ביום שני, ה-30 באפריל 2007, שמונה חודשים אחרי סיום המלחמה, פרסמה ועדת וינוגרד את דו“ח הביניים שלה, שמתח ביקורת קשה על ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ“ל לשעבר, דן חלוץ.

בימים הראשונים שלאחר פרסום הדו“ח התפטרו מתפקידם השר איתן כבל ממפלגת העבודה, ויו“ר הקואליציה, אביגדור יצחקי מקדימה. שרת החוץ, ציפי ליבני, קראה לרה“מ להתפטר, אך זכתה לביקורת קשה שלא עשתה כן בעצמה.

ביום חמישי, ה-3 למאי, נערכה בכיכר רבין בת“א הפגנת המחאה הגדולה הראשונה מאז פרסום הדו“ח, אליה הגיעו למעלה מ-100,000 איש.

הקליקו כאן לקריאת דו“ח הביניים והדו“ח המלא.

מאת: רומן רייב

אני זוכר את אותו היום כאילו זה היה אתמול. ידעתי שאני אצטרך ללכת למלחמה במוקדם או במאוחר. הרבה פעמים אחרי שהמלחמה התחילה הסתובבתי בעבודה וראיתי שם הרבה מאוד מילואימניקים מסתובבים עם פנים עצובות אבל הרבה אחריות, קצת התביישתי, אמרתי לעצמי: המלחמה התחילה לפני כמה שבועות אבל עדיין לא קראו לצוות שלי או ליחידה בכלל.

זאת הייתה תקופה לא קלה, הוריי היו באותו הזמן באירופה בחופשת מחלה כדי לקבל כל מיני טיפולים ואני נשארתי בארץ תוך כדי משבר רציני בהרבה מובנים, היה לי משבר רציני בזוגיות אחרי שלוש שנים.
אחרי כמה שבועות של המלחמה אני מדבר עם דוד, לוחם בפלגה והוא אמר לי שיכול להיות שכבר יש פקודה ליחידה ובקרוב מאוד אנחנו נוקפץ. לא הייתי מופתע בכלל כי בשנתיים האחרונות היחידה שלי התאמנה רק על התרחיש הזה של מלחמה בלבנון. היינו עושים איגוף אנכי לתוך ”שטח האויב“, מאתרים מטרות, משמידים וחוזרים ל“ארץ“. לא חשבתי שיום אחד אני אצטרך לבצע משימות כאלה באמת.

(המשך…)

מאת: רומן רייב

הרבה כוחות היחידה וגם הצוות שלי, עולים למעלה לכפר. באותו הזמן אני מצטרף לכוח של המח“ט דני.
הצוות שלי הולך לחלק הדרומי של הכפר ואני עם חוליית מח“ט לחלק הצפוני. אחרי כמה דקות, המחבלים התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים והתחילו ליפול פצצות מרגמה, נורו גם R.P.G ורימוני רסס. כל הכוחות התחילו להשיב אש. הכוח שאיתו הייתי, ”נתקל“ במחבל שהיה בבית מולנו. התחלנו לדלג אליו, ממש כמו שלימדו אותנו בגיל 18. אני זוכר שתוך כדי הדילוגים שמעתי בצורה לא אנושית. הלוחם שהיה מימיני קיבל כדור בישבן. אחרי שחיסלנו את המחבל, התחלנו לפנות את הפצוע למחסה כדי שהרופא יוכל לטפל בו.

אני זוכר טוב מאוד את אותו רגע קשה. הורידו לפצוע את המכנסיים וראינו שכל החלק התחתון שלו היה מלא דם. הכדור נכנס בישבן אבל יצא אולי חמישה סנטימטרים מאיבר מינו, הוא לא ידע את זה והתחיל לצרוח:
”לא, זהו, אני לא יוכל לזיין יותר, אני לא מרגיש את החלק התחתון של גוף, אני לא יוכל ללכת יותר, לא,
תגידו לאשתי שאני אוהב אותה“. כולנו היינו פשוט בהלם מוחלט. רק המח“ט והרופא לא הקשיבו לו ותפקדו היטב. אני זוכר שכמה שעות אחרי שהפצוע נרדם בגלל המורפיום, כולנו עדיין עמדנו שם והסתכלנו עליו.

(המשך…)

מאת: רומן רייב

אני זוכר שהיה לי מאוד קר… נסענו לגבול, הרוב נסעו באוטובוסים. אני כל הזמן הסתכלתי על מ’. מ’, גבר בשנות הארבעים לחייו, שלמרות הגיל הגיע ליחידה והצטרף לצוות כדי ללכת להילחם בלבנון. אני מאוד התקרבתי אליו כי הוא בן אדם מיוחד, אדם מאוד מעניין וטוב לב. תוך כדי שיחה איתו, הוא סיפר לי שבעוד כמה ימים - לבתו, לא פחות ולא יותר, לבתו! - יש בת מצווה, וכמה ימים אחרי זה הוא ואשתו צריכים לקחת את הבת לטורקיה. כל זה הוא סיפר לי בדרך ללבנון.
”מ’ תגיד לי, אתה דפוק בראש????“ – אני שאלתי.
”אבל אני בחיים לא יסלח לעצמי אם אני לא יצא ללבנון יחד עם הצוות“ - השיב מ’.

ראיתי את הפחד בעיניו … זה היה באמת מפחיד כי הוא היה איש של עקרונות אבל הוא היה גם אב.
אחרי שהגענו לגבול, מ’ בא אלי ואמר: ”תקשיב חבר… אני כבר בן ארבעים ואני לא צעיר, אבל אתה כן…
אני אולי לא כל כך מהיר ולא זוכר הכול אבל אתה בטוח זוכר, אני רק מבקש ממך… יש לי משפחה בבית… אני צריך שתשמור עלי, שתהיה כל הזמן לידי“. אני נכנסתי להלם מוחלט אחרי המילים הללו. הייתה לי הרגשה באותו הרגע כאילו אני מרחף באוויר ומסתכל למטה. אחרי כמה שעות, הודיעו לנו שהפעולה בוטלה על ידי הדרג המדיני ואנחנו חוזרים לבסיס. בסוף, אני ועוד הרבה לוחמים פנינו למפקדים וביקשנו את השחרור של מ’, בסופו של דבר הוא שוחרר. אני זוכר שהוא קצת בכה… זיהיתי דמעות בעיניו. הוא ביקש לצלם את כל הצוות על הציודים בעמידה קרבית… להסתכל למצלמה ולהגיד מזל טוב לבת שלו. אחרי כמה ימים כשאנחנו כבר היינו בלבנון, מ’ פתח מסך גדול במסעדה, בחגיגת הבת מצווה, והקרין את הסרטון לכל האורחים.
”אורחים יקרים אסור לנו לשכוח שבזמן שאנו יושבים כאן, יש לוחמים שנלחמים עכשיו“ - אמר לכולם מ’.

(המשך…)

מאת: ארבל

כשעלינו הייתה עוד עבודה על הציוד, בינתיים ירון הלך לברר מה קורה. הוא חזר עם בשורות, נכנסים היום. בשלוש יציאה צפונה לא ברור עדיין לאיזה כיוון. השאיפה הייתה לסיים להתארגן עד שתיים ואז לתת קצת זמן התרעננות לחברה. עכשיו התחילה להגיע תחמושת והתחלנו להטעין את המחסניות. סיימתי להתארגן על מה שהיה לי באותו זמן, והלכתי להתקשר לאמא.

בנושא הזה הייתה דילמה רצינית. הרבה אנשים העדיפו לשקר, אמרו שאנחנו יוצאים לאימון ולא מרשים לנו לקחת פלאפונים, זה די מתסכל לדעת שכולם יושבים בבית משתגעים מדאגה ואין איך להרגיע אותם אז היו כאלו שהעדיפו למנוע את זה מראש ופשוט לא לספר שאנחנו נכנסים. עמדתי כמה דקות עם הטלפון וחשבתי מה לעשות. הכל הגיע בהפתעה, חשבתי שיש לי עוד יום שלם להחליט מה לעשות אבל פתאום הודיעו שנכנסים היום כך שהייתי חייב לקבל החלטה מיידית. חשבתי מה הייתי אני רוצה אם הייתי בצד שאמור לדאוג, ונראה לי שהייתי רוצה שיגידו לי את האמת.

(המשך…)

מאת: ארבל

בסביבות חמש נקראנו לישיבה אצל המ“פ. כשנכנסנו לבית הוא אמר שיש לו בשורות טובות. חוזרים לארץ, עוד לא ברור למה ולאן אבל חתמו על הפסקת אש שנכנסת לתוקף מחר בבוקר אז הלילה חוזרים לארץ. הוא הזהיר אותנו שהשעות הבאות הן הכי מסוכנות ושנקפיד שלא תהיה ירידת מתח אצל החיילים. כשהוא סיים הוא שאל אם יש שאלות, כמובן שישר עלתה לאוויר השאלה הראשונה שחי“רניק שואל בכל תדריך, השאלה שכל שאר השאלות מתגמדות למולה - כמה קילומטרים יש ללכת?

חי“רניק נורמאלי, בשלב ראשון, לא מתעניין בכלום, הכל יכול לחכות ואת כל השאלות אפשר לברר אחרי זה אבל יש משהו אחד שחייבים לדעת עכשיו, כמה קילומטרים. אז המ“פ ענה שכרגע מדובר על הליכה של שישה קילומטרים עד הפאתים הדרומיים של א-טייבה, שם אמורה לחכות לנו הסעה לארץ, לא ברור איך כמה ולמה, אבל אמורה להיות הסעה. אחרי שקיבלנו את התשובה לשאלה הזו מגיעה שאלה חשובה לא פחות - כמה מתוכם בעליה? כשנתבשרנו שאין עליה רצינית יכולנו לנשום לרווחה ולפנות לטפל בשאלות הזניחות כמו מה הסדר תנועה, באיזה שעה יוצאים ומה לעזאזל עושים עם הפצועים.

(המשך…)

מאת: ארבל

בשעות אחרי הצהריים מישהו הזכיר לי שאנחנו ביום שישי. קיבלתי שוק, אשכרה לא שמתי לב, זה מדהים איך הימים מאבדים משמעות, הייתי צריך לעשות באצבעות בשביל לגלות שהוא צודק והיום אכן יום שישי. כל יום פה דומה לזה שלפניו, לא יודעים מה קורה ולמשך כמה זמן זה יקרה. גם אין לאן לשאוף, זה לא שבשבת נחים, עושים אותו דבר. זה גם לא שיודעים שעוד כך וכך זמן הולכים הביתה, לא ידוע מתי כל זה יגמר. אין משמעות לזמן, הוא מאבד מערכו, אין הבדל בין הימים ולכן לא שמים לב כמה מהם עברו. האמת שכשכבר יודעים איזה יום היום אז יש הבדל, בהרגשה.

זה סיפור אחד להיות במלחמה ביום שלישי וסיפור אחר לגמרי להיות במלחמה ביום שישי. ביום שישי האלטרנטיבות הרבה יותר אטרקטיביות אז להיות בחור שהיינו בו עושה הרגשה רעה. יום שישי אחרי הצהריים, לפחות אצלי, זה זמן מיוחד, הזמן שלפני כניסת שבת, זמן שנרגעים מכל השבוע, מסדרים דברים אחרונים ומחכים להרגשה הרצינית הזו של ערב שבת.

(המשך…)

מאת: ארבל

הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בהפתעה. בפעם הראשונה לא הבנו מה בדיוק עבר אותנו, לא שהיה לנו סיכוי. התעוררנו מהרעש, רעש של שריקה, שריקה קרובה וחזקה, ממש מעל לראש שלנו. כל אחד רץ ישר לאפוד שלו, היה בלאגן לרגע עד שכולם התאפסו, מישהו שאל, או יותר נכון צעק, ”מה זה היה?“ ואז הגיעה התשובה מחלק אחר בבית: ”סאגר!“

נראה לי שאפשר לכנות את זה בשם אימת המלחמה. ידענו מה הסאגרים עושים לטנקים, יש לנו פצוע שלא פונה כי המט“ק פחד מסאגרים, שמענו מה קרה בגזרות אחרות, כשירו סאגרים על בתים שהיו בהם חיילים. כולנו היינו מודעים בדיוק לחומרת המצב. לא היה צריך לתת שום פקודה, כולם ידעו מה לעשות, לשים קסדה ולהתפנות מהחדרים הצפוניים, זה כל מה שהיה לנו לעשות. אה ועוד משהו, לפחד, כי באמת אין שום דבר אחר לעשות. כשהשני עבר מעלינו כבר קיבלנו אזהרה מהעמדה של הפלס“ר, מסתבר שהם זיהו את השיגור, האמת היא שהעדפתי לא לקבל אזהרה, ממילא אין מה לעשות, שומעים את האזהרה ”סאגר סאגר!“,

(המשך…)

מאת: ארבל

בסביבות השעה שש זה כבר לא היה נחמד. מישהו דיווח בקשר שיורים עליו, הוא חושב שזה טילים, ויש לו נפגעים בבית, הוא אומר שממשיכים לירות עליו מדרום. זו הרגשה לא נעימה לשמוע שיש נפגעים בקשר, זה חוסר אונים כזה, אתה יודע שמישהו מהכוחות שמסביבך נפגע ואין לך אישית מה לעשות חוץ מלהיות שקט ורציני, אפילו עצוב, למרות שאני לא מכיר את האנשים האלו, בכל זאת, לשמוע את הדיווחים בצורה ישירה, לשמוע את הצעקות והירי שברקע, את הפקודות של מפקד הכוח ולנסות לדמיין מה בדיוק הולך שם, הרגשתי מין שיתוק כזה, כל מה שיש לי לעשות זה לקוות שהם יצליחו לזהות ולטפל במקורות האש.

בהתחלה הם ירו סתם לכל הכיוונים, אחרי זה הם חדלו כשהבינו שאף אחד לא מזהה מאיפה יורים עליהם. בקשר השני של החפ“ק שומעים טנק שמזהה מטרות ויורה. המח“ט היה הראשון שעשה אחד ועוד אחד, הוא הבין שמדרום לבית שנפגע נמצאים רק כוחותינו, במילים אחרות יש לנו דו“צ. כשהתברר שכל הבלאגן הוא מכוחותינו ההרגשה שלי הפכה להיות הרבה יותר גרועה, השיתוק הרבה יותר חמור, מילא במצב שבו האויב יורה עליך, עוד יש סיכוי איכשהו להפוך את המצב ולתקוע אותם בחזרה, יש עוד סיכוי לנצח, אבל בדו“צ, במצב כזה, אין מנצחים, כולם מפסידים, אם עד עכשיו התפללת שהכוח שירו עליו יזהה מקורות אש ויוריד אותם, עכשיו אתה מתפלל שהם לא יזהו כלום שלפחות המצב לא יחמיר.

(המשך…)

מאת: ארבל

כולם התעוררו סופית באזור שמונה בבוקר וישבנו שוב בסלון בוהים אחד בשני ומקללים את חיל האוויר הפחדן על זה שאין לנו מה לאכול. העברנו צנצנת של דבש בין כולם, כל אחד ליקק כפית, לפחות יהיו לנו אנרגיות, אמנם נשאר רעבים אבל לא נמות. עכשיו התחזק הלחץ על ירון, לחץ שהתחיל עוד אתמול, לחזור לבית הקודם ולהביא משם את שק האורז ששכב ללא שימוש במטבח, הוא הלך לנסות לבקש אישור לזה מהמ“פ. שוב עלו רגשות של תסכול ומרמור על כל מה שרק אפשר, חלקן מוצדקות וחלקן לא.

האוכל היה נושא שחזר בשיחה ללא הרף, אני אישית הרגשתי על הפנים בגלל הקטע הזה, עם הרעב נסתדר, נשיג כבר משהו לאכול, זה לא שאנחנו במדבר, אבל כשחושבים קצת מעבר, על המשמעות של הדברים, אז מגלים שמשהו פה קצת רקוב. זה מכניס קצת פרופורציות לגבי הלחימה שלנו פה, לגבי צה“ל הגדול והבלתי מנוצח שלא מצליח להכניס אוכל שני קילומטרים אוויריים מהגבול. לא אמרתי את זה בקול אבל כל הזמן.

(המשך…)

מאת ארבל

כשחזרתי הביתה מהמילואים הסתובבתי יום שלם כמו זומבי.
העולם נראה כל כך שונה פתאום, הכל היה לא רלוונטי ולא חשוב, הכל נראה אחרת. זה לא שעברתי זוועות שאי אפשר לדמיין אותן אבל לא הרגשתי שאני יכול להמשיך בסדר היום הרגיל שלי. החוויות שעברתי לא השתלבו בצורה נורמאלית בחיים ולא יכולתי לדבר עליהן עם אף אחד. עם אלה שהיו, דיברתי על מה שצריך ואפשר לעשות בשביל שבמה שמכנים ”הסיבוב הבא“, לא נעבור את אותו דבר, דיברנו רק על הפרקטיקה. כשהייתי עם אלה שלא היו, לא הרגשתי שזה משהו שאפשר לדבר עליו בפחות מכמה שעות טובות, אז העדפתי לשתוק, לנדנד בראש ולפטור את כולם באמירה: כל מה ששמעתם בעיתונים נכון. תוך כמה ימים ההרגשה המוזרה חלפה ושוב הרגשתי כמו בן אדם מהיישוב, אבל איפשהו, עמוק בפנים, עדיין נשאר לי הצורך לשתף, כך מצאתי את עצמי מתיישב לכתוב.

(המשך…)

פחות מחמישה חודשים מאז סיום מלחמת לבנון השנייה, הגיש הרמטכ“ל, רב אלוף דן חלוץ, את התפטרותו לשר הביטחון. את מקומו של חלוץ ימלא, באופן זמני, סגנו, האלוף משה קפלינסקי.

דובר צה“ל פרסם את הידיעה ביום רביעי, 17/01/2007, קצת אחרי חצות.

הנוסח המלא של מכתב ההתפטרות

התגובות להתפטרות

מלשכת רה“מ נמסר כי רה“מ ביקש מהרמטכ“ל לשקול שנית, אך זה הודיע כי החלטתו היא סופית.

אתר NRG מצטט קצינים בכירים: ”גבי אשכנזי הוא המועמד הטבעי להחליפו“.

יו“ר המפד“ל, חבר הכנסת, זבולון אורלב: ”חבל שהרמטכ“ל נאחז בקרנות המזבח עד כה, אולם מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אני מקווה שהתפטרותו תסמן את הדרך גם לראש הממשלה ולשר הביטחון, הנושאים כמוהו באחריות לכישלון מלחמת לבנון“.

שר הביטחון לשעבר, בנימין בן אליעזר: ”צר לי על כך שחלוץ התפטר. אף אחד לא ייקח ממנו את העובדה שהוא מטובי מפקדי חיל האוויר שלנו. אני מכבד את הרמטכ“ל על החלטתו. זה שהוא החליט להתפטר לבד, מזכה אותו אצלי בכל הכבוד“.

מאז סיומה של מלחמת לבנון השנייה, פרסמנו, באתר סיקור ממוקד, מאמרים רבים, במסגרת תיחקור הכשלונות במלחמת לבנון השנייה.

לצד מאמרי מערכת האתר, ניתן למצוא גם סדרת מאמרים מקיפה שכתב יורם המזרחי, שהיה מקים ומפקד רצועת הביטחון הראשונה בדרום לבנון, ב-1978. בסדרת תחקירים אלו, המזרחי מתייחס כמעט לכל היבט הקשור למלחמה, תוך שהוא עושה שימוש בניסיונו הרב.

מאמרי מערכת

האם צה“ל מוכן למלחמה הבאה? - השאלה הגורלית מכולן.

התחזית: חם וסוער - על המתרחש בזירה הפוליטית הישראלית בתקופה שלאחר המלחמה.

חודש אחרי המלחמה - האם המלחמה היא באמת כשלון?

עוברים לאלימות - בפתח שנת 2007, עומד החיזבאללה לעלות מדרגה במאבק הפנים לבנוני.

תחקירי המלחמה של יורם המזרחי

מחלת הניצחון - יש לשוב ולאמץ את ערכי הלחימה הישנים של צה“ל.

כשלון האלופים - על התדרדרות איכותו של הפיקוד הבכיר של צה“ל וכישלונו בהבנת האוייב.

התפתחות החי“ר - מחטיבות תש“ח ועד המלחמה האחרונה, בה ניכרו תופעות של אמריקניזציה ולבנוניזציה שהושרשו בצה“ל.

הש.ג. אשם - על הקיפאון שאחז בצה“ל מאז הקמת רצועת הביטחון.

ממבצע ליטאני 1978 עד קיץ 2006 - חזרה על שגיאות וכשלון בהיערכות למלחמת גרילה.

הבנת האוייב - על אובדן היוזמה והכשלון בהבנת ההבדלים המהותיים בין אש“ף של פעם לחיזבאללה של היום.

אבודים בשטח - על המחסור החמור בציוד.

פרצנו את הדלת אך הבניין לא התמוטט - סקירת טעויות העבר וההווה, בתקווה שלא תחזורנה בעתיד.

העברית בשימוש היריב וערבית כקללה - על כשלון בטחון השדה והטמעת השפה הערבית לשימוש מודיעיני.

האתגר של אשכנזי - על המשימות הדחופות העומדות בפניו של הרמטכ“ל החדש.

מאמרים של גולשים נוספים

לבנון של אחרי המלחמה - הגולש ”הקוסם“ על הנעשה בזירה הפנים-לבנונית.

ביום רביעי, ה-12/07/06, בשעה 9 וחצי בבוקר, פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה על ישובי הצפון כהסחה לפעולה קרקעית, בה נחטפו שני חיילי צה“ל – אלדד רגב, בן 25 מקריית מוצקין ואהוד גולדווסר, בן 31 מנהריה.

אחרי שספג 8 הרוגים ביום הקרבות הראשון, המליץ הצבא לממשלה לצאת למבצע נרחב בלבנון, כנגד החיזבאללה. ב-23:38 בלילה באותו היום, הודיעה ממשלת ישראל באופן רשמי כי ”ישראל תגיב בצורה תקיפה וקשה כנגד מחוללי הפעולה בגבול הצפון והגורמים האחראים לה, וכן תפעל לסכל מאמצים ופעילויות המכוונים כנגד ישראל“. בהודעה נאמר כי המציאות החדשה בה פועלת מדינת ישראל מחייבת היערכות מיוחדת, במיוחד נוכח האפשרות שהאויב יבקש לפגוע בעורף ישראל. שר הביטחון, עמיר פרץ, הנחה את אלוף פיקוד העורף והגורמים האחרים הנוגעים בדבר, להיערך באופן מלא למציאות החדשה ולהשלכותיה.

יותר מחודש אחרי, אור ליום שני, ה-14/08/06, נכנסה לתוקפה הפסקת האש לה קראה מועצה“ב בהחלטה 1701. יותר מחודש של לחימה, במהלכו שותק כל אזור הצפון באופן חסר תקדים ובו צה“ל ביצע גיוס מילואים באופן הנרחב ביותר מאז מלחמת לבנון, חזר השקט, לפחות באופן זמני, לצפונה של מדינת ישראל.

לכל אורך המערכה, התעקשה ממשלת ישראל שלא להכריז על מצב של מלחמה, ושיקוליה עימה. המספרים, לעומת זאת, לא משאירים מקום לספקות:

169 בני אדם נהרגו, 117 מהם חיילים (71 חיילים בסדיר ו-46 במילואים)
3,183 טופלו בבתי החולים, מהם 1863 בביה“ח התת-קרקעי בנהריה.
3,970 רקטות נורו אל עבר שטח ישראל, 901 מהן פגעו בישובים.
כוחות מד“א הזניקו 1,004 אמבולנסים ו-197 ניידות לטיפול נמרץ ל-1,479 אירועים עם נפגעים, מהם פונו 2,591 פצועים ו-134 הרוגים.
כלי הטייס של חה“א ביצעו יותר מ-15,500 גיחות, בהן 3,000 גיחות צילום ו-1,200 גיחות תובלה.
כלי השייט של חיל הים צברו יותר מ-8,000 שעות הפלגה וביצעו כ-2,500 הפגזות אל עבר מטרות בלבנון.

יומן המלחמה שלפניכם עודכן בזמן אמת, מסביב לשעון, לכל אורך ימי הלחימה והוא מתעד בצורה ייחודית את כל רצף האירועים במלחמה, יום אחרי יום ודקה אחרי דקה, מפרוץ הקרבות ועד הפסקת האש.

ומכאן לאן?
מלחמת לבנון השנייה הסתיימה, אך החודשים הקרובים מאיימים להיות קשים אף יותר, עת יגיע העימות סביב הגרעין האיראני לשיאו. עליית המדרגה ברמת ההצהרות האיראניות מבטיחה, כי כל עימות שלא יהיה – הוא יכלול בתוכו גם את ישראל.

הוסיפו לכך את ההצהרות הלוחמניות של נשיא סוריה בשאר אל-אסד, הנמצא תחת לחצים קשים מבית, ותקבלו מצב נפיץ, אפילו בסטנדרטים של המזרח התיכון.

רשימת המאמרים המלאה שפורסמה באתר סיקור ממוקד בימי המלחמה נמצאת בעמודה השמאלית.

האתר ימשיך, כדרכו, לעקוב ולנתח כל התפתחות.