מדיניות “הרע במיעוטו” האמריקנית, אשר בשמה יצרה ארה”ב בריתות עם מדינות בעלות סולם ערכים שונה משלה מאז אמצע המאה הקודמת, עברה עדכון עם תחילת המלחמה העולמית בטרור. בשם המאבק בו, חברו האמריקנים לפקיסטן, והסתייעו במיליציות מקומיות בעיראק.

מאז תחילת מלחמת העולם השנייה ועד ימינו, לא נחה ארה”ב ממאבקים ברחבי העולם, למעט הפוגה קלה בשנות התשעים. ברוב המכריע של המקרים חיפשה ארה”ב לחבור לגורמים מקומיים, בין אם לשם סיוע אופרטיבי ללחימה ובין אם לתמיכה לוגיסטית בדמות שימוש במרחב האווירי. מתוך יוזמות אלו נולדה מדיניות “הרע” במיעוטו” (Lesser of two evils). על פיה, במסגרת מאבק בגורם רדיקאלי ומסוכן, שיתפה ארה”ב פעולה עם גורם אותו החשיבה כרדיקאלי פחות. אך אליה וקוץ בה – בלא מעט מקרים, מיד לאחר שארה”ב ובעלת הברית “הרדיקאלית פחות” נחלו הצלחה ונטרלו את האויב המשותף, הפכה אותה בעלת ברית לאויבת הבאה של ארה”ב באותו אזור.

במלחמת העולם השנייה, שיתפה ארה”ב פעולה עם ברה”מ נגד גרמניה הנאצית. לאחר המלחמה, בשם המאבק בקומוניזם במלחמה הקרה הראשונה, תמכה ארה”ב בדיקטטורות ברחבי העולם, כולל במשטרים רצחניים ומושחתים דוגמת משטרו של פרדיננד מרקוס בפיליפינים, פינושה בצ’ילה ומובוטו בקונגו, במאבקם נגד התחזקות גורמים קומוניסטים באזורם.

האזור בה הגיעה לידי ביטוי מדיניות “הרע במיעוטו” יותר מכל מקום אחר, הוא המפרץ הפרסי העשיר בנפט. ארה”ב הכירה בבית המלוכה הסעודי כבר במאי 1931. בעשור ראשון לקיום היחסים בין המדינות, ייצאה ערב הסעודית לארה”ב נפט בשיעור של אחוז אחד מהיקף הצריכה במשק האמריקני. לאור החלק השולי של הנפט הסעודי בכלל משאבי האנרגיה להם הזדקקה ארה”ב, איש במסדרונות השלטון בוושינגטון לא ביקש לייחס חשיבות מיוחדת ליחסים עם הממלכה הסעודית. התפתחות התעשייה הצבאית במהלך מלחמת העולם השנייה, והצמיחה הכלכלית לאחריה, הגבירו את צריכת הנפט באופן משמעותי. כתוצאה מכך, גבר החשש האמריקני מפני פלישה סובייטית למפרץ הפרסי. דוקטרינות של לא פחות מארבעה נשיאים אמריקנים התייחסו באופן פרטני לנושא ולאופן בו תגיב ארה”ב לכל שינוי בסטטוס-קוו.

זמן קצר לאחר מלחמת העולם השניה, זכתה איראן בריבונות מלאה לאחר נסיגת בעלות הברית. היא שיתפה פעולה עם ארה”ב ובריטניה, שסיפקו לה סיוע צבאי וכלכלי. החשיבות שראו האמריקנים במפרץ הפרסי בכלל, ובערב הסעודית ובאיראן כמדינות המובילות באזור בפרט, רק הלכה והתעצמה לאורך השנים. באוקטובר 1950, הציג הנשיא הארי טרומן את הדוקטרינה שלו. במסגרתה, התחייב לחזק את השתיים במטרה לשמור על עצמאותן מול חדירה קומוניסטית אפשרית.

ב-1956, התחייב יורשו של טרומן, דווייט אייזנהאואר, לשלוח כוחות צבאיים במידה ויתעורר הצורך להגן על בנות בריתה של ארצות הברית מפני אויבות הנתמכות על ידי ברית המועצות. ב-1968 המשיכה התפיסה האמריקנית לגבי האזור להתגבש, במסגרת דוקטרינת ניקסון. דוקטרינה זו, שבמידה רבה נתפרה על פי תפיסותיו של מזכיר המדינה קיסינג’ר, התבססה על “העמודים התאומים” – איראן וערב הסעודית. במסגרתה סברה ארה”ב כי חיזוקן הצבאי של שתי בנות הברית בעלות מאגרי הנפט האדירים, יסייע לשימור היציבות במזה”ת, ויאפשר לשתי המדינות האלה להגן על עצמן. דוקטרינה זו התערערה לראשונה ב-1979 לאחר המהפכה באיראן, כששלטון השאה הידידותי לאמריקנים הופל על ידי ח’ומייני ואנשיו וחייב את האמריקנים לשינוי מדיניותם לגבי מדינה זו, ובפעם השנייה לאחר הפלישה העיראקית לכווית ב-1990, כשארה”ב חשה להגנתה של ערב הסעודית על פי בקשת האחרונה, בשל הערכה כי לא תוכלה להתגונן מפני עיראק בעצמה.

ארה”ב איבדה אם כן, את אחת משתי בעלות בריתה בעקבות המהפכה הח’ומייניסטית באיראן. יתרה מכך, זו נגררה שנה לאחר מכן למלחמה ארוכה עם עיראק של סדאם חוסיין. העליונות האיראנית על הכוחות העיראקים הייתה ברורה, ואלמלא מערך ביצורים מתקדם לאורך הגבול ותגבורת של חיילים צעירים שגויסו בחופזה לצבא העיראקי, ספק אם זה היה מצליח להחזיק את הקווים עוד זמן רב. לאור החשש מהתחזקות איראנית, הסירה ארה”ב את עיראק מרשימת המדינות התומכות בטרור ב-1982, צעד שהסיר את המכשול החוקי לספק לעיראק נשק וכסף.

נשיא ארה”ב רייגן הצהיר כי על ארה”ב לעשות הכל בכדי למנוע מעיראק להפסיד לאיראן. השליח האמריקני המיוחד למזה”ת ולימים שר ההגנה, דונלד רמספלד, הגיע לבגדד בדצמבר 1983 ושוב ב-24 במרץ 1984, בכדי לדון בסיוע אמריקני לעיראק. ביום ביקורו השני, הודיעה ועדה מיוחדת של האו”ם כי עיראק עשתה שימוש בגז חרדל נגד כוחות איראנים. ממשל רייגן, שהיה נחוש למנוע ניצחון איראני בכל מחיר, המשיך בכל זאת בשיתוף הפעולה עם משטרו של הרודן העיראקי. הסיוע האמריקני איזן את המערכה, וכעבור שנה עברה עיראק ממגננה להתקפה, לראשונה מאז חודשי הלחימה הראשונים [3].

מלחמת איראן-עיראק הסתיימה באוגוסט 1988. מבחינת עיראק, סיום המלחמה עם איראן הותיר אותה בחובות ועל סף משבר כלכלי. סדאם חוסיין טען כי כווית גונבת נפט מעיראק במשך שנים. בתגובה, ב-2 באוגוסט 1990 פלשה עיראק לכווית והשלימה את ההשתלטות עליה בתוך שעות אחדות. בתגובה, הרכיבה ארה”ב קואליציה רב-לאומית להוצאת עיראק מכווית.

תום המלחמה הקרה הראשונה העמיד את ארה”ב במצב חדש. עליונותה הבלתי מעורערת לא זימנה לה אויבים בעוצמתם של הנאצים או הקומוניסטים. לא היה לה עוד צורך לתמוך בדיקטטורות ברחבי העולם בכדי לחסום את הקומוניזם. לפיכך, כבר מאמצע שנות ה-80 היא הסירה את התמיכה ממשטרים רבים, כגון משטרו של מרקוס בפיליפינים או משטר האפרטהייד בדרום אפריקה שפעל עד אז תחת מחאות מעודנות באופן יחסי.

שנות התשעים היו בעיקרם הפוגה ממלחמות גדולות למעט המלחמות בבלקן. שם, שבה מדיניות “הרע במיעוטו” לכותרות ב-1998. לקראת המתקפה האמריקנית נגד סרביה, הוציאה ארה”ב את “הצבא לשחרור קוסובו” (KLA) מרשימת ארגוני הטרור בפברואר 1998. הארגון, שנחשד בקשרים לאל-קעידה, זכה לסיוע אמריקני [4].

נשיא ארה”ב רוזוולט עם המלך הסעודי עבדול עזיז ב-1945. צילום: חיל הים האמריקני

המלחמה העולמית בטרור

שלוש וחצי שנים לאחר מכן התרחשה מתקפת הטרור הגדולה בארה”ב. ארה”ב יצאה למלחמה באפגניסטן. הנשיא בוש הציג את “ציר הרשע”, בו כלל מדינות שתמכו בטרור וניסו לייצר נשק להשמדה המונית. האמריקנים קראו למדינות העולם לשתף אתם פעולה תוך איום ברור כי מי שלא יתייצב לידם ייחשב כפועל נגדם.

במסגרת המאבק המודיעיני והניסיון לפגוע בתשתיות אל קעידה ושרידי משטר הטאליבן, חברה ארה”ב לפקיסטן, מדינה בעלת יכולות גרעיניות אשר תמכה באופן נרחב במשטר הטאליבן עד להפלתו. פקיסטן בהנהגתו של גנרל פרווז מושארף, הבינה כי לא תוכל להרשות לעצמה שלא לפעול לצד האמריקנים [5]. עם זאת, יעילות העזרה הפקיסטנית הוטלה בספק, לנוכח חולשתו של המשטר ואי ההצלחה בחיסול תאי הטרור במדינה.

מרבית מבצעי הפיגועים ב-11 בספטמבר היו סעודים ומצרים, אזרחי שתיים מבנות הברית הקרובות ביותר של ארה”ב. הגילוי הזה הכה בהלם את הציבור האמריקני, שדרש ממשלת ארה”ב לכפות על ערב הסעודית ומצרים לעקור את נגע הטרור מקרבם. למרות זאת, ארה”ב המשיכה לראות בשלטונה של משפחת סעוד אינטרס גבוה במעלה, ולכן השלימה עם דמותו הפונדמנטליסטית של המשטר. גם מצרים נותרה בת ברית חשובה מבחינת האמריקנים, ולמעט רפורמות מסוימות בעלות אופי דמוקרטי, כמו תחרות פתוחה יותר בבחירות לנשיאות ולפרלמנט, הגדירה ארה”ב את מצרים כמדינה הנלחמת בטרור.

בשנים הראשונות למלחמה בטרור, הפכה דוקטרינת “הרע במיעוטו” להסתייעות במשטרים לא דמוקרטיים בעליל, בכדי להילחם בטרור. לאחר בחירות 2004, הכיוון השתנה מעט, והפצת ערכי הדמוקרטיה הפכה למטרה חשובה יותר מבחינת האמריקנים, כפי שבאה לידי ביטוי בנאום ההשבעה השני של בוש, בינואר 2005. הנשיא בוש הגיע להכרה כי הדרך למגר את הטרור היא באמצעות קידום הדמוקרטיה. לאור זאת, החליטו כי לצד ניסיונות דמוקרטיזציה שבוצעו באפגניסטן ועיראק, עליהם ללחוץ על מדינות נוספות לקבל על עצמן רפורמות דמוקרטיות.

“הרע במיעוטו” כיום

נכון ל-2008, בנות הברית האמריקניות, העומדות תחת ההגדרה “מדינות הרע במיעוטו”, קרי, מדינות אשר בזכות עמדתן הפרו-אמריקנית אינן נדרשות לשינויים מופלגים במבנה המשטרי שלהן, הן מצרים, ירדן ושש המונרכיות במפרץ הפרסי. מבין אלו, מנהלות מצרים וערב הסעודית מאבק על ההובלה האזורית.

מאז מהפכת הקצינים במצרים, התייצבה מצרים בראש העולם הערבי. היא זו שהובילה את המאבק האידיאולוגי תחת הכותרת “נאצריזם”, היא זו שהייתה בין מייסדי ארגון המדינות הבלתי מזדהות, והיא זו שהובילה את מלחמות העולם הערבי בישראל, פעם אחר פעם. באותן שנים איש לא חלק על כך שקהיר היא הבירה התרבותית של העולם הערבי ומושב הליגה הערבית נקבע בקהיר. מעמדה של מצרים בעולם הערבי נפגע אנושות לאחר שחתמה על הסכם השלום עם ישראל, והיא הוחרמה במשך 10 שנים הוחרמה על ידי הליגה הערבית.

בשנים אלו התחזק מעמדו של סדאם חוסיין, שהוביל את ההתנגדות לישראל בעולם הערבי. נפילתו, יצרה מעין ואקום כפול בעולם הערבי, שחסר מדינה דומיננטית ואנטי-אמריקנית. בתוך שנים ספורות בלטה סוריה כמדינה הערבית האנטי-אמריקנית. את המדינה הערבית הדומיננטית השנייה, לצידה של מצרים, תפסה ערב הסעודית.

במשך שנים נחשבו הסעודים למעין כספומט עבור שאר המדינות הערביות. הם השקיעו ממון רב בסיוע לפלשתינים, בשיקומה של לבנון לאחר מלחמת האזרחים ובפתרון בעיות אחרות. אולם הסיוע הכלכלי לא תורגם לעוצמה פוליטית. נסיקתם של מחירי הנפט אל עבר רף 100 הדולרים לחבית, הותיר בקופה הסעודית סכומים גבוהים.

עבדאללה מלך סעודיה, החליף בתפקיד את אחיו פאהד בגיל 81 לאחר שזה מת, ב-1 באוגוסט 2005. קודם לכן, ככל שמחלתו של פאהד החמירה, ניהל עבדאללה את ענייני הממלכה, אולם המתין לתורו כמלך, בכדי להפוך את ערב הסעודית לאחת המשפיעות ביותר בעולם הערבי. עבדאללה היה מעורב בתיווך בין החמאס והפת”ח ואף הצליח להשיג הסכמה על הקמת ממשלת אחדות, למרות שזו לא צלחה לבסוף. הוא פעל לתווך בין החיזבאללה וממשלת סיניורה בלבנון. הוא השיג הפסקת אש בין סודן וסין צ’אד. עבדאללה היה זה שעמד מאחורי מה שזכה לכינוי “היוזמה הסעודית” ב-2002, עוד בטרם הפך לשליטה הרשמי של ערב הסעודית. יוזמה זו הציעה מתווה לכינון שלום כולל בין מדינות ערב ובין ישראל.

המעורבות המדינית הגוברת של ערב הסעודית, יצרה מאבק כוחות עם מצרים, שחשה עצמה נדחקת מעמדת ההשפעה. במקביל למאבק בין בנות הברית של ארה”ב ובין המדינות הרדיקליות, צפוי מאבק הכוחות המצרי-סעודי להשפיע על תהליכים רבים במזרח התיכון בשנים הקרובות.

הנשיא בוש עם נשיא פקיסטן, פרווז מושארף. צילום: הבית הלבן

בחינת המדיניות

האם מדיניות הרע במיעוטו הצדיקה את עצמה? המצדדים בתפיסה יצביעו על כך, שבמסגרת המדיניות הזו הצליחה ארה”ב לנצח במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה הראשונה ולשמר את ההגמוניה שלה בשנות ה-90. מתנגדי מדיניות זו, נוהגים להציג את קשריה האפלים של ארה”ב מהעבר, כגון תמיכתה במוג’אהידין באפגניסטן וביניהם אוסאמה בן לאדן, מתכנן הפיגועים ב-11 בספטמבר, כהוכחה לכך שארה”ב היא זו שבונה את אויביה במו ידיה.

העיקרון הבסיסי של מדיניות הרע במיעוטו מחייב איתורו של האיום הגדול ביותר מבחינת האמריקנים על ההגמוניה שלהם. גרמניה הנאצית וברה”מ הסובייטית, היוו בחירות קלות ובולטות בתקופות בהן הוגדרו על ידי ארה”ב כאויבות הגדולות שלה. פיגועי ה-11 בספטמבר קיבעו בתודעה האמריקנית את הפונדמנטליזם האסלאמי כאיום הגדול ביותר על שלום העולם.

בחירת בעלות הברית חייבת להתבצע בהקשר הכולל של האיומים על ארה”ב ובנות בריתה. לנוכח התפתחותה של מערכת בינלאומית חדשה, תצטרך ארה”ב לבחון את בעלות הברית הלא דמוקרטיות שלה, בעיקר על פי יחסן למדינות הגוש הריכוזי.

הערות

1. Michael Klare, “Blood and Oil: The Dangers and Consequences of America’s Growing Petroleum Dependency”, New York: Metropolitan, 2004

2. עזרה זהר, “פילגש במזרח התיכון”, עמוד 93, הוצאת דביר (1994)

3. Douglas A. Borer, “Inverse Engagement: Lessons from US-Iraq Relations, 1982-1990”, Parameters, Vol. 33, 2003

4. T. Walker and A. Laverty, “CIA aided Kosovo guerrilla army”, The Sunday Times, 12/03/2000

5 “Musharraf’s controversial memoir released”, AP, 25/09/2006