אחרי שהדפו את ניסיונות ההתפשטות של ברית נאט”ו מזרחה, מוצאים עצמם הרוסים מתמודדים עם מסגרת על-לאומית חדשה, הצפויה להדק את הקשרים בין האיחוד האירופי לשש הרפובליקות הסובייטיות לשעבר במזרח אירופה. האם מסגרת זו מהווה צעד ראשון בהתפשטות האיחוד מזרחה, כפי שחושדים הרוסים?

כשנבחר לנשיא צרפת, החל ניקולא סרקוזי לקדם את רעיון “איחוד הים התיכון”, פורום בינלאומי שנועד לחזק את הקשרים הכלכליים בין מדינות האיחוד לשכנותיו מדרום, ולשפר את התיאום בנושאי הגירה וסביבה. הפורום, שהוקם לבסוף במתכונת מצומצמת יותר מזו עליה חלם סרקוזי, הביא את ראשי הממשלות בפולין ובשבדיה לנסח הצעה ליישום מודל דומה כלפי שכנותיו של האיחוד ממזרח [1].

המסגרת העל-לאומית החדשה, המכונה “השוֹתפות המזרחית” (Eastern Partnership), נוסדה ב-20 במרץ השנה, והיא תושק באופן רשמי בוועידה שתכונס בחודש מאי. בשותפות חברות 27 מדינות האיחוד ו-5 מדינות ממזרח היבשת: אוקראינה, גיאורגיה, מולדובה ואזרבייג’אן (מדינות גוא”ם), ולצידן ארמניה. גם לבלארוס, הגובלת באוקראינה מצפון ובפולין ממזרח, שמור מקום במסגרת החדשה. עם זאת, פעילותה תוגבל עד אשר יחדל המשטר שם מהפרות שיטתיות של זכויות אדם.

גם כך, מבחינת הבלארוסים מדובר במשב רוח מרענן המגיע מן המערב. אחרי שנים של כתף קרה ואף סנקציות, החליטו קברניטי האיחוד האירופי כי הגיעה העת לחמם את היחסים עם הדיקטטורה האחרונה ביבשת. ב-20 במרץ, ביום הקמתה הרשמי של תוכנית השותפות, חברו שורה של תנועות נוער ביבשת וקיימו כינוסי מחאה נגד הדיקטטורה הבלארוסית ב-100 ערים. כמעט במקביל, קיבל הפרלמנט האירופי החלטה הצהרתית בנושא. בנוסף, האריכו באיחוד את הקפאת הגבלות התנועה כנגד בכירי הממשל הבלארוסי, על מנת להמחיש את רצינות כוונותיה של בריסל [2].

בנציבות האיחוד האירופי ובמחלקה האחראית על קשרי החוץ של האיחוד הבהירו כי השינוי אינו מרמז על קבלה של השלטון במינסק, אלא נועד בראש ובראשונה לסייע בכל דרך לאזרחי בלארוס. כך, לצד המשך התמיכה באופוזיציה ובתנועות הדמוקרטיות, החליטו באיחוד לנסות ולהפשיר את היחסים עם אלכסנדר לוקאשנקו ועוזריו, כחלק מניסיון ללחוץ עליהם לשפר את מצב החופש האישי והפוליטי במדינה.

על אף שלמשטר במינסק הוא רקורד שלילי ביותר בכל הנוגע לזכויות אדם, הניסיון האירופי להביא לשינוי במדינה אינו חסר סיכוי לגמרי. באיחוד מבקשים לנצל את המשבר הכלכלי העולמי, שפגע באופן קשה ברוסיה ובפרט ביכולתה לסייע כלכלית לבעלות בריתה. נציגי האיחוד הודיעו לבלארוסים כי הם מצפים לראות שיפור במצב זכויות האדם במדינה בתוך תשעה חודשים. במידה וזה אכן יתרחש, הבטיחו בבריסל, יסיר האיחוד לצמיתות כמה מהסנקציות על המדינה הענייה, יעניק לה סיוע כלכלי, ויבחן את שדרוג הקשרים עם בלארוס לא רק במסגרת השותפות המזרחית, אלא גם באופן ישיר מול מוסדות האיחוד.

מבחינת האיחוד האירופי, שישקיע בשותפות בשלב ההקמה 600 מיליון אירו, מדובר ביוזמה ברוכת יתרונות: שותפות חלקית עם השכנות ממזרח תקומם את הרוסים אך לא תוביל לשבירת הכלים שהייתה מתרחשת לו היו המדינות ממזרח מצורפות לאיחוד; שיתוף פעולה חלקי עם הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, צפוי להוביל להגמשת התנאים לקבלת אשרות תייר והגירה ל-75 מיליון תושבי האזור. הגמשה זו עשויה להזרים ידיים עובדות נחוצות למדינות האיחוד, מבלי שאלו תצטרכנה לממן את שיפור התשתיות של המדינות העניות, כפי שנעשה עם מדינות שהצטרפו בעבר לאיחוד. יתרון נוסף למהלך הוא, ששיתוף פעולה עם מדינות אלו, ובפרט עם גיאורגיה, ארמניה ואזרבייג’אן, פותח נתיב אסטרטגי לאיחוד האירופי לכיוון מזרח, בואכה שדות הגז של מרכז אסיה ודרומה. נתיב זה יוכל לשפר באופן משמעותי את סיכוי הצלחתו של פרויקט שינוע הגז של האיחוד האירופי, נאבוּקוֹ [3]. לבסוף, במדינות החברות בשותפות החדשה, ובראשן אוקראינה וגיאורגיה, רואים במסגרת החדשה צעד ראשון, מעין “רגל בדלת” הכניסה לאיחוד האירופי.

לוקאשנקו עם פוטין – רוסיה תעשה הכל לשמור את בלארוס תחת כנפיה. צילום: הקרמלין

החשש הרוסי

נוכח כל היתרונות הברורים שרואים באיחוד האירופי, נהיר לכל עד כמה רוסיה, שהוזמנה לשתף פעולה עם פעילות המסגרת החדשה בכמה נושאים, רואה בתוכנית השותפות סכנה. מבחינת הרוסים, שראו את האיחוד האירופי ונאט”ו מתפשטים במהירות מזרחה בשנות התשעים ובתחילת העשור הנוכחי, כל התקדמות נוספת תיתקל בהתנגדות חריפה.

אחרי שבלמו בהצלחה בשנה שעברה את יוזמת צירופן של אוקראינה וגיאורגיה לברית נאט”ו (אך השלימו עם צירופן בשבוע שעבר של אלבניה וקרואטיה), ובעוד שתוכנית הטילים האמריקנית עדיין מונחת על השולחן ועשויה לעבור שינוי הודות לרוחות החדשות המנשבות מוושינגטון, מוצאים עצמם הרוסים מתמודדים עם יוזמה אירופית חדשה, מן הסוג המאיים ביותר מבחינתם.

שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, התבטא בחריפות נגד תוכנית השותפות וטען כי האיחוד מנסה להרחיב את תחום השפעתו מזרחה במאמציו לשפר עמדות בשוק האנרגיה. באשר לצעדי האיחוד מול בלארוס תהה בקול שר החוץ הרוסי “האם זה קידום הדמוקרטיה או סחיטה?”.

בתגובה, טען שר החוץ הגיאורגי, טאמורי יעקובשווילי, כי הצהרותיו של לברוב הן ההוכחה כי אין למדינות האזור סיכוי להגיע לפשרה עם רוסיה: “העובדה שרוסיה רואה בשותפות המזרחית משחק סכום אפס, מוכיחה כי אלו שקראו לזנוח את שאיפות ההצטרפות לנאט”ו בניסיון ליישב את המחלוקות עם מוסקבה, טעו”.

האוקראינים, החולמים יותר על הצטרפות לאיחוד האירופי, חולקים אף הם על הדיכוטומיות הרוסית וביקשו להדגיש את ההבדל בין הברית הצפון-אטלנטית שנוסדה בשנות העימות הבין-גושי לבין האיחוד האירופי [4].

מבחינת הרוסים, העמדה התקיפה שהפגינו כלפי גיאורגיה או כלפי מערכת ההגנה האמריקנית מפני טילים, תהיה כאין וכאפס לתגובה שינקטו נגד שינוי הסטטוס קוו באוקראינה, בבלארוס או בגיאורגיה.

בחינה של מדיניות החוץ הרוסית בעשור האחרון מעלה דפוס כמעט קבוע של פעילות – בחודשי החורף מפעילה רוסיה את נשק הגז הטבעי, לא מעט הודות לעובדה שאלו החודשים בהם אמורים להיפרע חובות השנה האזרחית החולפת ולהיחתם חוזים חדשים, ובחודשי הקיץ יוצאת רוסיה לתמרונים צבאיים או למלחמות. כך במלחמות האחרונות בצ’צ’ניה ובגיאורגיה, וכך בתמרונים משותפים עם שותפותיה האסיאתיות לארגון לשיתוף פעולה של שנחאי (SCO).

האביב, במקרה או שלא, רווי בשנים האחרונות במשברים דיפלומטיים. באביב 2006, הגבירה רוסיה את הלחץ הכלכלי על גיאורגיה ומולדובה באמצעות חרם על תעשיית היין שלהן. כעבור שנה, הגיע לשיא העימות עם ארה”ב סביב מערכת ההגנה מטילים, העימות עם בריטניה על רקע חיסולו של ליטוויננקו והעימות עם אסטוניה בסוגיית העתקתה ממקומה של האנדרטה לזכר החייל האדום. באביב 2008, סערו הרוחות סביב היוזמה לצרף את אוקראינה וגיאורגיה לברית נאט”ו.

התקרבות בין האיחוד האירופי לשותפות ממזרח, ובפרט הידוק הקשרים עם בלארוס, עשויים להפוך אותה ליעד הבא ללחץ רוסי. עד כמה ילכו הרוסים רחוק? נראה כי הדבר יעמוד ביחס ישר לעומק חדירת ההשפעה המערבית לבלארוס, או לאופן בו זו תיתפס על ידי הקרמלין.

אובאמה ומדבדב – כמה זמן יימשך ירח הדבש? צילום: הקרמלין

אובאמה ומדבדב מאתחלים את היחסים

כאמור, בעוד יחסי רוסיה והאיחוד האירופי הולכים ומצטננים, יחסיה של רוסיה עם ארה”ב נעים בכיוון ההפוך – לאחר שנים של מתיחות גוברת והולכת, הצליח הנשיא ה-44 של ארה”ב, ברק אובאמה, לנצל את הקרדיט שהוענק לו עם כניסתו לבית הלבן על מנת להפשיר את היחסים עם רוסיה.

הנקודה הראשונה עליה הצליחו שני המנהיגים להסכים היא דילול נוסף של מאגרי הנשק הגרעיני. אחרי שורה של הסכמים בין המדינות, מחזיקה כיום רוסיה ב-3,113 ראשי נפץ גרעיניים וארה”ב מחזיקה ב-3,575. על פי ההסכם האחרון בין הצדדים, שנחתם ב-2002, שתי המדינות תצמצמנה את מאגריהן ל-1,700-2,200 ראשי נפץ עד 2012. כעת, מנסים המנהיגים לקדם הסכם חדש, שיצמצם עוד יותר את המאגרים, לרמה של 1,500 ראשי נפץ לכל מדינה.

אין ספק כי מדובר בנקודה טובה להתחלה. מדובר בסוגיה המקובלת על שני הצדדים, שבצידה חסכון כספי בלתי מבוטל. עם זאת, ברור כי צעד זה לבדו, גם אם יבשיל להסכם פירוק נשק חדש, לא יספיק לשקם את היחסים בין שתי המדינות, שמוצאות עצמן משני צידי המתרס בשורה ארוכה של נושאים אסטרטגיים: ארה”ב זועמת על הסיוע הגרעיני הרוסי לאיראן, על השימוש הפוליטי שעושה מוסקבה במאגרי הגז הטבעי שלה, על התערבותה בנעשה בגיאורגיה והתערבותה במערכת הפוליטית באוקראינה. הרוסים, מצידם, אינם מוכנים לקבל את התוכנית האמריקנית להציב מערכת הגנה מפני טילים במזרח אירופה, הם אינם מכירים בעצמאות קוסובו ומנסים עדיין לפעול נגדה והם מתנגדים לכל ניסיון מערבי לשנות את הסטטוס קוו בסמוך לגבולם.

המלאכה, אם כן, רבה. ההכרה האמריקנית בעצמאות קוסובו, אחד הצעדים השנויים ביותר במחלוקת שביצע ממשל בוש, זוכה לתמיכה גם מצד ממשל אובאמה. מזכירת המדינה קלינטון אף התחייבה לפעול להרחבת ההכרה במדינה האלבנית השנייה [5]. גם תוכנית ההגנה מפני טילים עדיין נמצאת על השולחן.

בחודש יולי, יגיע אובאמה לוועידת פסגה ראשונה במוסקבה. לא מעט פרשנים מאמינים כי אם תימשך האווירה החיובית בין הצדדים, עשויה הפסגה להוביל לעסקת חבילה אסטרטגית, בה כל צד יתגמש בסוגיה אחת. במידה ואכן יושג הסכם ברוח זו, נראה כי ויתור אמריקני בסוגיית מערכת ההגנה מטילים בתמורה להסרת התמיכה הרוסית מפרויקט הגרעין האיראני היא האפשרות הסבירה ביותר.

עוד לפני כן, נראה כי האמריקנים יבקשו מהרוסים לשוב ולשתף פעולה בזירה שעומדת לעמוד במרכז הפעילות האמריקנית באסיה בעתיד הקרוב – אפגניסטן.

הערות

1. עוד על האיחוד הים תיכוני, במאמר “המיקום הוא הכל” בגיליון מאי 2008 של סיקור ממוקד

2. Ulrich Speck, “European Parliament Backs New ‘Pragmatism’ On Belarus”, RFE/RL, 02/04/2009

3. עוד על פרויקט שינוע הגז, במאמר “תקדים קוסובו” בגיליון מרץ 2008 של סיקור ממוקד

4. Valentina Pop, “EU expanding its ‘sphere of influence,’ Russia says”, euobserver.com, 21/03/2009

5. David Gollust, “Clinton Vows Obama Administration Support for Kosovo”, voanews.com, 26/02/2009