ביום שני, ה-30 באפריל 2007, שמונה חודשים אחרי סיום המלחמה, פרסמה ועדת וינוגרד את דו“ח הביניים שלה, שמתח ביקורת קשה על ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ“ל לשעבר, דן חלוץ.

בימים הראשונים שלאחר פרסום הדו“ח התפטרו מתפקידם השר איתן כבל ממפלגת העבודה, ויו“ר הקואליציה, אביגדור יצחקי מקדימה. שרת החוץ, ציפי ליבני, קראה לרה“מ להתפטר, אך זכתה לביקורת קשה שלא עשתה כן בעצמה.

ביום חמישי, ה-3 למאי, נערכה בכיכר רבין בת“א הפגנת המחאה הגדולה הראשונה מאז פרסום הדו“ח, אליה הגיעו למעלה מ-100,000 איש.

הקליקו כאן לקריאת דו“ח הביניים והדו“ח המלא.

מאת: רומן רייב

אני זוכר את אותו היום כאילו זה היה אתמול. ידעתי שאני אצטרך ללכת למלחמה במוקדם או במאוחר. הרבה פעמים אחרי שהמלחמה התחילה הסתובבתי בעבודה וראיתי שם הרבה מאוד מילואימניקים מסתובבים עם פנים עצובות אבל הרבה אחריות, קצת התביישתי, אמרתי לעצמי: המלחמה התחילה לפני כמה שבועות אבל עדיין לא קראו לצוות שלי או ליחידה בכלל.

זאת הייתה תקופה לא קלה, הוריי היו באותו הזמן באירופה בחופשת מחלה כדי לקבל כל מיני טיפולים ואני נשארתי בארץ תוך כדי משבר רציני בהרבה מובנים, היה לי משבר רציני בזוגיות אחרי שלוש שנים.
אחרי כמה שבועות של המלחמה אני מדבר עם דוד, לוחם בפלגה והוא אמר לי שיכול להיות שכבר יש פקודה ליחידה ובקרוב מאוד אנחנו נוקפץ. לא הייתי מופתע בכלל כי בשנתיים האחרונות היחידה שלי התאמנה רק על התרחיש הזה של מלחמה בלבנון. היינו עושים איגוף אנכי לתוך ”שטח האויב“, מאתרים מטרות, משמידים וחוזרים ל“ארץ“. לא חשבתי שיום אחד אני אצטרך לבצע משימות כאלה באמת.

(המשך…)

מאת: רומן רייב

הרבה כוחות היחידה וגם הצוות שלי, עולים למעלה לכפר. באותו הזמן אני מצטרף לכוח של המח“ט דני.
הצוות שלי הולך לחלק הדרומי של הכפר ואני עם חוליית מח“ט לחלק הצפוני. אחרי כמה דקות, המחבלים התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים והתחילו ליפול פצצות מרגמה, נורו גם R.P.G ורימוני רסס. כל הכוחות התחילו להשיב אש. הכוח שאיתו הייתי, ”נתקל“ במחבל שהיה בבית מולנו. התחלנו לדלג אליו, ממש כמו שלימדו אותנו בגיל 18. אני זוכר שתוך כדי הדילוגים שמעתי בצורה לא אנושית. הלוחם שהיה מימיני קיבל כדור בישבן. אחרי שחיסלנו את המחבל, התחלנו לפנות את הפצוע למחסה כדי שהרופא יוכל לטפל בו.

אני זוכר טוב מאוד את אותו רגע קשה. הורידו לפצוע את המכנסיים וראינו שכל החלק התחתון שלו היה מלא דם. הכדור נכנס בישבן אבל יצא אולי חמישה סנטימטרים מאיבר מינו, הוא לא ידע את זה והתחיל לצרוח:
”לא, זהו, אני לא יוכל לזיין יותר, אני לא מרגיש את החלק התחתון של גוף, אני לא יוכל ללכת יותר, לא,
תגידו לאשתי שאני אוהב אותה“. כולנו היינו פשוט בהלם מוחלט. רק המח“ט והרופא לא הקשיבו לו ותפקדו היטב. אני זוכר שכמה שעות אחרי שהפצוע נרדם בגלל המורפיום, כולנו עדיין עמדנו שם והסתכלנו עליו.

(המשך…)

מאת: רומן רייב

אני זוכר שהיה לי מאוד קר… נסענו לגבול, הרוב נסעו באוטובוסים. אני כל הזמן הסתכלתי על מ’. מ’, גבר בשנות הארבעים לחייו, שלמרות הגיל הגיע ליחידה והצטרף לצוות כדי ללכת להילחם בלבנון. אני מאוד התקרבתי אליו כי הוא בן אדם מיוחד, אדם מאוד מעניין וטוב לב. תוך כדי שיחה איתו, הוא סיפר לי שבעוד כמה ימים - לבתו, לא פחות ולא יותר, לבתו! - יש בת מצווה, וכמה ימים אחרי זה הוא ואשתו צריכים לקחת את הבת לטורקיה. כל זה הוא סיפר לי בדרך ללבנון.
”מ’ תגיד לי, אתה דפוק בראש????“ – אני שאלתי.
”אבל אני בחיים לא יסלח לעצמי אם אני לא יצא ללבנון יחד עם הצוות“ - השיב מ’.

ראיתי את הפחד בעיניו … זה היה באמת מפחיד כי הוא היה איש של עקרונות אבל הוא היה גם אב.
אחרי שהגענו לגבול, מ’ בא אלי ואמר: ”תקשיב חבר… אני כבר בן ארבעים ואני לא צעיר, אבל אתה כן…
אני אולי לא כל כך מהיר ולא זוכר הכול אבל אתה בטוח זוכר, אני רק מבקש ממך… יש לי משפחה בבית… אני צריך שתשמור עלי, שתהיה כל הזמן לידי“. אני נכנסתי להלם מוחלט אחרי המילים הללו. הייתה לי הרגשה באותו הרגע כאילו אני מרחף באוויר ומסתכל למטה. אחרי כמה שעות, הודיעו לנו שהפעולה בוטלה על ידי הדרג המדיני ואנחנו חוזרים לבסיס. בסוף, אני ועוד הרבה לוחמים פנינו למפקדים וביקשנו את השחרור של מ’, בסופו של דבר הוא שוחרר. אני זוכר שהוא קצת בכה… זיהיתי דמעות בעיניו. הוא ביקש לצלם את כל הצוות על הציודים בעמידה קרבית… להסתכל למצלמה ולהגיד מזל טוב לבת שלו. אחרי כמה ימים כשאנחנו כבר היינו בלבנון, מ’ פתח מסך גדול במסעדה, בחגיגת הבת מצווה, והקרין את הסרטון לכל האורחים.
”אורחים יקרים אסור לנו לשכוח שבזמן שאנו יושבים כאן, יש לוחמים שנלחמים עכשיו“ - אמר לכולם מ’.

(המשך…)

מאת: ארבל

כשעלינו הייתה עוד עבודה על הציוד, בינתיים ירון הלך לברר מה קורה. הוא חזר עם בשורות, נכנסים היום. בשלוש יציאה צפונה לא ברור עדיין לאיזה כיוון. השאיפה הייתה לסיים להתארגן עד שתיים ואז לתת קצת זמן התרעננות לחברה. עכשיו התחילה להגיע תחמושת והתחלנו להטעין את המחסניות. סיימתי להתארגן על מה שהיה לי באותו זמן, והלכתי להתקשר לאמא.

בנושא הזה הייתה דילמה רצינית. הרבה אנשים העדיפו לשקר, אמרו שאנחנו יוצאים לאימון ולא מרשים לנו לקחת פלאפונים, זה די מתסכל לדעת שכולם יושבים בבית משתגעים מדאגה ואין איך להרגיע אותם אז היו כאלו שהעדיפו למנוע את זה מראש ופשוט לא לספר שאנחנו נכנסים. עמדתי כמה דקות עם הטלפון וחשבתי מה לעשות. הכל הגיע בהפתעה, חשבתי שיש לי עוד יום שלם להחליט מה לעשות אבל פתאום הודיעו שנכנסים היום כך שהייתי חייב לקבל החלטה מיידית. חשבתי מה הייתי אני רוצה אם הייתי בצד שאמור לדאוג, ונראה לי שהייתי רוצה שיגידו לי את האמת.

(המשך…)

מאת: ארבל

בסביבות חמש נקראנו לישיבה אצל המ“פ. כשנכנסנו לבית הוא אמר שיש לו בשורות טובות. חוזרים לארץ, עוד לא ברור למה ולאן אבל חתמו על הפסקת אש שנכנסת לתוקף מחר בבוקר אז הלילה חוזרים לארץ. הוא הזהיר אותנו שהשעות הבאות הן הכי מסוכנות ושנקפיד שלא תהיה ירידת מתח אצל החיילים. כשהוא סיים הוא שאל אם יש שאלות, כמובן שישר עלתה לאוויר השאלה הראשונה שחי“רניק שואל בכל תדריך, השאלה שכל שאר השאלות מתגמדות למולה - כמה קילומטרים יש ללכת?

חי“רניק נורמאלי, בשלב ראשון, לא מתעניין בכלום, הכל יכול לחכות ואת כל השאלות אפשר לברר אחרי זה אבל יש משהו אחד שחייבים לדעת עכשיו, כמה קילומטרים. אז המ“פ ענה שכרגע מדובר על הליכה של שישה קילומטרים עד הפאתים הדרומיים של א-טייבה, שם אמורה לחכות לנו הסעה לארץ, לא ברור איך כמה ולמה, אבל אמורה להיות הסעה. אחרי שקיבלנו את התשובה לשאלה הזו מגיעה שאלה חשובה לא פחות - כמה מתוכם בעליה? כשנתבשרנו שאין עליה רצינית יכולנו לנשום לרווחה ולפנות לטפל בשאלות הזניחות כמו מה הסדר תנועה, באיזה שעה יוצאים ומה לעזאזל עושים עם הפצועים.

(המשך…)