הנשיא בוש, שיצא למלחמה עולמית בטרור לאחר המתקפה המחרידה בספטמבר 2001, הציג קשר ישיר, חסר תקדים, בין הפצת החירות בעולם לבין הביטחון הלאומי האמריקני. המדיניות שקידם בוש העצימה את הקיטוב הגיאו-פוליטי ותרמה להתהוותה של המלחמה הקרה השנייה, איתה יידרש כבר להתמודד הנשיא הבא.
ב-2 בנובמבר 2004, שלוש שנים לאחר תחילת המלחמה העולמית בטרור ושנה וחצי לאחר תחילת המלחמה השנויה במחלוקת בעיראק, נבחר נשיא ארה”ב, ג’ורג’ וו. בוש, לכהונה שנייה.
כשהוא מגובה מתמיכת הציבור, נשמע הנשיא ה-43 של ארה”ב נחוש מתמיד בנאום ההשבעה השני שלו, אותו נשא בינואר 2005:
“כל עוד אזורים שלמים בעולם סובלים מעריצות וחשופים לאידיאולוגיות שמעודדות שנאה ורצח, האלימות תתגבר וההרסנות שלה תוכפל ותפרוץ אפילו את הגבולות המוגנים ביותר ותהפוך לאיום קיומי. יש רק כוח אחד בהיסטוריה שיכול לשבור את שלטון השנאה והטינה… זהו כוח החופש האנושי. רצף האירועים וההיגיון הפשוט מובילים אותנו למסקנה אחת: הישרדותה של החירות על אדמתנו תלויה יותר ויותר בהצלחתה של החירות בארצות אחרות. הסיכוי הטוב ביותר לשלום בעולמנו טמון בהפצת החופש לכל העולם… אם כן, תהיה זו מדיניותה של ארה”ב למצוא ולתמוך בתנועות דמוקרטיות בכל מדינה ובכל תרבות, במטרה להביא את הקץ על העריצות בעולם. זוהי לא משימה צבאית בעיקרה, אך אנו נגן על עצמנו ועל בעלי בריתנו בכוח, אם נצטרך”.
שני העקרונות המרכזיים שהציג בוש, תפיסת הדמוקרטיה כגורם מחולל יציבות, וההצהרה, ספק איום, כי ארה”ב תחתור להפצת הדמוקרטיה בכל העולם, לא היו חדשים כשלעצמם. כבר באמצע המאה ה-19 השתלטה על השיח הפוליטי האמריקני תפיסת “הייעוד הגלוי” (Manifest Destiny), על פיו הפצת הדמוקרטיה היא “ייעודה ההיסטורי” של ארה”ב. כמה מהנשיאים האמריקנים שכיהנו בתקופות רגישות במחצית השנייה של המאה העשרים, השמיעו הצהרות דומות – טרומן אחרי מלחמת העולם השנייה, קנדי, בעיקר לפני משבר הטילים ורייגן עם קמפיין “אימפריית הרשע” שלו. עם זאת, שלושתם התמודדו עם יכולת השפעה מוגבלת, לאור הדומיננטיות הסובייטית מנגד. החידוש במדיניות בוש התבטא בעצם הצבת הפצת ערכים דמוקרטים בראש הצרכים הביטחוניים-לאומיים של ארה”ב ובהפיכת עקרון הפצת הדמוקרטיה לאמצעי במקום למטרה. לעומת קודמיו, בוש גם החזיק בדומיננטיות גיאו-פוליטית בלתי מעורערת, אותה יכול היה לנצל כדי לקדם את מדיניותו.
מאזן אימה “קלאסי”, שבמהלך המלחמה הקרה הראשונה הבטיח השמדה הדדית מוחלטת במקרה של מלחמה “חמה”, אינו מתקיים בהתמודדות עם אויב חסר גבולות מדיניים דוגמת ארגוני טרור. מכיוון שכך, האמריקנים אימצו שיטת פעולה המתבססת על הנחתת מכות מקדימות, במטרה להרתיע את המשטרים המעודדים פעילות טרור. הפלת משטר הטאליבן באפגניסטן שלחה מסר מאיים וברור לכל חברות ציר הרשע, כשהציגה למעשה את תג המחיר אותו מתכוונים לגבות האמריקנים ממשטרים התומכים בטרור.
ב-20 בדצמבר 2003, שבוע לאחר לכידת סדאם חוסיין, הכריז שליט לוב, מועמר קדאפי, על נטישת כל תוכניות הנשק הלא קונוונציונלי שהוביל, כולל פרויקט גרעיני בשלביו הראשונים. הדעה הרווחת היא כי תבוסת סדאם, ובעיקר התמונות המשפילות שלו בעת שנתפס, דרבנו את קדאפי לנורמליזציה עם המערב.
בעיראק, הצבא הלאומי הוכרע, והלחימה לבשה אופי של מלחמת גרילה עירונית. הצבאות המערביים ספגו אבידות קשות. נכון לסוף 2007 הגיע מניין ההרוגים האמריקנים במלחמה לכ-3,900, נתון שהופך אותה למלחמה הקשה ביותר שידעה ארה”ב מאז מלחמת וייטנאם. ההסתבכות במלחמה הכניסה את החברה האמריקנית להלם עמוק עד כדי כך, שאפילו תומכי הדמוקרטיה הנלהבים ביותר מצאו עצמם מתגעגעים לתקופת שלטונו של סדאם חוסיין, מהדיקטטורים האכזריים שידע העולם.
הנשיא בוש הבן. הציג מהפכה במדיניות החוץ. צילום: הבית הלבן
הביקורת נגד מדיניות בוש הייתה רבה ומגוונת. היו שביקרו את העילה למלחמה, וטענו שאין לעיראק נשק להשמדה המונית, היו שביקרו את שיטת הפעולה והעיקרון של יציאה למלחמה בלי תמיכת המעצמות האחרות, או לכל הפחות של חברות נאט”ו, והיו אלו שהלינו על מטרת המלחמה, בתואנה כי המזרח התיכון אינו בשל עדיין לדמוקרטיה, וכי לזו לא יהיה סיכוי להשתרש באזור אם תיתפס כיעד אמריקני. השהייה המתמשכת בעיראק וההתלקחות המחודשת באפגניסטן הוסיפו נדבך פרגמאטי לביקורת, שהתמקד בחוסר היכולת האמריקני להתמודד עם איומים חדשים דוגמת איראן בשל הצורך להמשיך ולעסוק במלחמות “הישנות”.
תומכי בוש, לעומת זאת, מאמינים כי השינוי העולמי שהביא דווקא חיובי. מרבית הדמוקרטיות המערביות, שחלקו על חלקים רבים במדיניות האמריקנית מאז שנות התשעים, רואות כיום עין בעין. נתון מעודד נוסף בו מנפנפים תומכיו של בוש כסימן להצלחת מדיניותו הוא שיעור ההשתתפות בבחירות באפגניסטן ובעיראק. בשתי המדינות, שיעורי ההצבעה היו גבוהים מאלו שנרשמו בבחירות האחרונות בכמה מהדמוקרטיות הוותיקות בעולם. שיעור השתתפות כה גבוה, לתפיסתם של תומכי בוש, מוכיח כי האפגאנים והעיראקים מעוניינים בדמוקרטיה. אשר לקיטוב העולמי המתהווה, לגביו גוברים קולותיהם של אלו הרואים בכך תהליך טבעי ומבורך. מוסקבה ובייג’ינג, טוענים המצדדים בקוטביות, מעולם לא היו קרובות לוושינגטון, וכל ניסיון לקיים מצע משותף אינטרסים נדון מראש לכישלון.
לעת עתה, בולטת במערכת הגיאו-פוליטית רק גישה ערכית אחת, זו המבקשת להפיץ את הדמוקרטיה. המדינות שמנגד מסתפקות ב”אנטי” לגישה הזו. העמקת הקוטביות העולמית עשויה להניע את חסידי האלטרנטיבה לעצב גישה ערכית חדשה, אחת או יותר. אז תעמוד בפני מדינות העולם שאינן כבולות בקשר מחייב לאחת מהמעצמות, דילמת הבחירה בין גישות ערכיות מנוגדות. האין זו דמוקרטיה במיטבה?
“הסיכוי הטוב ביותר לשלום בעולמנו טמון בהפצת החופש לכל העולם” קבע הנשיא בוש. גם אם נקבל את קביעתו, שהפצת החופש והדמוקרטיה יקדמו את השלום, ואת הצהרתו כי יפעל להפיץ את הדמוקרטיה בכל האמצעים, הרי עדיין נידרש לתת מענה לשתי סוגיות מהותיות בדרך להפוך את ההצהרה למדיניות אמיתית. תחילה יש לאפיין את אותו “חופש” מחולל ביטחון שחולם בוש להפיץ, ולאחר מכן להגדיר את התבחינים על פיהם קבעו ויקבעו האמריקנים את היעדים שיהיו הבאים בתור “לזכות” באותו חופש.
מהי דמוקרטיה?
למרות, ואולי בגלל המקום המרכזי לה זוכה הדמוקרטיה במערכת הגיאו-פוליטית, לא ניתן להמציא עבורה הגדרה יחידה שתהיה מקובלת בכל העולם. “דמוקרטיה” עבור אמריקני שונה מה”דמוקרטיה” שמכיר ההודי, ובוודאי מזו שמכיר מי שחי כל חייו תחת משטר טוטאליטארי. עם זאת, דווקא ההבדלים בין התפיסות, הנובעים מהשוני התרבותי של אזרחי המדינות הדמוקרטיות ברחבי העולם, מדגישים את העקרונות המשותפים לכל הדמוקרטיות ומאפשרים לנו לשרטט את קווי המסגרת לכל המשטרים הדמוקרטים בעולם. כך, ניתן להכליל ולקבוע כי הדמוקרטיה היא שיטת השלטון המקובלת ביותר להגנה על חופש הפרט, ומשטר דמוקרטי הוא זה המתבסס על שלטון הרוב, שואב את הלגיטימיות שלו מהכרה של האזרחים בסמכותו ושומר על חירויותיהם של כל אזרחיו.
השיטה הדמוקרטית זכתה לעדנה בעיקר במחצית השנייה של המאה העשרים, על רקע סיום עידן הקולוניאליזם והמאבק בין הגוש המערבי “החופשי” והגוש המזרחי, הטוטאליטארי. במהלך שנות המלחמה הקרה הראשונה, ההתייחסות לדמוקרטיה ולהבדיל לקומוניזם, הייתה דיכוטומית. מדינה הוכרה כדמוקרטית או לא דמוקרטית, כקומוניסטית או לא קומוניסטית. מדינות דמוקרטיות למחצה מצאו עצמן לא פעם, “נדחפות” בעל כורחן אל עבר אחד משני הקטבים העולמיים. סיום המלחמה הקרה הראשונה הביא לרגיעה בדיכוטומיה האמריקנית, ובוושינגטון החלו להשלים עם קיומן של רמות שונות של דמוקרטיה.
המדד המפורסם ביותר באמצעותו ניתן לאמוד את מידת התקיימותם של עקרונות דמוקרטיים במדינה מסוימת הוא זה של מוסד המחקר האמריקני “פרידום האוס” (Freedom House), המפרסם מדי שנה, מאז שנות השבעים, מדד הקובע את מידת החופש הפוליטי והחירות האזרחית בכל מדינה בעולם. אחת האבחנות המרכזיות בדו”ח מבדילה בין דמוקרטיות ייצוגיות, קרי, מדינות בהן מתקיימות בחירות, לבין דמוקרטיות חופשיות. על פי דו”ח הארגון לשנת 2007, קיימות בעולם 123 דמוקרטיות ייצוגיות. עם זאת, בחירות לבדן אינן מספיקות בכדי להכריז על מדינה כדמוקרטיה חופשית ולראייה, רק 90 מתוך אלו הוכרזו כ”דמוקרטיות חופשיות”. בשאר 33 המדינות, דוגמת ונצואלה, מופרות זכויות אזרחיות משמעותיות.
“מהי דמוקרטיה?” אם כן, היא שאלה ללא תשובה חד משמעית. עם זאת, בתשובה לסוגיה הראשונה שביקשנו לבדוק – מהו החופש מחולל הביטחון אותו חולם בוש להפיץ, נראה כי התשובה תהיה: החלפתו של משטר לא חופשי במשטר שיהיה חופשי במידה כזו שיאפשר לאזרחיו רווחה וביטוי עצמי בסיסיים, ובכך יימנע מהצורך להסיט את תשומת לב הציבור, מהבעיות הפנימיות אל עבר אויב חיצוני, באמצעות טרור, מלחמות או פיתוח נשק להשמדה המונית.
אישה אפגאנית מתבוננת לראשונה ברשימת המועמדים בבחירות. צילום: מחלקת המדינה
היעדים הבאים
במסגרת המאבק בנאצים במלחמת העולם השנייה, שיתפו האמריקנים פעולה עם ברית המועצות של סטאלין, שהיה בבחינת “הרע במיעוטו”. בשנים הבאות, במהלך המלחמה הקרה הראשונה, המשיכה ארה”ב במדיניות זו, כשהעדיפה לא פעם לתמוך במשטרים דיקטטוריים, במאבק מול הקומוניזם. פינושה בצ’ילה ומרקוס בפיליפינים היו בעלי בריתם של האמריקנים, עד שאלו החליטו לפעול להפלתם לקראת סיומה של המלחמה הקרה הראשונה. במאבק מול איראן החומייניסטית, הפך סדאם חוסיין לבן ברית , אך מיד לאחר סיום מלחמת איראן-עיראק, הוכרז על ידי הקונגרס האמריקני כאיום על שלום העולם.
גם במערכה העולמית החדשה ממשיכה ארה”ב במדיניות זו. שלוש האוטוקרטיות המוסלמיות המובילות, מצרים, סעודיה ופקיסטן, מדינות שהחופש האזרחי בהן מצומצם בלשון המעטה, נהנות ממעמד של בנות ברית אסטרטגיות של ארה”ב. הלחימה הנמשכת באפגניסטן ובעיראק, והגורמים הרדיקליים באיראן, סוריה ולבנון, מבטיחים כי שלוש האוטוקרטיות תמשכנה להוות “עוגן” אמריקני באזור, הגם כי אין דבר בינן לבין דמוקרטיה.
האתגר האמיתי שיעמוד בפני ארה”ב בשנים הקרובות, ללא קשר לאופן בו תסתיים כהונתו של שהנשיא בוש ולזהותו של הנשיא הבא, יהיה להפיץ את “המהפכה הדמוקרטית” למקומות בהם להחלפת משטר רדיקלי במשטר דמוקרטי ופרו-מערבי תהיה ההשפעה הרבה ביותר.
גם אופן הביצוע דורש חשיבה מחדש. בעוד נכונה היא הקביעה כי הפלת המשטרים באפגניסטן ובעיראק ניטרלה באופן מיידי את האיום שאלו היוו על הביטחון הלאומי האמריקני עוד לפני שהוחל של תהליך דמוקרטי כלשהו, הרי שיצירתה של מסורת דמוקרטית בחברה שמעולם לא ידעה דמוקרטיה, זהו תהליך שעשוי להימשך שניים או שלושה דורות. לאור זאת, נהיר לכל כי דרוש שינוי במדיניות האמריקנית במדינת היעד, מרגע שהקרבות הוכרעו.
יפן וגרמניה הובסו במלחמת העולם השנייה לא רק ברמה הפיזית, אלא גם ברמה האידיאולוגית. לעומתן, רוסיה של סוף המלחמה הקרה הראשונה הובסה כלכלית אך לא אידיאולוגית. עד היום רבים מאמינים כי הקריסה הסובייטית נבעה מניהול כושל ותו לא. בעיראק של סדאם חוסיין תמכו גם השיעים וגם הסונים בהתנגדותו לאמריקנים, בעוד האופוזיציה הכורדית הייתה היחידה שחלמה על השפעה לא-ערבית באזור. הקושי האמריקני להשיג יציבות בעיראק נובע לא מעט מההתנגדות האידיאולוגית הגורפת לאימפריאליזם המערבי שהיא מייצגת בעיניי מרבית העיראקיים.
במסגרת הניסיון להשריש תרבות דמוקרטית ישנה חשיבות רבה לאינדוקטרינציה מקיפה ולהצגת יתרונות העקרונות הדמוקרטיים, אולם חשובה לא פחות היא ההתייחסות לתפיסות אידיאולוגיות מנוגדות. הבנת המנטאליות המקומית והרגישויות התרבותיות קריטית לביסוס יחסי אמון עם האוכלוסייה המקומית, כמו גם כינון בריתות מבעוד מועד עם אישים משפיעים ופופולאריים בחברה.
ב-8 בדצמבר 1941 הכריזה ארה”ב מלחמה על האימפריה של יפן והצטרפה באופן רשמי למלחמת העולם השנייה. שלוש שנים ושמונה חודשים לאחר מכן, המלחמה הסתיימה בניצחון מערבי-סובייטי מוחץ. המלחמה העולמית בטרור נכנסה זה מכבר לשנתה השביעית, והסוף לא נראה באופק. נראה כי הסתבכות נוספת, בין אם בהובלת הנשיא הנוכחי או הנשיא הבא, עשויה להוריד את המסך על דוקטרינת בוש באופן סופי.
היום שאחרי בוש
בינואר 2009 יסיים ג’ורג’ וו. בוש את תפקידו ונשיא חדש ייכנס לבית הלבן. אל פתחו של הממשל החדש תתגלגל משימה מכרעת לא פחות מזו שהוצבה בפני הנשיא טרומן עם סיום מלחמת העולם השנייה. הנשיא החדש יהיה הראשון שייכנס לבית הלבן לאחר היווצרותה של המלחמה הקרה השנייה, ולמדיניות שיוביל תהיה השפעה מכרעת על עתיד המערכת העולמית.
עם תחילת שנת הבחירות בארה”ב, נראה כי הבחירה שתעמוד בפני הבוחר האמריקני בנובמבר 2008 תהיה בין דוקטרינת בוש “משודרגת”, כפי שמקדם ראש עיריית ניו-יורק לשעבר והמועמד המוביל במפלגה הרפובליקנית, רודי ג’וליאני, לבין חזרה לדוקטרינת קלינטון משנות התשעים, אותה מקדמת המועמדת המובילה במפלגה הדמוקרטית, הסנאטורית הילארי רודהאם קלינטון, רעייתו של הנשיא לשעבר.
ג’וליאני, כמו בוש, מכיר בערכיות של הפצת הדמוקרטיה, אך מציג גישה ריאליסטית יותר, המבקשת להפיק לקחים מהביקורת העולמית על בוש. “אנחנו לא יכולים לחזות איפה נצליח, אבל אנחנו יכולים לחזות מה תהיינה ההשלכות אם ניכשל” קובע ג’וליאני, שטוען כי הצבא האמריקני קטן מכדי להתמודד עם המשימות העומדות בפניו. ג’וליאני מציג תוכנית לשדרג באופן משמעותי את הצבא. בין היתר, הוא מתכנן להרחיב את צבא היבשה, לשדרג את מערך הצוללות, את זרועות המודיעין ואת אמצעי ההגנה [1].
המועמדת המובילה מקרב המפלגה הדמוקרטית, הסנאטורית קלינטון, מציגה מדיניות זהה כמעט לחלוטין לזו שהנהיג בעלה בשנותיו בבית הלבן. היא קוראת לחיזוק המוסדות הבינלאומיים והתאמתם למאה ה-21, ומאמינה כי “כדי לזכות היום בכבוד מהעולם, עלינו לרסן את עוצמתנו” . קלינטון, שהצהירה כי תתחיל את הנסיגה מעיראק בתוך חודשיים מיום השבעתה, תוקפת את בוש על שהחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית להוביל שינוי עולמי ובזבז את האשראי התדמיתי של ארה”ב “אפילו בקרב בנות בריתנו הקרובות ביותר” [2].
האם שדרוג היכולות המבצעיות, כפי שמבקש להוביל ג’וליאני, תביא להכרעה במלחמה העולמית בטרור? האם האינטרנציונליזם הליברלי של קלינטון, שהיה מהגורמים שהעצימו את הביקורת נגד מעצמת העל היחידה בשנות התשעים, יהיה זה שיישקם את מעמדה דווקא בעידן של קיטוב עולמי גובר? מגמה אחת מסתמנת – נראה כי השבעתו של הנשיא הבא תסמל את סוף השפל המדיני האמריקני ותעורר את גוש המדינות הדמוקרטיות כולו.
הערות
1. R. Giuliani, “Toward a Realistic Peace”, Foreign Affairs, 09-10/2007
2. H. Rodham Clinton, “Security and Opportunity for the Twenty-first Century”, Foreign Affairs, 11-12/2007
