העיניים דרומה
סיבוב לחימה נרחב בעזה מתקרב

שיוך: המזרח התיכון, טרור      

סיבוב הלחימה האחרון בעזה, בו נהרגו למעלה מ-20 פלשתינים בעוד שבצד הישראלי לא היו הרוגים, מהווה קדימון לקראת סיבוב לחימה אינטנסיבי יותר בתוך כמה חודשים ככל הנראה. השחקנים החשובים בזירה מושכים כל אחד לכיוון אחר, וכרגע אלה התומכים בהימנעות מהתנגשות כללית, הם אלה שידם על העליונה. אולם ככל שינקוף הזמן, תחול תזוזה לכיוון התומכים בהסלמה.

לאחר סיבוב הלחימה מצא עצמו החמאס, לראשונה בתולדותיו, כמי שמכונה "משתף פעולה" עם ישראל. היה זה לאחר שהחמאס עצמו, הן בשל אינטרסים שלו והן בשל הלחץ המצרי, פעל כדי למנוע הסלמה בין ישראל לארגונים בעזה. למרות שהאש לעבר יישובי עוטף עזה לא נפסקה, ביקש החמאס להימנע מתרחיש שבו יתבצע אירוע ביטחוני חמור דיו כדי למשוך את ישראל לתוך הרצועה. הג'יאהד האסלאמי, ועדות ההתנגדות ושאר הארגונים לגלגו על החמאס וכינו אותו "משמר הגבול" וכינויים אחרים, אולם הארגון האסלאמי השולט ברצועה לבדו מאז 2007, נאלץ לפי שעה להתמודד עם בעיות פנימיות הדורשות את תשומת הלב שלו.

כפי שסקרנו בדצמבר 2011 ובמאמרים קודמים, החמאס עובר שינוי עמוק ביחסי הכוחות הפנימיים שלו. במשך שנים רבות החמאס נאלץ להתמודד עם הגדרתו כארגון טרור במערב ועם בידודו. חיסולו של השייח' אחמד יאסין ב-2004 ולצדו בכירים אחרים בארגון, יצר מציאות שבה ח'אלד משעל, כראש הלשכה המדינית ומי שישב עד לאחרונה בדמשק, הוא מי שקובע את הטון של הארגון.

ההתנתקות ב-2005 ולאחריה בחירות 2006 וניצחון החמאס, נתנו את התחושה כי העוצמה הפנימית בארגון תחולק בין שני המוקדים, עזה ודמשק, אולם חטיפת גלעד שליט והמבצעים הצבאיים של צה"ל, המהותי שבהם הוא כמובן עופרת יצוקה בתחילת 2009, הדגישו עד כמה תלוי החמאס בצינור החמצן החיצוני שלו. משעל דאג למימון ולתמיכה מאיראן ומסוריה, ואנשי החמאס בעזה נאלצו לקבל תכתיבים ממנו בשורה של נושאים.

"האביב הערבי", הסנקציות על איראן, שינויי ההנהגה במצרים והמרד באסד בסוריה, יצרו מציאות חדשה גם עבור החמאס. ראשית, התמיכה מאיראן הצטמצמה, ובמקביל החל לזרום כסף מהמפרץ, בעיקר מקטאר וסעודיה. שנית, התחזקות האחים המוסלמים במצרים על רקע הטבח שמבצע אסד בסונים בסוריה כולל בפלשתינים, השיב למצרים את עמדת ההשפעה. שלישית, המהלך הדרמטי של עסקת שליט, הביא לסיום את הבידוד של עזה עם פתיחת מעבר רפיח. שחרורם של יותר מאלף מחבלים העלה את קרנה של התנועה ברחוב הערבי על רקע בחירות הממשמשות ובאות, ככל הנראה בחודש מאי.

לפתע, הרמטכ"ל של החמאס אחמד ג'עברי, ראש הממשלה אסמעיל הנייה ודמויות אחרות מחמאס עזה הפכו לכוכבי תקשורת בעולם הערבי, והנייה אף ביצע מסע דילוגים בכמה בירות ערביות. במקביל, משעל איבד את משרדו בדמשק והחל לנדוד בין מדינות ערביות בחפשו אחר התחנה הבאה ממנה תנוהל הלשכה המדינית, אך לבסוף החליט לפרוש כשהבין כי הפך ללא רלוונטי. למעשה, הלשכה המדינית כולה הפכה ללא רלוונטית והחמאס בעזה החל לתת הוראות לחמאס ביו"ש תוך התעלמות מאנשי חמאס-חו"ל. המהפך הושלם והנייה, ג'עברי וחבריהם הפכו לקובעים בכל הנוגע לארגונם או למתרחש בעזה.

הניתוק מאיראן ומסוריה מצד החמאס, הפנה את המשאבים החיצוניים מהם נהנה הארגון לעבר ארגונים אחרים כדוגמת הג'יאהד האסלאמי וכן ועדות ההתנגדות, שמערכת השיקולים שלהם פשוטה הרבה יותר וכל מטרתם היא לזרוע כאוס, במקרה של הג'יאהד, או לפגוע בישראל ובדרך גם להרוויח כסף, כמו במקרה של ועדות ההתנגדות.

אם כן, כרגע מה שעומד בראש מעייניו של החמאס, הוא לשמור על שקט ביטחוני לפחות עד הבחירות, שבהן הוא מקווה להשיג את השליטה על הרשות הפלשתינית באופן סופי. כך, על רקע העמדה החמאסית, כדאי לבחון את עמדתם של כוחות נוספים בזירה כדי להבין את התרחישים האפשריים.




חאלד משעל - הנסיגה במעמדו הביאה את השתלטות ההנהגה העזתית על החמאס. צילום: טרנגו, ויקיפדיה

השחקנים בשטחי הרשות

הג'יאהד האסלאמי, ארגון קטן ורדיקלי הקרוב בעמדות לג'יאהד האסלאמי המצרי ולאל קעידה, הוא ארגון בעל מודל צבאי-טרוריסטי בלבד וללא מערך חברתי, כפי שיש לחמאס. התפיסה האידיאולוגית של הארגון היא שהוא פועל כאוונגרד ומטרתו להביא למהפכה אסלאמית, תוך סילוק הכופרים השונים מהזירה.

התמיכה האיראנית והסורית מקילה כמובן על הארגון. מבחינת הג'יאהד ישנם שני יתרונות במשיכת ישראל לתוך הרצועה – היתרון הראשון הוא הסטת תשומת הלב מדמשק והפניית הפוקוס לישראל; והיתרון השני הוא שכניסה צה"לית לרצועה תביא לשחיקת כוחו של היריב, החמאס, ותאפשר לג'יאהד לפעול בקלות יותר ברצועה.

ועדות ההתנגדות הוא ארגון שהאידיאולוגיה העיקרית שלו היא כסף, לצד שנאה ישנה לישראל. הוא הוקם על ידי בני משפחת אבו סמהדנה, חמולה גדולה באזור רפיח ובעלת קשרים רבים לשבטי בדואים בצפון סיני. במשך שנים רבות, לאחר הסכמי אוסלו, נהנתה החמולה מתעשיית ההברחות, לצד שורה של מעשים פליליים אחרים. בתמורה לשתיקה ולהעלמת העין, שמרו בני משפחת אבו סמהדנה על נאמנות לערפאת ולפת"ח. עם פרוץ האינתיפאדה, והפעלת לחץ על עסקי המשפחה מצד הרשות הפלשתינית, פרשו בני המשפחה מהפת"ח והקימו את הארגון.

כמי ששולטים בחלק ניכר מתעשיית המנהרות, סירבו בני המשפחה להתחלק ברווחים עם אחרים, וכך מדי פעם התלהטו הרוחות ברצועה. ניצחון החמאס הביא ככל הנראה לשיתוף פעולה בתחילה בין הארגונים, אך החמאס בעצמו ביקש לגזור קופונים על ההברחות ואף לנצל את המנהרות לצרכיו. פתיחתו של מעבר רפיח יצרה בעיה קשה עבור משפחת אבו סמהדנה, כי היא הפכה חלק גדול מתעשיית ההברחות ללא רלוונטית. כך נוצר עבור ועדות ההתנגדות אינטרס ברור למשוך את ישראל לתוך הרצועה, לפגוע ביחסי ישראל-מצרים וביחסי מצרים-עזה באופן שיוביל לסגירת המערב ולחזרה להברחות.

הדרך לכך עוברת בפיגועים מתוך סיני כגון הפיגוע הקשה בכביש 12 שבו נהרגו שמונה בני אדם, או הפיגוע הגדול שסיכולו על ידי צה"ל באמצעות חיסול מזכ"ל ועדות ההתנגדות הביא לסיבוב האלימות האחרון. יתכן שלארגון גם קשר גם לירי הרקטות על העיר אילת, אם כי הנושא עדיין בבחינה ובבדיקה.

ארגון הפת"ח כבר הפנים ככל הנראה כי הוא מאבד מהרלוונטיות שלו בעולם ואף בקרב הפלשתינים מדי יום. הקמפיין לצירוף הפלשתינים לאו"ם נכשל, כך גם הניסיונות של הפלשתינים להפעיל את בית הדין הבינלאומי בהאג נגד ישראל. מספר ניסיונות דיפלומטיים נוספים, כמו לגנות את ישראל במועצת זכויות האדם של האו"ם הוכיחו כי במערב הפלשתינים כבר לא מהווים חדשות חמות כל כך.

עם 10,000 הרוגים בסוריה לפחות, וישנן הערכות כי לאחר שיתפזר העשן מספר ההרוגים יתגלה כגדול עשרת מונים, ניסיונות הפלשתינים לבצע מהלכים חד צדדיים ובכך לעקוף את ההידברות הישירה עם ישראל זוכים לכתף קרה אפילו מאירופה. הניסיונות הכושלים הללו, אליהם ניתן להוסיף את יום האדמה בסוף מרץ וצעדת "המיליון" שבה השתתפו רק כמה אלפי ערבים שברובם אפילו לא התקרבו אל הגבול הישראלי, מדגישים כי עידן שליטת הפת"ח והשפעתו על גורל הפלשתינים נמצא לקראת סופו. הפתרון היחיד הנראה לעין מבחינת הפת"ח כיום, הוא פעולה צבאית ישראלית בעזה שתביא לדחיית הבחירות ולהחלשת החמאס. אולם יכולת הפת"ח להשפיע על האירועים היא מינורית ביותר.




ראש המודיעין המצרי החדש, מוראד מואפי - בעל השפעה על החמאס. צילום: טלוויזיה

השחקנים בצד השני של הגבול

מן העבר השני של מעבר רפיח, מוצאת עצמה הממשלה הזמנית של מצרים במבוכה נמשכת. הבדואים של חצי האי עושים בו כבשלהם ומשפיעים עמוקות על מצב הכלכלה המצרית. בשל הפגיעה בצינור הגז, מצרים לא מכרה לישראל, ירדן וסוריה גז רב מאז נפילתו של מובארק. הטרור הבריח זה מכבר את התיירות, מענפי הכלכלה החשובים בארץ הפרעונים, והאנרכיה בסיני מאיימת להתפשט לשאר מצרים. אחת הדוגמאות לחומרת הבעיה גם בעיני המצרים, היא ביקורו של עמרו מוסא, מועמד לנשיאות ומהבולטים שבהם, בסיני שם הבטיח להזרים סיוע ועזרה לבדואים שחשים זנוחים.

המצרים לא הספיקו ליהנות ממצב החדש שבא לידי ביטוי בסיבוב הלחימה בעזה במרץ. ראש המודיעין המצרי החדש יחסית, מוראד מואפי, התגלה כאחד המשפיעים ביותר על החמאס. הוא לא מעוניין בהקזת דם ישראלית-עזתית כי הדבר יתסיס את הציבור במצרים בעוד שמצרים לא תוכל לעשות דבר. מצד שני, המצרים מעלימים עין מהבדואים ומעדיפים שלא להתעמת איתם ישירות, ואף לאפשר להם "לשחרר קיטור".

מבחינת הבדואים, נפילת מובארק יצרה הזדמנויות פרנסה רבות, לצד אובדן אפשרויות אחרות. פתיחת מעבר רפיח ביטלה את תעשיית ההברחות לרצועה. שבטים אחרים המתפרנסים מהברחת בחורות, סמים, נשק ומאז 2006 גם מהגרי עבודה מאפריקה, מוצאים עצמם בבעיה – בסוף 2012 תסתיים בניית הגדר בגבול בין ישראל למצרים ורק ישראל תוכל לקבוע כמה אנשים יכנסו לתחומה.

בשל כך, פעלו בחודשים האחרונים הבדואים במציאת פתרונות ומקורות הכנסה חלופיים. בין היתר, מדובר בחטיפת מהגרי העבודה ושחרורם תוך מתן כופר אסטרונומי במושגים שלהם, ובקצירת איברים ממהגרים מאריתריאה בעיקר, ושליחתם לקליניקות פרטיות של עשירי מצרים בערים הגדולות. ייתכן שאובדן מקורות הכנסה רבים עבור הבדואים כשתסתיים בניית הגדר, יוביל אותם להרחיב את ענף מנהרות ההברחה לכל אורך הגבול עם ישראל ולא רק בגבול עם עזה, ולתסכול שיבוא לידי ביטוי בהגברת הטרור מחצי האי. המצרים, במקרה הזה, יהוו אף הם מטרה לתסכול הבדואי.

כדאי להדגיש יחד עם זאת כי ישנם כמה עשרות שבטים בדואים בסיני, רק הצפוניים שבהם מתפרנסים מההברחות לישראל ואילו הדרומיים מתפרנסים מתיירות, כך שישנו קונפליקט פנימי בין שבטי הדרום והצפון, ובכל אזור בין השבטים העשירים יותר לבין השבטים העניים. שינוי בסטטוס קוו, גם הכלכלי, עשוי גם להביא לאלימות בין שבטית נרחבת.

מנגד, חסימת הגבול הישראלי תוביל אולי לניסיון להשיב את תעשיית ההברחות לפעילות מלאה והדרך לכך היא כמובן בהרעת היחסים בין מצרים לעזה




כיפת ברזל - מאפשרת מרחב תמרון לנתניהו וברק שמעדיפים להימנע מפעולה רחבה. צילום: דובר צה"ל

הדעה בישראל

בישראל ישנן שתי אסכולות מרכזיות בנוגע לעזה. האחת, בהובלת ראש הממשלה ושר הביטחון, דוגלת בהימנעות מפעולה גדולה בעזה והישענות על מערכת כיפת ברזל ועל פעילות הרתעתית נקודתית. ישנן לכך מספר סיבות – ראשית, רצון הממשלה למקד את הפוקוס העולמי על איראן, והחשש כי פעילות ישראלית בעזה תסיט את הפוקוס. שנית, נתניהו וברק מתכוננים לבחירות וחוששים כי מבצע צבאי לא מוצלח יפגע בהם מבחינה אלקטוראלית. שלישית, הרצון שלא לעורר את כל האזור, על רקע חוסר יציבות המשטרים השונים. רביעית, לחץ מורגש מצד האמריקנים שלא לערער את הסטטוס-קוו העדין.

מהצד השני, אסכולת התקיפה בעזה לה שותפים הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום וגורמים ביטחוניים אחרים, המעריכים שככל שנמתין עם פעולה בעזה, כך תהפוך כל פעולה לאחר מכן למסובכת יותר. זאת, מכיוון שנפילת קדאפי הובילה לזרימת כמויות אדירות של נשק, כולל נשק מתקדם יותר מכפי שיש לחמאס, למספר רב של מקומות, כגון מאלי באפריקה שם כבר בוצעה הפיכה בעקבות זאת ורצועת עזה [1]. החשש הוא מטילי כתף מתקדמים שיסכנו את מסוקי חיל האוויר, רקטות בעלות טווח ארוך יותר ויכולת דיוק גבוהה יותר, נשק אנטי טנקי מפותח יותר ועוד. הרמטכ"ל התבטא מאז נכנס לתפקידו רבות בעניין הצורך בפעולה צבאית גדולה ברצועה.

נראה כי במערכת הפוליטית יש תמיכה רבה בפעולה ברצועה מצד הימין והתנגדות מצד השמאל. ככל שנתקרב לבחירות בישראל, ההבדלים האלה יתבררו יותר ויותר.

האמריקנים מצדם לא רוצים שום פעולה צבאית ישראלית, לא באיראן, לא בעזה ולא בשום מקום אחר. אובאמה נמצא בשנת הבחירות ומתמקד בניסיון להיבחר לכהונה שנייה. הוא משחרר הבטחות כי לאחר שייבחר בשנית הוא ישחרר את הרסן, אך כעת הוא מעוניין בשקט תעשייתי.

כך נוצרים שני מחנות, אחד התומך בפעולה צבאית והשני המתנגד לו – בצד התומך בפעולה ישנו צה"ל, ולהבדיל אלף הבדלות גם הג'יאהד האסלאמי, הבדואים בסיני, הפת"ח, איראן וסוריה. במחנה השני, המתנגדים לפעולה, ישנו החמאס וממשלת מצרים ולהבדיל, גם ממשלות ארה"ב וישראל.

הנוסחה לפעולה הופכת למורכבת – ישנם שורה של גורמים שיאיצו ויגדילו את ההסתברות לפעולה בעזה - ככל שבסוריה תהיה תחושה כי סופו של המשטר קרב, ייעשו ניסיונות נועזים יותר להוציא פיגועים קשים; האצת בניית הגדר בגבול המצרי תנקז אלימות נוספת לגבול ישראל-עזה; התרחשויות באיראן, כגון התקדמות בפרויקט הגרעין, עשויים מצד שני לעכב פעילות בעזה; הפסד של אובאמה בבחירות, ייצור מצב דומה לזה שהיה בעופרת יצוקה עת הממשלים בארה"ב התחלפו ולא היה נשיא מכהן שיכל לעכב את ישראל; הבחירות לרש"פ המתוכננות כעת למאי יורידו מהחמאס עול מסוים במידה וינצח, והדבר יאפשר לו לנהוג באלימות רבה יותר.

על כן החל מעתה ועד לינואר 2013 הסבירות להסלמה גוברת, בעיקר בחודשי הקיץ. רק התקדמות במסלול מול איראן תדחה פעולה שנתפסת כבלתי נמנעת בטווח הקרוב.


הערות
1. עוד על האירועים האחרונים במאלי במאמר "בשם הדמוקרטיה", בגיליון זה

© כל הזכויות שמורות לאתר סיקור ממוקד
בקשות להוצאת חומר ניתן להפנות ל-editor@sikurmemukad.com