מסנכרנים את השעון
העולם מתאם מדיניות חדשה בעולם הערבי
שיוך: אירופה, ארה"ב, המזרח התיכון              

המחאה ששטפה את המזרח התיכון מדצמבר 2010, לא הותירה אף מדינה בעולם אדישה לחלוטין. מטבע הדברים, תגובת המעצמות למתרחש במהומות במדינות השונות היא בעלת חשיבות מיוחדת, ומבליטה את ההבדלים באינטרסים השונים של המעצמות.

ממשל אובאמה מצא עצמו בנקודה מורכבת ביותר – מאז נבחר לנשיא, פעל אובאמה לפיוס עם העולם הערבי – הוא התנער מהדרישות לדמוקרטיזציה שהעלה קודמו, החליט על זירוז הנסיגה מעיראק, הגיע לקהיר לנאום היסטורי, והניע עוד כמה יוזמות ומחוות שהיוו חלק חשוב בזכייתו של אובאמה בתחילת כהונתו באופן חסר תקדים בפרס נובל לשלום.

אובאמה ספג גינויים רבים חצי שנה לאחר תחילת כהונתו עת התעלם מההפגנות שאירעו באיראן, ולא צידד במפגינים למען דמוקרטיה גם כשהתמודדו עם דיכוי אלים. כשהחלו הפגנות דומות בטוניסיה, הביע אובאמה תמיכה במפגינים, אך שוב ספג גינוי על כך, בשל היות טוניסיה בת ברית אמריקנית חשובה.

אובאמה הסיר תמיכתו גם ממובארק, אחד מבני הברית החשובים ביותר שהיו לארה"ב באזור. את המהומות במדינות אלו עוד הצליח אובאמה להחיל בשיח הדיפלומטי מבלי להזדקק להחלטות בעלות משמעות כלכלית או צבאית. האלימות הגוברת בלוב אנסה אותו ליטול חלק במאמץ האירופי להדיח את מובארק ולייצב את לוב תחת שלטון ממשלת בנגאזי, ממשלת המורדים ממזרח המדינה, על אף חשד שלממשלה זו קשרים עם גורמי טרור אסלאמיים קיצוניים.

רוסיה הוכיחה בגל האירועים האחרון, פעם אחר פעם, כי לעתים כדאי לאפשר למדינות אחרות ליזום. הרוסים הוכיחו כי יש להם אורך רוח ובחנו את המתרחש בעניין. הנשיא הרוסי מדבדב שוחח בטלפון עם מובארק בזמן המהומות במצרים, והביע חשש מפני פגיעה באזרחים רוסים. מדבדב נתן למובארק להבין כי הדלת הרוסית לא נסגרה עבורו, בלי לפגוע באפשרות עתידית ליחסים בין ארצו לממשלה מצרית חדשה.

המקרה הלובי מדגים בצורה טובה את העורמה הרוסית בניהול יחסי החוץ. רוסיה תמכה בהחלטה במועצת הביטחון להטלת סנקציות כלכליות על לוב, החלטה 1970, שעברה בתמיכה של כל 15 חברות המועצה. 19 יום לאחר מכן, כשנדונה ההצעה הבריטית-צרפתית להפוך את שמי לוב לאזור האסור בטיסה, נמנעה רוסיה ביחד עם עוד 4 מדינות. הן הרוסים והן הסינים יכלו למנוע את אימוץ ההחלטה.

הרוסים רצו שההחלטה תעבור ללא תמיכתם, ובכך השיגו את המעורבות המערבית במתרחש בלוב, המשרתת לא מעט אינטרסים רוסיים, בלי לשאת באחריות. כך למשל, זינקו מחירי הנפט עד לרמה של 113 דולר לחבית זמן קצר לאחר תחילת הפעולה המערבית בלוב. ב-18 בפברואר, שבוע לפני כינוס מועצת הביטחון בסוגיה, נמכרה חבית נפט ב-86.2 דולר, כך שמאז עלה מחיר החבית ביותר מ-30%, או 27 דולר. מבחינת הרוסים מדובר בכ-250 מיליון דולר נוספים ביום, ובמיליארדים רבים של הכנסה נטו מאז החל חוסר היציבות בלוב.

כשמטוסי נאט"ו עברו מפעולות לסיכול התקפות של תומכי קדאפי ליוזמה התקפית, נוצר החשש ברוסיה מפני פלישה קרקעית שתזרז את סיום המלחמה. ראש הממשלה פוטין התבטא בצורה חריפה וכינה את המערב קולוניאליסטי ואף השתמש בביטוי הרגיש "מסע צלב" להמחיש את דעתו על הפעולה המערבית נגדה לא הצביע. מדבדב הזדרז וגינה עוד באותו היום את השימוש של פוטין בביטוי זה, אך לא התייחס לגופן של הטענות או הצדיק את הפעולה המערבית בלוב [1].

אינטרס נוסף מבחינת הרוסים בלוב, הוא השוק שייפתח עבורם לאחר המלחמה. הצבא הלובי ערב המלחמה היה חלוד כולו כתוצאה מעשרות שנים של אמברגו. מטוסי נאט"ו דאגו להשמיד את השרידים. המנהיג הלובי הבא יזדקק לעשרות מיליארדי דולרים כדי לשקם את צבאו, באזור הנתון למרוץ חימוש כבר כמה שנים בהובלת אלג'יריה [2]. גם פרויקטים אזרחיים יידרשו, והסיכוי שחברות רוסיות ייבחרו לפרויקטים הללו גבוהה בשל אי המעורבות הרוסית במתרחש בלוב. נכון הדבר גם במידה שבה תנצח ממשלת המורדים מאחר שעל פי העדויות היא עצמהאנטי-מערבית.

בסוריה, הרוסים אינם מעוניינים במשחק הלובי. עלייה של משטר סוני בסוריה פירושו בסבירות גבוהה משטר פרו-מערבי בדומה למשטרים הסונים האחרים במזרח התיכון. משטרו של אסד לעומת זאת הוא בן הברית הקבוע והיציב ביותר של הרוסים והסובייטים לפניהם כבר יותר מ-40 שנה. בשנים האחרונות הרוסים חוזרים למזרח התיכון וסוריה היא השער לכך באמצעות נמלי הים שלה. הרוסים מנעו אפילו גינוי למעשי ממשלת אסד במועצת הביטחון, על אף העובדה שאסד עושה שימוש באמצעים לא פחות חריפים מכפי שעשה קדאפי בטרם תמכו הרוסים בסנקציות כלכליות נגדו.

הסינים נוקטים עמדה אפילו שקטה יותר ורק מיישרים קו עם הרוסים בהחלטות מועצת הביטחון כפי שנהגו בשנים עברו. עיקר האינטרסים הסיניים מצויים באיראן ובנסיכויות הנפט, ומדינות אלה נותרו יציבות יחסית לפי שעה. מעניין לציין שגם ההודים מדגימים יישור קו עם רוסיה וסין, הן בסוגיית לוב בשתי ההצבעות באו"ם, והן בהתנגדות ההודית לגנות את המשטר הסורי במועצת הביטחון. יישור הקו הזה נוסף להצטרפותה של הודו למסגרת ה-SCO על רקע הריחוק בין ההודים למשטר אובאמה [3].

מבין המעצמות הגדולות, האיחוד האירופי הוא המושפע ביותר מהמתרחש במדינות ערב. למרות המאמצים ליצור חזית משותפת, מוצאות עצמן מדינות האיחוד מנהלות לעתים מדיניות שונה, לא מעט כתוצאה מבלבול ומניתוח שגוי של המתרחש, אך לעתים גם בשל מניעים נסתרים. הנסיגה האמריקנית מהמזרח התיכון, שאף שלא הושלמה פיזית היא במידה רבה הושלמה מנטאלית בעיני הממשל הנוכחי, מאלצת את האירופאים לנקוט ביוזמה משלהם. יש שיתארו זאת כנקמה מאוחרת של ארה"ב, שנאלצה ליטול על עצמה את עיקר המאמץ המלחמתי בעבר מול אפגניסטן ועיראק, בעודה סופגת ביקורת רבה מצד מדינות רבות באיחוד האירופי. כעת, נאלצים האירופאים לנקוט ביוזמה, וכל זאת בעיצומו של משבר כלכלי חריף באיחוד, המאיים לקרוע ממנו את הכלכלות הכושלות, בעוד חלק מהכלכלות החזקות תוהות בקול רם באיזו מידה עליהן להמשיך ולתמוך בחלשות.


אובאמה. פינה את הדרך למנהיגי אירופה. צילום: הבית הלבן

השערוריות

הדחתם של דיקטטורים ערבים, בעוד כסאם של אחרים מתנדנד, הביאה לחשיפה של חלק מהמעורבות של המנהיגות האירופית במדינות אלה, מעורבות שלנוכח המתרחש בעולם הערבי מצטיירת כשחיתות קשה. הקורבן הראשון הייתה, ככל הנראה, שרת החוץ הצרפתייה, מישל אליוט-מארי, שבזמן המשבר בטוניסיה הציעה לשלוח כוח צנחנים כדי לסייע לנשיא הטוניסאי בן עלי להתמודד עם המפגינים, כמה ימים לפני שברח מהמדינה ונהנתה גם משירותיו של איש עסקים טוניסאי שהטיס אותה במטוסו הפרטי לחופשה. ב-27 בפברואר, הודיעה על התפטרותה [4].

ראש הממשלה הצרפתי, פרנסואה פילון, שהודיע כי ארצו מטילה אמברגו על מכירת נשק לפיזור הפגנות למצרים היה, כך נחשף, אורחו האישי של מובארק במהלך חופשה בחג המולד במצרים, ועל חשבונו של הראיס המצרי [5].

הנשיא הצרפתי סרקוזי קרא לשריו לנוכח הגילויים, לנפוש יותר בצרפת כי האווירה הציבורית השתנתה בעניין חופשות במדינות הללו, אולם גם הוא מצא עצמו במהרה מואשם בקשרים קרובים מדי עם משטר ערבי. בזמן שהציע להפוך את שמי לוב לאזור האסור בטיסה, כדי למנוע מכוחותיו של קדאפי להפציץ את המורדים, הצעה שהוביל ביחד עם הבריטים, טען בנו של קדאפי, סייף אל אסלאם, שארצו סייעה במימון מסע הבחירות של סרקוזי, עניין שהוכחש כמובן על ידי הממשלה הצרפתית [6].

אם הצרפתים דאגו לספק שערוריות פוליטיות, הבריטים דאגו לשערוריות אקדמיות. הקשר בין המימון הערבי לאקדמיה הבריטית נחשף לפחות בשני מקרים. ב-27 בפברואר הסירו הבריטים את החסינות של משפחת קדאפי והקפיאו נכסים וחשבונות בשווי 20 מיליארד ליש"ט השייכים למשפחת קדאפי. באותו זמן נחשף כי משפחת קדאפי תרמה למוסד האקדמי היוקרתי הלונדון סקול אוף אקונומיקס מיליוני לירות שטרלינג, ובתמורה זכה בנו של קדאפי, סייף אל אסלאם, בדוקטורט [7]. במקרה השני, פרצה שערורייה כשהתברר כי הממשלה הסורית סייעה למכון המשתייך למוסד סנט אנדרוז שבו למד גם הנסיך ויליאם [8].

רבים באופוזיציה הצרפתית תהו בקול רם האם הממשלה הצרפתית פועלת כדי להסתיר את קשריה העמוקים עם ההנהגה הערבית. בעוד ששרת החוץ מביעה תמיכה בממשלה, קראה האופוזיציה הצרפתית לנקוט ביד קשה עם ממשלת בן עלי. הקהילה הצפון אפריקנית הגדולה ביותר באירופה חיה בצרפת, והיא זו שהובילה גלים של הפגנות כולל הפגנות אלימות במדינה ב-6 השנים האחרונות. רוב המפגינים הצפון אפריקנים תומכים בשינויים הפוליטיים המתרחשים במדינות ערב ומגנים את השחיתות השלטונית של המנהיגים הערבים.

הקשר להנהגה הצרפתית עשוי להתנקם במפלגה השמרנית בבחירות לנשיאות בעוד שנה בדיוק. סקר מ-26 באפריל מעניק לסרקוזי 20% תמיכה בסיבוב הראשון, אחוז אחד יותר ממועמדת הימין הקיצוני לה-פן ו-7% פחות מהמועמד הפופולארי ביותר, דומיניק שטראוס קאהן, העומד בראש קרן המטבע הבינלאומית ונחשב למועמד כמעט ודאי לזכייה בבחירות על אף שטרם הכריז על מועמדותו. אם אכן יעבור סרקוזי את לה פן בסיבוב הראשון, הוא צפוי כרגע להפסיד בהפרש של 26% לשטראוס קאהן.


ראש הממשלה פרנסואה פילון. סדרה של שערוריות פוליטיות. צילום: מפלגת העם האירופית

המהגרים

השערוריות נוגעות אמנם לאישים מסוימים, אך בעיית ההגירה המתהווה בהקשר של השינויים בצפון אפריקה נוגעת לאירופה כולה ובעיקר למדינות הדרומיות העשירות, איטליה וצרפת. קצב המהגרים העצום הוביל את ראש ממשלת איטליה ברלוסקוני להעלות את הנושא על סדר היום ולפעול לחסימתם של מהגרים מלהגיע לאיטליה. ברלוסקוני הביע את חששו מפני מלחמת אזרחים בלוב, אשר תוביל לכאוס ותיצור בעיית מהגרים – ובמהרה התגשמו חששותיו. הבעיה כה חמורה, עד כי ברלוסקוני וסרקוזי קיימו מפגש פסגה במסגרתו החליטו לפעול לשינוי תקנות המעבר באירופה ולהקשות עליהם, תקנות שהיוו בסיס חשוב ליצירת האיחוד האירופי מלכתחילה, וביניהם השבת מושג הגבולות כפי שהיה לפני האיחוד [9].

ב-21 בפברואר, אמר שר החוץ האיטלקי כי ארצו מודאגת מאוד מההשלכות הצפויות על ההגירה מצפון אפריקה. באפריל, לאחר יותר משבועיים של לחימה בלוב, הכירו האיטלקים בממשלת בנגאזי ודחו משלחת מטעמו של קדאפי. הקשר הכלכלי של איטליה ללוב הוא ההדוק ביותר באירופה, ומחיר ההגירה הוא הכבד ביותר ועל כן המתינו האיטלקים זמן רב עד שהוברר להם מעל לכל ספק כי קדאפי כבר לא יוכל להיות הפרטנר יותר, ועל כן יש חשיבות בהדחתו המהירה כדי להשיב את היציבות ללוב.

שר החוץ הבלגי כינה "מגוחך" את איומו של קדאפי להציף את אירופה בפליטים בעוד ראש הממשלה הדני התייחס לסוגיית האיום באומרו שיש לדחותו ולהמשיך לתמוך במורדים. שתי המדינות הללו נוטלות חלק באכיפת איסור הטיסה ומטוסים בלגים אף תקפו כוחות קרקע של צבא קדאפי. נראה כי זו הפעילות ההתקפית הראשונה של חילות האוויר הללו מזה שנים רבות, כשבעבר נטלו החילות חלק במלחמה באפגניסטן בעיקר בתחום הלוגיסטי. בלגיה היא יעד הגירה פופולארי מבחינת מדינות צפון אפריקה בשל רמת החיים הגבוהה והשפה הצרפתית המדוברת על ידי חלקים נרחבים באוכלוסייה.

את איסור הטיסות אוכפות לצד בריטניה, צרפת, בלגיה ודנמרק, גם בולגריה, יוון, הולנד, נורבגיה, רומניה וספרד, כולן להוציא את נורבגיה מצויות בדרום אירופה או במרכזה ומהוות יעד הגירה עבור צפון אפריקנים ואפריקנים בכלל.


פוטין עם קדאפי. רוסיה לא התנגדה לפעולת נאט"ו אך מתנערת ממנה. צילום: הקרמלין

הצד הכלכלי

רבות דובר על אפקט הנפט, גם באתר זה, ועל ביטויו בגל המחאה בעולם הערבי. עלייתו הדרמטית של מחיר החבית בחודשים האחרונים, על רקע המשבר הכלכלי ממנו סובלת אירופה במיוחד, מאלץ את מדינות היבשת לפעול למציאת פתרון מהיר ככל שניתן לגל ההפיכות במטרה להוריד את מחיר הנפט בחזרה. לוב היא החשובה בעניין זה מכל המדינות שבהן המחאה גרמה לפגיעה במשק האנרגיה, ועל כן אין תימה לנוכח הייצוג הנרחב של מדינות אירופיות בתקיפת קדאפי, בעוד שהאמריקנים מורידים פרופיל.

בולטת בשונותה נורבגיה, אחת מיצרניות הנפט החשובות, שנהנית בעצמה מבחינה כלכלית מעליית המחירים. הנורבגים משתתפים במלחמה בלוב מתוך אידיאליזם ככל הנראה, מאחר שהם אינם נפגעים, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינת הגירה כפי שנפגעות מדינות אחרות באירופה.

היבט כלכלי אחר הנוגע לגל המחאה, הוא עושרם הפרטי של המנהיגים השונים, שצברו מיליארדים ואף עשרות מיליארדים על פי דיווחים שונים, חלק גדול מהכסף הוחבא בבנקים שוויצרים ובבנקים אחרים ביבשת.

כפי שהוזכר לעיל, הבריטים כבר הודיעו על הקפאת נכסים בשווי של 20 מיליארד ליש"ט המשתייכים למשפחת קדאפי ולשליחיה. ממשלת שוויץ הקפידה להקפיא את נכסיהן של טוניסיה, מצרים, לוב כולל נכסים וחשבונות המשתייכים באופן פרטי לאחד מן המנהיגים תוך הצהרה כי יעבירו את הכסף לידי העם. עבור שוויץ ובריטניה, שתי מדינות הנחשבות למעצמות פיננסיות עולמיות שכלכלתן מתבססת לא מעט על המגזר הבנקאי, זו עשויה להיות פגיעה עתידית קשה בכלכלה – דיקטטורים רבים עשויים למשוך את כספיהם מחשבונות הבנק בשוויץ ובבריטניה מחשש שגם נכסיהם יוקפאו. גם צרפת הודיעה לאחר הדחתו של בן עלי, כי תבצע חקירה רשמית כדי להתחקות אחר רכושו של הנשיא המודח כדי להעבירו לעם בטוניסיה.

מדינות רבות באירופה הטילו סנקציות משלהן עוד בטרם הגיעה מועצת הביטחון להחלטה בנושא ב-26 בפברואר ביחס ללוב. הבריטים טענו כי לא ימכרו ציוד לפיזור הפגנות למצרים והספרדים ביטלו עיסקאות נשק עם קדאפי.

נקיטת עמדה

במקרים רבים ביקשו מדינות אירופה לצאת ידי חובה בלבד, בכל הנוגע לביקורת כלפי המתרחש בגל המחאה הערבי, מצד השלטונות. אוסטריה הסתפקה בגינוי האלימות הממשלתית בפיזור הפגנות במצרים. גרמניה, הכלכלה הגדולה באירופה, נקטה בקו פשרני ואנמי ביותר באופן בולט, על רקע הלוחמנות הבריטית-צרפתית, והסקפטיות האיטלקית. שר החוץ הגרמני, גידו ווסטרוולה, קרא לצדדים במצרים לנקוט באיפוק, כשהתמונות של דיכוי ההפגנות במדינה ריצדו על מסכי הטלוויזיה. הקנצלרית מרקל קראה לממשלה המצרית לאפשר הפגנות שלוות. ובהצהרה משותפת לה ולעמיתיה מבריטניה וצרפת, הודיעה על תמיכה ברפורמות דמוקרטיות [10].

כלפי המתרחש בלוב, האנמיות הייתה בולטת יותר - בתגובה לנאום ה"זנגה זנגה" של קדאפי, (הנאום שבו אמר קדאפי כי כוחותיו יצודו את המורדים בכל בית וסמטה – א.ל.י.ב), אמרה הקנצלרית מרקל שהוא הכריז מלחמה על עמו והביע זעזוע מדבריו. הגרמנים נמנעו בהצבעה באו"ם שעסקה באכיפת אזור ללא טיסה, אך תמכו בסנקציות כלכליות. מול סוריה, תמכו הגרמנים בגינוי באו"ם שלא עבר לבסוף בשל ההתנגדות הרוסית.

למעשה, האופוזיציה הגרמנית הביעה תמיכה בנקיטת צעדים קשים יותר כלפי הממשלות הערביות הסוררות. היה פה משום היפוך של ממש בהשוואה למה שהתרחש במערכת הפוליטית הגרמנית על רקע מלחמת עיראק ב-2002-2003. באותן שנים, הנהיג את גרמניה גרהארד שרדר, שנחשב לקנצלר מושחת שהצליח לשמור על כסאו, כמנהיג המפלגה הסוציאל דמוקרטית וגרמניה כולה, בזכות התנגדותו העיקשת למלחמה האמריקנית בעיראק, מלחמה שבה תמכה מרקל. כעת נראה כי דווקא השמאל הגרמני מגבה את הממשלה הגרמנית בעניין יד קשה יותר בלוב, ואילו מרקל השמרנית שתמכה בבוש ובמלחמה בעיראק, מהססת.

הספרדים תמכו במהרה ברפורמות דמוקרטיות במצרים והצטרפו למאבק האירופאי בקדאפי. ספרד חוששת מבעיית המהגרים בעצמה, בהיותה אחת מהמדינות הקרובות לאפריקה, אולם לא פחות מכך מוטרדת מהמשבר הכלכלי החמור בו היא מצויה, בעודה תלויה במדינות אירופה האחרות.

ראש הממשלה האיטלקי ברלוסקוני הביע תמיכה בהמשכיות תפקוד הממשלה המצרית. הוא אף הביע תמיכה אישית במובארק וטען שכל מנהיגי המערב מכירים בחוכמתו [11]. לצד החשש מההגירה המוגברת, ראה ברלוסקוני במובארק ובקדאפי בני ברית של המערב הדואגים ליציבות פוליטית במזרח התיכון בעודו מתנגד לתפיסה כי מדובר בהפיכות דמוקרטיות. רק כשלא הייתה לו ברירה, הצטרף ראש הממשלה האיטלקי לקריאה משותפת של מנהיגי חמש הגדולות באיחוד האירופי להדחתו של מובארק [12].

ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, ושר החוץ שלו ויליאם הייג, הביעו תמיכה בכל פעם במחאה נגד השלטונות במדינות ערב. קמרון גינה את האלימות במצרים ובלוב, ולאחר הדחתו של מובארק היה למנהיג הזר הראשון שנחת במצרים בעודו מנסה ליצור קשרים עם המשטר החדש. בלוב, הבריטים היו בין מובילי הפעילות נגד קדאפי ובעניין סוריה הביעו את תמיכתם בגינוי, אולם הסבירו כי לא ניתן מבחינה טכנית לפעול בכוח בכל סיטואציה. ראש הממשלה לשעבר בלייר, הביע תמיכה במהלך המהומות במצרים בנשיא מובארק וכינה אותו "כוח של טוב". מעניין הוא שמובארק הוא אולי המנהיג הערבי היחיד שזכה לתמיכה כלשהי מצד מנהיגים אירופאים וגם בישראל– בלייר וברלוסקוני בין היתר, בעוד ששאר המנהיגים הערביים הפכו מהר מאוד למוחרמים פוליטית מצד דעת הקהל האירופית.


קמרון. המנהיג המערבי הראשון שביקר במצרים שאחרי מובארק. צילום: הבית הלבן

העמדות בעולם הערבי

האירועים בעולם הערבי-מוסלמי, הדגישו מחדש את קווי המתאר של שני המחנות הפועלים בחלק זה של העולם כיום. הציר הרדיקלי בהנהגת איראן, הביע תמיכה כמעט בכל ההפגנות – בטוניסיה, מצרים ותימן אמרו האיראנים כי הם תומכים בזכות העמים להפגין ולהילחם על זכויותיהם. היו אלה אמירות ציניות לנוכח הדיכוי הקשה של המפגינים באיראן ביוני 2009 עקב הזיופים הנרחבים בבחירות לנשיאות שם. כשהחלה המחאה גם בסוריה, התעלמו מכך האיראנים ולא אפשרו לסקר את האירועים.

נשיא סוריה אסד, בטרם הפך לקורבן מחאה בעצמו, טען בתחילה כי ההפגנות אינן מגיעות אליו כי הוא תומך במלחמה עם ישראל ואילו המדינות האחרות ניהלו קשרים הדוקים עם ישראל ו/או המערב. גם חסן נסראללה, מנהיג החיזבאללה, הביע תמיכה ברוב המאבקים אולם כשהגיעו המהומות לסוריה, שינה את דעתו ועל פי דיווחים שונים אף שלח סיוע לסורים להתגבר על המהומות [13].

הליגה הערבית קראה לכפות על לוב אזור אסור בטיסה, והביעה תמיכתה בצעד זה של מועצת הביטחון. רק אלג'יריה וסוריה התנגדו למהלך זה. למעשה קדאפי הוא אולי היחיד שמשך אליו אש הן מצד רוב מדינות ערב הסוניות והן מצד איראן והחיזבאללה, אם כי השתיים לא עסקו בסנקציות של מועצת הביטחון, אלא בעצם הגינוי והתמיכה במרד נגד קדאפי. חשוב גם להזכיר שקדאפי עצמו הביע תמיכה במנהיגי טוניסיה ומצרים בטרם הודחו, ככל הנראה מפני שהבין שאפקט הדומינו יגיע אליו במהרה.

גם בעניין סוריה, הביעו המדינות הסוניות חשש מהמתרחש – סעודיה וקטאר הביעו תמיכה באסד, וכך גם סודן, טורקיה, איראן, איחוד האמירויות ועוד. השייח' קרדאווי, אולי איש הדת המוסלמי המשפיע ביותר כיום בעולם ונמצא כעת במצרים, הביע תמיכה בהפגנות נגד אסד שבו הוא רואה כופר.

ככלל, ניתן לסכם זאת כך – במקרה מצרים, טוניסיה ותימן, שלושה מנהיגים ותיקים ופרו-מערביים כמובארק, בן עלי וצלאח, תמך הציר הרדיקלי בהדחתם ואילו מדינות ערביות פרו-מערביות כסעודיה, ירדן, נסיכויות הנפט ועוד העניקו למנהיגים אלה גיבוי. קדאפי להבדיל, משך אש מכל הכיוונים – דתיים וחילונים, ערבים ומוסלמים לא ערבים, סונים ושיעים. כולם רצו בלכתו ובמותו. קדאפי הסתכסך עם כל מדינות ערב כמעט, וכשנזקק להן מצא עצמו לבד. עובדה זו הקלה על מדינות אירופה להשיג הסכמה במועצת הביטחון לכפיית האזור ללא טיסה והסנקציות הכלכליות, ולמעשה רוב העולם הערבי מצפה אף לפעילות קרקעית מנאט"ו בלוב.

אם במקרה המדינות הערביות, החלוקה היא ברורה בין הרדיקליות לפרו-מערביות ובסוגיית לוב יש תמימות דעים נגד קדאפי, הרי שבסוגיה הסורית החלוקה שונה – הציר הרדיקלי אליו משתייכת סוריה תומך בה לחלוטין – איראן, טורקיה, סודן, חיזבאללה ואלג'יריה. הסעודים, המעוניינים לנתק את הקשר בין סוריה ואיראן ולשמור על היציבות בלבנון, חיזקו את הקשר עם אסד בשנים האחרונות. הם מתנגדים לפגיעה בו לפי שעה, למרות שהיעלמותו ועלייתו של משטר סוני עשויה לשרת את מטרותיהם בצורה טובה יותר.

ירדן לעומת זאת, תשמח להיפטר מאסד. אסד ואביו נהגו לראות בירדן חלק מסוריה הגדולה ובשנת 1970 אף היו קרובות שתי המדינות למלחמה. המחאה הנוכחית בסוריה החלה סמוך לגבול הירדני וסוריה אף סגרה את הגבול בשל ההערכה כי גורמים בירדן מעודדים את המהומות בדרעא. ירדן מצויה כרגיל במצב רגיש שהופך לבעייתי עוד יותר – גם בירדן ישנן מהומות והפגנות, ממזרחה מתעצבת ממשלה שיעית פרו-איראנית בעוד האמריקנים מאיימים לצאת, מדרומה במצרים עלה משטר צבאי אנטי-מערבי העשוי לסכן אותה וממערבה פועלים הפלשתינים ללא ליאות להתנתק מישראל בעוד הפת"ח מבצעים איחוד לאומי עם החמאס.

משטרו של אסד בצפון הוא עוין לירדן אף הוא וכך מוצא עצמו המלך הירדני, שניסה להתקרב בשנה האחרונה לטורקיה כדי להשיג ממנה תמיכה וגיבוי לנוכח העזיבה האמריקנית את עיראק, כמי ששוב תלוי בישראל, אותה תקף קשות בשנה האחרונה. גם ישראל זקוקה למלך כרגע, בשל אי הוודאות במזרח התיכון, ואם משטרו ייפול, ייווצר איום חדש בגבול המזרחי של המדינה. עלייה של משטר סוני בסוריה, שיביא גם לשינוי בלבנון ולהחלשת החיזבאללה, תחזק את המעמד הירדני באזור.

בחינה מחדש מצד המעצמות

האירועים במזרח התיכון מחייבים את העולם לאיפוס של עמדותיו לגבי המזרח התיכון. בעיית הפליטים מצפון אפריקה, החשש מעליית משטר אנטי-מערבי במצרים, מלחמת אזרחים אלימה בלוב ודיכוי קשה בסוריה, תוהו ובוהו בתימן וסימן שאלה מעל טוניסיה מציגים תמונה מורכבת ביותר באשר למתרחש.

האמריקנים חשבו שיוכלו להותיר את המזרח התיכון מאחוריהם, לסגת מכל המערכות ולכפות על ישראל הסדר עם הפלשתינים. בתוך ארבעה חודשים הכל קרס מבחינתם, והסכם הפיוס הפלשתיני אף ריסק את המתווה שלהם להסדר ישראלי-פלשתיני. קדם לכך הראיון של אבו מאזן למגזין ניוזוויק שבו הטיל את האשמה על הנשיא האמריקני אובאמה [14].

הרוסים בוחנים את המתרחש בעין שונה. אובדן אינטרסים כלכליים מצד אחד ויצירת הזדמנויות כלכליות מצד שני בלוב, מביא את הרוסים למשחק כפול. במקרה הסורי, מונח הרבה על כף המאזניים, והרוסים מבינים שבניגוד לקדאפי, לחץ רב מדי על המשטר העלווי יביא לקריסתו ואיתו גם לקריסת המהלכים הרוסיים לשוב לזירת המזרח התיכון.

הסינים וההודים שומרים על מדיניות ההתעצמות השקטה שלהם. כל שמעסיק אותם הוא הצורך בהורדת מחירי הנפט הפוגעים בצמיחה הכלכלית שלהם, באמצעות השבת השקט והיציבות לאזור.

בעולם הערבי נראה כי זהו מאבק קלאסי בין המדינות הרדיקליות שתמכו בנפילת המשטרים הפרו-מערביים לבין המדינות הפרו-מערביות שנותרו. גלגול המחאה גם למדינות האנטי-מערביות שיתק את המדינות הרדיקליות המבינות כי ההערכה הראשונית שלהם הייתה שגויה – כפי שביטא זאת אסד בעצמו שהאמין כי המחאה נובעת מהתנגדות למערב ולא מהתנגדות לשחיתות שלטונית ולדיכוי. המנהיגים הרדיקלים סברו כי ההשראה למהומות באה רק מטוניסיה, מדינה פרו-מערבית, אולם היא נבעה לא מעט גם מהמחאה "הירוקה" באיראן נגד ח'מנאי ואחמדיניג'אד.

טורקיה, שהביעה תמיכה גורפת בהדחתם של מנהיגי טוניסיה, מצרים ולוב, חוששת מנפילת משטרו של אסד, אשר לצד היותו בן ברית, נפילתו עשויה ליצור בעיית פליטים קשה ומיידית עבור הטורקים.


אבו-מאזן. הטיח אשמה בנשיא אובאמה. צילום: הבית הלבן

וישראל?

נראה כי ישראל היא אחת המדינות המושפעות ביותר מהמתרחש בעולם הערבי, אולם באופן מיוחד, האירועים האלה כמעט שאינם מורגשים בה. בנוגע לטוניסיה לא טרחו הדוברים הישראלים להגיב על האירועים, וכשהגיעה המחאה למצרים הביעו חשש מאובדן בן הברית מובארק. ראש ממשלת נתניהו אף פנה לאובאמה וניסה לשכנעו לתמוך בנשיא מצרים, אולם אובאמה כבר החליט כי הוא תומך בחילופי שלטון.

עליית המשטר הצבאי במצרים לשלטון, היא בעלת סיכוי להביא לשבירת הסטטוס-קוו שנשמר מאז נחתמו הסכמי השלום – פוליטיקאים רבים ומועמדים לתפקיד הנשיא הביעו את תמיכתם בביטול ההסכמים. עיסקת הגז המצרית הפכה לכלי ניגוח ממעלה ראשונה של מובארק בשל המחיר הזול שנגבה עבור הגז ומכירתו לישראל השנואה. פיצוצים בהזדמנויות שונות הביאו לעצירת אספקת הגז לישראל. המצרים, חשוב לציין, עושים צעדים משמעותיים להתקרב לאיראן כמו ההרשאה לשוט בתעלת סואץ וחילופי שגרירים. מגמת ההתקרבות בין המדינות החלה עוד בשלהי שלטונו של מובארק [15].

היה זה לאחר שנחשפו ניסיונות איראנים להפיל את שלטונו של מובארק באמצעות תאי חיזבאללה. נראה כי כבר אז היו גורמים באליטה הצבאית המצרית שהתנגדו למובארק ולבנו ג'ימי, בשל רפורמות שערך בכלכלה המצרית אשר פגעו בבכירי הצבא. מצרים עוד לא מבטלת את ההסכמים בשל המימון שהיא מקבלת מארה"ב ובשל העובדה שהשלטון טרם התייצב, אולם מעולם ב-32 שנות קיומו לא היה ההסכם בסיכון גבוה יותר כפי שהוא כיום.

בלבנון, עלה החיזבאללה לשלטון והדיח את ראש הממשלה חרירי הפרו-מערבי. גם זו בעיה עבור ישראל לכאורה, אם כי ההרתעה מ-2006 עדיין אפקטיבית והחיזבאללה נמנע מפרובוקציות בגבול. אי היציבות בסוריה עשויה להקרין גם על מעמדו של החיזבאללה, הנהנה מתמיכתו של אסד שבלעדיה יתקשה להבריח נשק לתוך לבנון. נפילת משטרו של אסד עשויה לחזק את הסונים בלבנון, במידה והמשטר החדש יהיה סוני.

מבחינת ישראל, עצם חוסר היציבות בסוריה עשוי בטווח הקרוב לבוא לידי ביטוי בפעילות טרור במאמץ להסיט את תשומת הלב מהמתרחש בסוריה ולגרור את ישראל לתגובה שתאחד את הסורים. בטווח הארוך זה מוציא את הסורים ממעגל האיומים למשך תקופה. לבסוף, ההתפתחויות בקרב הפלשתינים עוד יזכו לבחינה מדוקדקת יותר בחודשים הקרובים, אולם כבר נראה כי המגמה היא לעורר גל אלימות חדש נגד ישראל.

האיום בהכרזת עצמאות בספטמבר בתמיכה בינלאומית רחבה, הפיוס בין החמאס לבין הפת"ח, התעוררות פעילות הטרור בחודשים הקרובים שבאה לידי ביטוי בירי מוגבר של קסאמים, בפיגוע באיתמר, במטען בירושלים וכיו"ב, כמו גם הצהרות האכזבה של אבו מאזן מאובאמה בראיון לניוזוויק המיועד לאוזניים מערביות כדי ליצור אליבי עבור אבו מאזן, מצביעים על מגמה פלשתינית לנסות ולעורר אינתיפאדה. ייתכן שמטרת האינתיפאדה היא להבטיח את שלטון שני הארגונים בעידן שבו הרחוב הערבי מתקומם, ייתכן שהמטרה היא לדחוף את ישראל לוויתורים, אולם ישראל חייבת להיערך לכך. החשש הוא שהמצרים יאפשרו הברחות נשק נרחבות יותר בגבול בסיני שעומד להיפתח, ובכך החיכוך בין ישראל למצרים יתגבר.

כרגע נותרה ירדן בסימן שאלה. בשל מצבה המעורער של הממלכה ממזרח, ניתן לומר שגם הסכם השלום בסיכון, בוודאי אם המשטר המלוכני יקרוס. מבחינת ישראל האינטרס הוא לסייע למשטר זה, והיא עשויה למצוא עצמה מעורבת במתרחש שם במאמץ לסייע למלך. בהחלט ייתכן שהפלשתינים יצליחו להשתלט על ירדן בקרוב, ויביאו לשורה של שינויים ברמה היסטורית של המציאות המזרח תיכונית. הפלשתינים עצמם אינם רוצים במדינה בשלב זה, אך עשויים להיגרר לכך בלית ברירה. למרות הבנה טובה יותר בישראל באשר למתרחש, יידרש זמן רב כדי להבין לעומק את השינויים שעובר האזור, שינויים שכרגע נראים מאיימים אך עשויים להתברר כמייצרי הזדמנויות אדירות בכל התחומים.


הערות
1. "Medvedev rejects Putin 'crusade' remark over Libya", BBC News, 21/03/2011
2. עוד על מירוץ החימוש באזור במאמר "עליונות אזורית", בגיליון נובמבר 2009 של סיקור ממוקד
3. עוד בנושא במאמר "זמן הודו", בגיליון זה
4. Kim Willsher, "France rocked by news of aid to Tunisia and Egypt", Los Angeles Times, 05/02/2011
5. Kim Willsher, "France's prime minister spent family Christmas break as guest of Mubarak", Guardian, 08/02/2011
6. "Gaddafi: 'Libya funded Sarkozy's French poll campaign'", BBC News, 16/03/2011
7. Jeevan Vasagar and Rajeev Syal, "LSE head quits over Gaddafi scandal", Guardian, 04/03/2011
8. Andy Bloxham, "St Andrews launches investigation into Syrian studies centre", The Telegraph, 28/04/2011
9. John Hooper and Ian Traynor, "Sarkozy and Berlusconi to call for return of border controls in Europe", Guardian, 25/04/2011
10. "Joint UK-France-Germany statement on Egypt", Number10.gov.uk, 29/01/2011
11. Flavia Krause-Jackson, "Berlusconi Says West Considered Mubarak ‘Wisest Man’ in Mideast", Bloomberg, 04/02/2011
12. Eddie Buckle, "Merkel, Cameron, Sarkozy Urge Quick Transition to Broader Egypt Government", Bloomberg, 03/02/2011
13. עוד על הנעשה בסוריה במאמר "רולטה סורית", בגיליון זה
14. Dan Ephron, "The Wrath of Abbas", Newsweek, 24/04/2011
15. עוד על כך במאמר "תמרון מצרי", בגיליון נובמבר 2010 של סיקור ממוקד

פניה לעורך שליחה לחבר הורד גיליון מלא שלח להדפסה הוספת תגובה

בסיקור ממוקד
«       ברשת