בחירות באיראן

האם הכלכלה היא שתכריע?

יובל בוסתן, אלון לוין


ארבע שנים סוערות של מחמוד אחמדיניג’אד כנשיא איראן מתקרבות לקיצן. בחודש יוני הקרוב תיערכנה בחירות לנשיאות. על רקע הלחץ והסנקציות הבינלאומיות שהוטלו על איראן, נראה כי הסוגיה המרכזית המטרידה את האיראני הממוצע אינה נוגעת לפרויקט הגרעין השנוי במחלוקת, אלא למצב הכלכלי. האם ייבחר אחמדיניג’אד לכהונה שנייה? מיהם המועמדים הבולטים שיתמודדו נגדו?

מזה חודשים ארוכים, הפופולאריות של אחמדיניג’אד באיראן נחלשת. המקור העיקרי לתהליך זה הוא המצב הכלכלי הקשה שהביא, בין היתר, לצניחת מחירי הנפט מ-147 דולר לחבית לסביבות ה-30 דולר, בתוך פחות מחצי שנה. אולם גם בימים בהם מחירה של חבית נפט היה גבוה, לא השתפר מצבם של העניים באיראן.

האינפלציה בתיאוקרטיה השיעית עברה זה מכבר את מחסום 30% בחישוב שנתי, האבטלה גואה והגרעון הממשלתי עומד על פי ההערכות על 11.5% מהתוצר השנתי. המערכת הבנקאית באיראן מצויה על סף קריסה. באיראן מפנים אצבע מאשימה כלפי אחמדיניג’אד גם בכל הנוגע למדיניות החוץ שלו, שהובילה לסנקציות בינלאומיות שהוסיפו לפגיעה במשק.

אחמדיניג’אד נאלץ להתמודד גם עם פרלמנט שעוין לדרכו, ככל הנראה בהנחייתם של המנהיג הרוחני ח’מנאי ומי שנחשב בעיני רבים לאיש החזק באיראן, הנשיא לשעבר רפסנג’אני. המג’ליס הדיח לא מעט שרים שאחמדיניג’אד מינה ואף ביטל חוקים כלכליים רבים שהנשיא ניסה לקדם. ניסיונות של חברי פרלמנט להדיח את אחמדיניג’אד נכשלו, אולם אין ספק כי הוא עומד בפני התנגדות מקרב חוגים רבים לקראת הבחירות.

נוכח הנסיבות, נראה כי בבחירות לנשיאות איראן שתיערכנה ב-12 ביוני, יחזיקו אצבעות לתבוסה של הנשיא האיראני המכהן לא רק במערב, אלא גם בחלקים נרחבים בחברה האיראנית.


מוסאווי (מימין) עם ח’תאמי – אחד המועמדים המובילים. צילום: טלוויזיה

מועמד הרפורמים: מיר חוסיין מוסאווי

רשימת המועמדים לבחירות טרם נסגרה, ויש להניח כי חלק מהמועמדים ייפסלו על ידי מועצת המפקחים.

נכון לעת זו, הבולט שבין המועמדים נכון לעתה הוא מיר חוסיין מוסאווי, ראש ממשלתה האחרון של איראן, שכיהן בין השנים 1981-1989, בטרם בוטל התפקיד. תפקודו כראש ממשלה בימי המלחמה נותר שנוי במחלוקת. תומכיו טוענים כי הציל את הכלכלה האיראנית מקריסה, ומבקריו סבורים כי סגנונו המרקסיסטי ורצונו לצמצם במסחר עם מדינות אחרות ולהישען על הייצור האיראני, פגע בצמיחת הכלכלה. רבים באיראן סבורים כי מוסאווי, הנחשב כיום לרפורמיסט ובעבר היה מעין פטרון פוליטי עבור מוחמד ח’תאמי, הוא האיש הנכון להציל את הכלכלה האיראנית הכושלת. לאחר שמוסאווי הצהיר כי בכוונתו להתמודד על תפקיד הנשיא, הודיע ח’תאמי כי הוא פורש מהמירוץ ומעביר את תמיכתו למוסאווי.

מוצאה של משפחת מוסאווי מח’אמֵנֵה, כפר אזרי באיראן ממנו הגיעה גם משפחתו של המנהיג הרוחני, ח’מנאי. משפחת מוסאווי טוענת כי שושלת היחסים שלה מגיעה עד למוסה אבּן ג’עפר, האימאם השביעי מבין 12 האימאמים בזרם המרכזי של השיעה. מוצא זה מזכה את מוסאווי בתואר סייד, בו הוא נוהג להשתמש מעת לעת.

למוסאווי היו יחסים קרובים עם ח’ומייני עוד בטרם המהפכה באיראן, והוא אף התקרב ליורשו המיועד של ח’ומייני, האייתוללה חוסיין עלי מונתזרי. הפוליטיקאי הצעיר והשאפתן, שנמשך לתורות חברתיות כגון למרקסיזם, סבר כי מונתזרי אכן יהיה מחליפו של ח’ומייני, ולכן לחם באייתוללה עלי ח’מנאי וביועצו הקרוב של ח’ומייני, האשמי רפסנג’אני. ב-1980 מונה מוסאווי לתפקיד של שר, ושנה לאחר מכן היה לראש ממשלת איראן. באמצע שנות ה-80 מצא עצמו מוסאווי בלבו של מאבק כוחות פנימי, כשבצדו השני ח’מנאי ורפסנג’אני.

בעבר פורסם כי באמצע שנות ה-80, בעיצומה של המלחמה עם עיראק ובמסגרת מאבק הכוחות בין רפסנג’אני למוסאווי, פנו השניים באמצעות שליחים לוושינגטון. הימים היו ימי פרשת איראן-קונטראס שכללה עסקה סיבובית בה היו מעורבות ארה”ב, ישראל, איראן ומחתרת הקונטראס בניקרגוואה. השניים ביקשו באמצעות המגעים החשאיים, לערב את האמריקנים במאבקי הכוחות לטובתם, תוך הבטחה כי כשיזכו בעמדת השפעה, יכוונו את איראן חזרה ליחסים הקרובים עם ארה”ב כפי שהיו לפני המהפכה ב-1979.

האמריקנים החליטו לבסוף לתמוך בסיעתו של רפסנג’אני שנתפס כחזק יותר מבחינה פוליטית. על פי אחת הטענות, היה זה מוסאווי עצמו שעמד מאחורי ההדלפה לעיתון הלבנוני שחשף את הפרשה. בכך נסתם הגולל על המגעים החשאיים בין ארה”ב לאיראן, מגעים שכנראה לא חודשו עד לימינו.

בטהרן זעמו על חשיפת הפרשה, ופנו לעריפת ראשים. ראשון היה מונתזרי, אדם שנהנה עד היום ממעמד גבוה מאוד בהיררכיה הדתית. רפסנג’אני דאג שמונתזרי יוזז הצדה במרוץ להחלפתו של ח’ומייני כמנהיג העליון, וח’מנאי, שמבחינה דתית לא היה ראוי כלל להחליף את ח’ומייני, הפך למועמד הבולט. משהסתבר שלהדיח את מוסאווי מתפקידו היה עניין מסובך יותר מאשר להדיח את מונתזרי, ומוסאווי שמר על מקומו כל זמן שח’ומייני היה בחיים [1].

בבחירות שנערכו ב-1989 לנשיאות איראן, אמור היה מוסאווי להתמודד מול רפסנג’אני על תפקיד הנשיא שיחליף את ח’מנאי בתפקיד, אך מוסאווי החליט לוותר. רפסנג’אני ניצל את ההזדמנות והובל שורה של תיקונים חוקתיים ביניהם ביטול משרת ראש הממשלה. ב-1997 שקל מוסאווי להתמודד על תפקיד הנשיאות אולם לבסוף ויתר לחברו ח’תאמי על ההתמודדות. הפופולאריות של מוסאווי סייעה רבות לח’תאמי להפתיע באותה מערכת בחירות ולזכות בתפקיד הנשיא.

מוסאווי נעלם מהזירה הפוליטית האיראנית למשך 20 שנה וניהל את האקדמיה לאומנויות באיראן. מאז הספיק להיווצר מאבק כוחות אחר – אחמדיניג’אד המשתייך לזרם הרדיקלי במפה הפוליטית האיראנית, הפך ליריבו הפוליטי המושבע של רפסנג’אני. רפסנג’אני אגב, אינו יכול להתמודד למשרת נשיא איראן כיום, מאחר והוא נחשב למבוגר מדי מבחינה חוקתית. צחוק הגורל הוא, שנראה כי רפסנג’אני, שחש כי הצליח “לאלף” את יריבו משנות ה-80 מוסאווי, יעדיף לתמוך בו ולא באחמדיניג’אד. תמיכה שכזאת עשויה להיות קריטית ולסייע למוסאווי, כיום בן 68, להיות הנשיא האיראני הבא.

ח’תאמי בינתיים הוא המועמד הרפורמי הבולט היחיד שהודיע כי יפרוש מהמרוץ ויפנה את הדרך עבור מוסאווי. מועמד רפורמי אחר שעשוי לקחת קולות רבים הוא מהדי קארובי, שהיה בעבר יו”ר הפרלמנט. הספקולציה המקובלת כרגע היא שהמועמדים הרפורמיים מעדיפים להמתין עוד קצת זמן כדי לבחון מיהו המועמד הפופולארי ובעל הסיכויים הרבים ביותר להדיח את אחמדיניג’אד. כשתובהר הסוגיה, יתאחדו סביבו שאר המועמדים הרפורמים.


מועמד השמרנים, מוחמד קאליבף – כוכב עולה. צילום: סינה תאבש

מועמד השמרנים: מוחמד קאליבף

בקרב המחנה השמרני ישנו מועמד בעל סיכויים טובים לזכות בתואר הנשיא. מוחמד קאליבאף בן ה-48, מציג רקורד עשיר ביותר של עשייה מאחוריו, נהנה מפופולאריות רבה בציבור ובקרב מוקדי הכוח, ונחשב ליריב לנשיא אחמדיניג’אד. קאליבף אף צוטט בעבר כתומך בחימום היחסים עם וושינגטון.

בגיל 22 כבר פיקד בהצלחה על דיוויזיה במלחמת איראן-עיראק, דיוויזיה אשר קצרה הצלחות רבות במלחמה. בגיל 37 היה למפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה, ושנה לאחר מכן מונה למפכ”ל משטרת איראן. בשנת 2005, והוא בן 44, ניסה קאליבף להתמודד לראשונה על תפקיד הנשיא, לצד שישה מועמדים נוספים. כידוע, היה זה ראש עיריית טהרן דאז אחמדיניג’אד שניצח בבחירות. קאליבף ירש את מקומו כראש עיריית טהרן ובמהרה הוגדר על ידי תושבי הבירה כאחד מראשי העירייה המוצלחים ביותר. האיש שהשיג תואר דוקטור במדעי המדינה, נחשב לאדם חריף וישיר, אשר עשוי להביא לשינויים משמעותיים באיראן, אם יתאפשר לו.

תפקיד הנשיא באיראן היה במקור תפקיד ללא סמכויות רבות. לאחר מותו של ח’ומייני וביטולו של תפקיד ראש הממשלה, התחזק מעמדו של הנשיא, אשר יכול היה להשפיע בעיקר בתחום ענייני הפנים. אחמדיניג’אד, שבנה סביבו מוקד כוח חדש תוך שהוא נשען על חבריו ממשמרות המהפכה בהם שירת בעבר, ניסה ליצוק תוכן נוסף לתפקיד. על אף שהמנהיג הרוחני העליון ח’מנאי הוא זה שמחליט בעניינים של ביטחון ומדיניות חוץ, הפך אחמדיניג’אד לקולה של איראן במערב ובעולם הערבי.

נשיאה הבא של איראן יידרש בראש ובראשונה להנהיג מדיניות כלכלית חדשה שתחלץ את איראן מהמשבר הקשה. זהו התחום בו נהנה הנשיא ממרבית הסמכויות ועל בסיס מדיניות זו הוא אמור להיבחן. למרות זאת, בעקבות התקדים שקבע אחמדיניג’אד נראה כי גם הנשיא הבא יפעל רבות בתחום יחסי החוץ.

בתקופה בה מתקבל כל יום דיווח על מצבו הבריאותי המתדרדר של האייתוללה ח’מנאי, בעוד רפסנג’אני אף מבוגר בחמש שנים מח’מנאי, עשוי הנשיא הבא להשפיע יותר על המתרחש באופן רשמי או לא. יתרונו של מוסאווי הוא בתמיכה ממנה הוא נהנה בקרב סטודנטים וצעירים עירונים משכילים. יתרונו של קאליבף הוא בהערכה ממנה הוא נהנה בחוגים ביטחוניים, וכן בקרב בני עירו ובמקומות אחרים. יתרונו של אחמדיניג’אד הוא בניסיונו בתפקיד הנשיא ובתמיכה לה הוא זוכה בקרב גורמים רדיקליים וחוגים ביטחוניים.

מאחר והבחירות באיראן רחוקות מלהיות חופשיות וחפות מזיופים, יהיה צורך להמתין עד לשבועות האחרונים כדי לקבל תמונה מדויקת על המתרחש. ראשית, מועצת המפקחים רשאית להדיח כל מועמד שלא נראה לה. מועצה זו כפופה לח’מנאי ישירות, אם כי גם הוא תלוי בה. מועצה זו תבטל בודאי את מועמדותם של מי שייתפסו כרפורמים מדי. כוחות הביטחון האיראנים מחזיקים בעוצמה לא מבוטלת ויכולים לפגוע במהלך הבחירות התקין אם ירצו, לטובת מועמד המועדף עליהם. במלים אחרות, הקירבה לממסד והקשרים בחלונות הגבוהים חשובים לא פחות ואולי אף יותר מתמיכת ההמונים.

עם זאת, הבחירות באיראן מלוות, בדיוק כמו בדמוקרטיות החופשיות, במסעי השמצות נרחבים. דוגמא בולטת לכך ניתנה רק לאחרונה, כששמועה עקשנית טענה שלנשיא המכהן שורשים יהודיים.

אחמדיניג’אד נולד בשם מחמוד סאבורג’יאהן. משפחתו, על פי הביוגרפיה הרשמית, שינתה שם המשפחה עוד בטרם נולד, כשעקרה מכפר הולדתו אל העיר טהרן. אולם, אחד ממבקרי הנשיא הפיץ שמועה כי שינוי שם המשפחה נועד לחפות על שורשים יהודיים, האשמה הנחשבת מכה מתחת לחגורה לנשיא האנטישמי. מעניין לציין כי טענה דומה הושמעה נגד נשיא רוסיה מדבדב במהלך מערכת הבחירות ברוסיה.

על אף שטענה זו ככל הנראה אינה נכונה, היא מעידה על עוצמת ההתנגדות לאחמדיניג’אד, ועל הגיבוי שמקבלים מתנגדיו, שאינם מתביישים לתקוף אותו בפומבי [2]. יש להניח כי ההכפשות וההשמצות בין המועמדים רק יתגברו כשמועד הבחירות יתקרב. כך או כך, נראה כי זהות הנשיא הבא תוכרע רק בסיבוב השני, בו יבחנו המועמדים בראש ובראשונה על משנתם הכלכלית-חברתית. קשה לדעת האם אחמדיניג’אד, שהציג עצמו בבחירות הקודמות כאחד מפשוטי העם, יזכה באמונו פעם נוספת.

הערות

1. Amir Taheri, “The ‘ Dark Horse’ Enters the Race”, Asharq alawsat, 20/03/2009

2. Golnaz Esfandiari, “Ahmadinejad’s ‘Jewish Family'”, RFE/RL, 27/01/2009


מאמרים נוספים