מאז שזכתה דרום סודן בעצמאות, היא לא ידעה יום אחד של שקט. מלחמות בין שבטיות היו לעניין יומיומי, והקרב הגדול עם הצפון על תמלוגי הנפט, הפך לנקודה הקריטית ביותר לקיום הדרומי. 98% מהכנסות הממשלה הדרום סודנית מקורן בנפט ופירוש הדבר, שהנפט אינו סיבת הקיום העיקרית של הדרום, אלא סיבת הקיום היחידה. כעת, נראה כי שתי המדינות מתכוננות לסיבוב שלישי של לחימה, אחרי שתי מלחמות אזרחים. הפעם, המאבק עשוי להימשך שנים ולגבות רבבות הרוגים. התקווה היחידה של הדרום, היא להניח תשתית הולכת נפט מזרחה דרך שטחה של קניה.

כ-2.5 מיליון בני אדם נהרגו עד היום בשתי מלחמות אזרחים בסודן, השנייה הסתיימה ב-2005. כחלק מתנאי הפסקת האש האחרונה, הוחלט לקיים משאל עם על עתידה של דרום סודן. בינואר 2011 אכן התקיים משאל כזה, וחצי שנה שלאחר מכן הפכה דרום סודן למדינה עצמאית.

כפי שתיארנו במאמר מנובמבר 2009, “פעמיים סודן”, המשמעויות שנבעו מיציאתה של דרום סודן לעצמאות, מנקודת המבט של סודן הן דרמטיות, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אסטרטגית. מבחינה כלכלית, העובדה כי רוב הנפט הסודני נמצא בדרום, איימה על המשך ההתפתחות הכלכלית של הצפון, שמעל 90% מהכנסותיו הגיעו מהנפט. מבחינה אסטרטגית, העובדה כי סודן, המצויה תחת סנקציות מערביות, מוכרת כמעט באופן אקסקלוסיבי את הנפט שלה לסין, הפכה את סין לבת ברית קרובה ומחויבת המעניקה לה מטרייה דיפלומטית חזקה במועצת הביטחון על רקע הזוועות שמחוללת ח’רטום בדארפור, וכן גישה לטכנולוגיות ולמוצרים סיניים חיוניים.

משק הנפט הסודני מחולק באופן שבו רוב שדות הנפט מצויים בדרום, אך תשתית ההולכה, הזיקוק והייצוא מסתמכים על פורט סודן, המצויה בצפון. בכך סברו הסודנים בצפון כי יוכלו לשמר חלק ניכר מהתמלוגים על הנפט, לנוכח התלות של הדרום בתשתיות הצפון. אולם כפי שהצגנו באותו מאמר מ-2009, לדרום סודן יש אלטרנטיבה – הנחת צינור נפט לכיוון מזרח לקניה הנוצרית, ומשם ייצוא דרך הים האדום אל העולם. במרץ 2012 החלה דרום סודן לבחון לעומק את האופציה הזאת, ועל כך בהמשך.

הקרב על תמלוגי הנפט

בינואר החרים הצפון אוניות עם נפט שמקורו בדרום. הסיבה שנתנו בסודן היא שהדרום לא שילם את כל התחייבויותיו הכספיות עבור השימוש בצינור הנפט וייצוא הנפט לחו”ל. הדרום מצידו, האשים את הצפון בשוד הנפט שלו והפסיק את ייצור הנפט [1].

בסוף אותו חודש שחררו בצפון את האוניות, אולם בדרום החליטו כי הפסקת השאיבה תימשך עד שיימצא פתרון לסוגיה. הייתה זו החלטה קשה ביותר מבחינת הדרום. בעוד שהצפון המשיך בייצוא הנפט ששאב בשדות שבשטחו, ונהנה בכך מחלק מההכנסות מהנפט, בדרום איבדו באחת 98% מההכנסות הלאומיות, ויתרות המט”ח יכלו להספיק לתחילת יוני על פי ההערכות.

אחת התוכניות שעלו בדרום הייתה להניח צינור לאורך הנילוס לכיוון דרום, ומשם להעביר את הנפט במשאיות לקניה ולג’יבוטי [2]. מדובר בהובלה מסורבלת ביותר ולכן דובר על פתרון זמני שיאפשר לדרום ליהנות מרווח מסוים עד מציאת פתרון קבוע – צינור נפט שיעבור בשטחה של קניה ומשם יישלח הנפט לכל העולם, בלי הצורך לשלם לצפון תמלוגים ולהיות תלויים בגחמות המשטר.

עבור הקניאתים מדובר בפרויקט תשתית עתיר מזומנים ותעסוקה וכמובן רווח קבוע מתמלוגים למשך שנים רבות שיעורר את הכלכלה. עבור שאר העולם זהו פתרון של יציבות – המחסור של 350 אלף חביות במשך שלושה חודשים (הדרום מסוגל לייצר קרוב ל-400 אלף חביות בשיא – א.ל.י.ב) בשוק העולמי מורגש במידה מסוימת ותורם לעליית המחיר של הזהב השחור.

אולם דרום סודן אינה מסוגלת להקים תשתית שכזאת לבדה. מהר מאוד הבינו שם שהמדינה היחידה שתוכל להקים תשתית שכזאת ובעלת אינטרס לכך היא כמובן סין, הלקוחה הגדולה ביותר של נפט סודני כאמור.

נשיא סודן, עומר אל באשיר – הקורבן בקונפליקט? צילום: כנס האו”ם

הפנים לבייג’ינג

מבחינת הסינים, העצמאות של דרום סודן הייתה אירוע בעייתי ביותר בלשון המעטה. כל עוד היה מוטל עליה להתעסק רק עם המשטר בח’רטום, יכלה סין להשקיע סכומי כסף גדולים בפיתוח שדות הנפט של סודן. העובדה שסודן הייתה מוחרמת בעולם יצרה תלות עמוקה של הסודנים בסין, ולכן יכלו הסינים להתכונן לשהות ארוכה ביותר בסודן. הפיצול בין הסודניות יצר סיטואציה שבה שלושה רבעים ממשק הנפט הפכו לדרום סודנים. בתחילה, לא הורגש השינוי עבור הסינים. אולם כעת, עם הפסקת ייצור הנפט בדרום, סין היא זו שמרגישה את המחסור יותר מכל מדינה אחרת.

באמצע אפריל, נסע נשיא דרום סודן, סלבה קיר, לבייג’ינג כדי להיפגש עם ההנהגה הסינית. קיר קיווה להשיג מימון וסיוע בהקמת תשתית הולכת נפט חדשה דרך קניה, אולם קיבל מהסינים כתף קרה. הסינים חששו שסיוע כזה יכעיס את בן בריתם הוותיק עומר אל באשיר בצפון, והעדיפו לדחות את בקשת הדרום. ההערכה הסינית היא כי בדרום ייאלצו בסופו של דבר לחזור ולהזרים את הנפט בצינורות הקיימים דרך פורט סודן, בשל המחסור במזומנים.

עוד קודם לכן, ביקשו בדרום להפעיל לחץ נוסף על הצפון, מלבד הפסקת שאיבת הנפט בדרום – ב-26 במרץ נכנסו חיילי דרום סודן לתוך שטחו הצפוני של שדה הנפט הגליג, הגדול בשדות הנפט של סודן שנמצא במדינת דרום קורדופאן, בתפר שבין סודן ודרום סודן. השדה בחלק הצפוני מייצר כ-120 אלף חביות נפט ביום.

למחרת, חיל האוויר של סודן, המצויד במטוסי מיג 29 וסוחוי 25 חדישים יחסית לאזור, תקף בתוך שטח הדרום בתגובה. במשך חודש אפריל נמשכה הלחימה בין שני הצדדים, תוך שהדרום משתלט על שדה הנפט ומפסיק את הזרמת הנפט. ב-20 באפריל הוחלט בדרום לסגת מהשדה בשל הלחץ הבינלאומי, ואילו בצפון הציגו זאת כמי שהשיבו לעצמם את השדה בכוח.

ההחלטה של הדרום להשתלט על השדה הייתה כחלק מהמו”מ על חלוקת תמלוגי הנפט. הדרום היה בנקודה שבה לא יכול היה להמשיך ולייצא את הנפט בשל החשש כי הנפט שלו יוחרם על ידי הצפון אולם הפסקת השאיבה פגעה בדרום יותר ולכן נוצר הצורך לפגוע גם בצפון במקום הכי רגיש שלו, וזה כמובן שדה הנפט הגליג.

נשיא דרום סודן, סלבה קיר – קיבל כתף קרה מהסינים. צילום: הבית הלבן

העמדה האמריקנית בעייתית

הנסיגה מהגליג אינה סיומה של המלחמה, אלא רק סיום שלב הגישושים בין הצדדים. על פי אחת ההערכות, הדרום סודנים הצליחו לחדור עד 70 קילומטר לשטח הצפון במהלך הקרבות, מה שמוכיח כי לדרום יש יכולות לחימה טובות מכפי שהוערך עד כה. בצפון שוהים כיום כחצי מיליון דרומיים שכבר קיבלו אולטימטום ודרישות לעזוב את הצפון במהירות – 12 אלף מהם השוהים בקרבת הגבול חייבים לעזוב תוך שבוע.

העמדה האמריקנית במהלך הקרבות הייתה בעייתית בלשון המעטה. האמריקנים התעלמו מאירועי החרמת הנפט על ידי הצפון, והתייחסו לפעולת ההשתלטות על הגליג כיריית הפתיחה ובכך תפסו את פעולת הדרום כ”תוקפנות מיותרת”. מזכ”ל האו”ם באן קי מון אף הורה בשיחת טלפון לסלבה קיר לעזוב את הגליג מיד, בטרם החליטו בדרום לסגת, ונענה על ידי המנהיג של דרום סודן כי אינו חייל של האו”ם.

דרום סודן מוצאת עצמה כעת ללא תמיכה מצד שתי המעצמות החזקות ביותר באזור. היא זקוקה לסיוע מסיבי של ידע ומימון כדי להניח צינורות נפט לכיוון קניה ובכך לזכות בעצמאות מדינית וכלכלית. ובמיוחד זקוקה דרום סודן לנשק לקראת סיבוב הלחימה הבא עם הצפון, שיש להניח שיתלקח בתוך שבועות ספורים.

התסכול בדרום סודן הוא עצום – מדינה שאזרחיה ספגו אבידות במיליונים במלחמות עם הצפון, בזוועות מהקשות ביותר שאירעו בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. הניסיון שלהם להשתחרר מהשפעת הצפון, נתקל בפרובוקציות קשות. לצד החרמת האוניות יש גם עדויות על הנחת צינורות נפט חלופיים על ידי הצפון שמשמשים לגניבת נפט מהדרום; הדרום מצוי במאבק עם מספר רב של קבוצות אתניות בשל שורה של סיבות כגון מאבק על שטחי מרעה, שדידת בקר ועוד, מאבקים שבחלקם נתמכים על ידי הצפון. ומול כל אלה, מוצא עצמו הדרום תחת ביקורת בינלאומית. הצפון, המונהג על ידי עומר אל באשיר שנחשב לאדריכל ההרג בדארפור בין היתר ומבוקש למשפט בהאג, נתפס כקורבן בסיבוב הלחימה האחרון.

כעת כללי המשחק עבור שני הצדדים מתחילים להתבהר. מבחינת הצפון, עליו להמשיך את הפרובוקציות על הדרום כדי ליצור את המציאות שתאפשר מלחמה כוללת בין הצדדים. מבחינת ח’רטום, מלחמה שבסיומה יישארו כל שדות הנפט בשטחה, דהיינו השתלטות על השטח הצפוני של דרום סודן, יהווה סיום מוצלח מבחינתם. עבור הדרום, המטרה היא כאמור להסיט את כל ייצור הנפט מזרחה ולהפסיק את התלות בצפון.

בינתיים, בדרום יצטרכו להמשיך ולהזרים נפט צפונה כדי לחזור ולהשיג רווחים ממכירת נפט, אך התלות הדרומית בצפון, לצד תוכניות ההשתלטות של הצפון על הנפט הדרומי, מבטיחים כי המלחמה בין הסודניות תתחדש ותוביל לזוועות קשות לא פחות מאלה שעברו על דארפור. לסיבוב השלישי בין הדרום והצפון, מגיעים שני הצדדים עם נשק חדיש.

הערות

1. Aaron Maasho, “Sudan says to release ships seized from South Sudan”, Reuters, 28/01/2012

2. Hereward Holland, “S.Sudan plans underwater pipe for oil exports”, Retuers, 07/03/2012