המיקום הוא הכל

צפון אפריקה כזירה חדשה

יובל בוסתן, אלון לוין


בשנתיים האחרונות מחוזרות מדינות צפון אפריקה על ידי כל המעצמות העולמיות. בזו אחר זו נסגרות עסקאות ענק עם מדינות האזור, שצפויות לזכות בשנים הקרובות בנשק חדיש ובכורים גרעיניים לייצור חשמל. מבין המעצמות, יוזמה מסקרנת של נשיא צרפת סרקוזי עשויה לעמוד במרכז סדר היום האזורי בשנים הקרובות. כיצד זו תשפיע על מעמדן של המעצמות האחרות באזור? מה תהיינה ההשלכות על המדינות שמדרום לסהרה?

בנובמבר 2005, במהלך מהומות המהגרים בצרפת, אימץ ניקולא סרקוזי, אז שר הפנים, קו ניצי נגד המתפרעים. הוא כינה את המתפרעים “חלאות” ו”חברי כנופיות” ואיים כי מהגרים שיתפסו מתפרעים יגורשו מצרפת. לאחר סיום המהומות הבטיח לקדם יוזמות חקיקה שתאפשרנה סלקציה בין מהגרים ויישום אמצעי מעקב פולשניים [1]. אין זה פלא איפה כי ההבטחות שהשמיע במהלך מערכת הבחירות לנשיאות להדק את הקשרים עם מדינות אפריקה התקבלו בהרמת גבה. סרקוזי היה נחוש להטיל את מרכז הכובד הצרפתי בחזרה על אפריקה, לאחר שב-12 שנות שלטונו של שיראק התמקדו הצרפתים בעיקר במפרץ הפרסי.

לא כולם באפריקה קיבלו את רעיונותיו של סרקוזי בברכה, והיו שהאשימו אותו בחזרה למדיניות האירופית מעידן הקולוניאליזם. למרות הביקורת, חודשיים לאחר בחירתו יצא סרקוזי למסע דילוגים מוצלח למדי בחלקה הצפוני של אפריקה. המסר המרכזי מבחינתו של הנשיא הצרפתי היה של שיתוף פעולה בין מדינות שוות מעמד. סרקוזי השיג הסכמי עתק בתחום האנרגיה ושיתופי פעולה בנושאי חברה. אל כל המדינות, נשא הנשיא הצרפתי את הסוכרייה המפתה ביותר העומדת לרשותו – אנרגיה גרעינית.

סרקוזי, כמו ארה”ב ושאר מדינות אירופה, ביקש להדגיש את נכונותן של מעצמות הגוש הדמוקרטי להפיץ טכנולוגיה גרעינית כל עוד זו נמצאת בשימוש אזרחי ותחת פיקוח בינלאומי. כך, בעוד איראן נמצאת על מסלול התנגשות עם ארה”ב ואירופה בשל פרויקט הגרעין שלה, ופרויקט הגרעין של סוריה, על פי מקורות זרים, עלה בלהבות, נמצאות כל המדינות המוסלמיות בצפון אפריקה, כמו גם ירדן ואיחוד האמירויות, בשלבים שונים של מו”מ עם צרפת להקמת תשתית גרעינית בשטחן. סרקוזי גם הצהיר במספר הזדמנויות כי אם איראן תשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית לא תהיה כל מניעה לקיומו של פרויקט גרעין אזרחי בשטחה.

נשיא צרפת הצליח להשיג גם דריסת רגל משמעותית בעתודות הגז הטבעי הגדולות הנמצאות בצפון אפריקה. בדצמבר 2007, במהלך ביקור שני שלו כנשיא באלג’יריה, נתחמו עסקאות בשווי כולל של 5 מיליארד אירו. מרבית העסקאות התבצעו בתחום האנרגיה, ובראשן נכונותה של “גז דה פרנס” להאריך ב-12 שנה את מחויבותה לרכוש גז מאלג’יריה, בשווי מוערך של כ-2.5 מיליארד אירו בשנה [2].

בטרם השלים שנה בתפקידו, ועל אף ביקורת רבה על התנהלותו ואורח חייו, מכירים גם מבקריו החריפים ביותר של הנשיא הצרפתי כי את אשר הבטיח בנושא האפריקני – קיים. סרקוזי הבטיח להדק את שיתוף הפעולה עם מדינות אפריקה, ועם מדינות צפון אפריקה בפרט, ועשה זאת בדרך אלגנטית. הוא דילג ממדינה למדינה, חתם על שיתופי פעולה בתחומים שונים ורתם את מארחיו לתוכנית הגדולה שלו – “איחוד הים התיכון”.

האיחוד הים תיכוני

במאי 2007, בשיאה של מערכת הבחירות בצרפת, הציג סרקוזי תוכנית להקמת איחוד “ים תיכוני”. על פי נוסח ההצעה שהציג, באיחוד אמורות היו להיות חברות כל המדינות השוכנות לחופי הים התיכון. האיחוד המיועד אמור לשמש כבסיס לשיתוף פעולה רב-לאומי במלחמה בהגירה ובתחומי סחר וחברה.

סרקוזי הציע כמה טעמים למהלך שכזה, מלבד שיפור הפיקוח על ההגירה – ראשית, לנוכח התנגדותו לצירופה של טורקיה לאיחוד, ראה סרקוזי בהצעתו חלופה אפשרית שבה תוכל טורקיה להיות לאחת מעמודי התווך. שנית, הסכם כזה, בו תהיה חברה גם ישראל, עשוי לשפר את היחסים בינה לבין מדינות העולם הערבי.

ייתכן כי ההישג הגדול ביותר שביקש סרקוזי להשיג בהקמת איחוד שכזה, הוא מסגרת כלכלית גדולה בה חברות גם איטליה וספרד, שבה צרפת היא החברה החזקה ביותר מבחינה כלכלית ומדינית. במסגרת שכזו, עשויה צרפת לזכות להשפעה מדינית אדירה. כוחה בתוך האיחוד האירופי יגדל בשל קשריה עם גורמים חיצוניים לאיחוד, קשריה עם העולם הערבי יתחזקו וצרפת של סרקוזי תוכל למצב עצמה כמתווכת ראשית בין ישראל והעולם הערבי, אחת המשבצות הבעייתיות אך יוקרתיות בעולם הדיפלומטי. כל אלו יובילו, ללא ספק, במידה והאיחוד אכן ייצא לפועל, לאפשרויות כלכליות חדשות למשק הצרפתי.

היוזמה של סרקוזי התקבלה ברגשות מעורבים בקרב מדינות האזור. באירופה, הביעו ספרד, איטליה ויוון תמיכה נלהבת בהקמת האיחוד הים-תיכוני, ובצפון אפריקה הצטרפו לתמיכה מרוקו וטוניס [3, 4, 5]. מנגד, הביעה טורקיה התנגדות חריפה לרעיון צירופה לאיחוד החדש על חשבון צירוף עתידי לאיחוד האירופי. בממשלת טורקיה ציינו כי זו תהיה הפעם הראשונה שבה מדינה שמתחילה בתהליך המורכב של הצטרפות לאיחוד נדחקת הצדה. לעובדת היותה המדינה המוסלמית היחידה שאי פעם פתחה בתהליך שכזה, וודאי עשויות להיות השלכות נוספות.

המבקרת החריפה ביותר, וזו שהכריעה את הכף בסופו של דבר, הייתה קאנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל. חששה המרכזי של מרקל נגע להשפעה המערערת שתהיה לחברותן של כמחצית ממדינות האיחוד האירופי באיחוד אחר, אליו יבקשו להזרים כספים ואשר על האינטרסים שלו יבקשו להגן. “חשיבותו הפוליטית של אזור הים התיכון גדולה כל כך, עד כי כל מדינות אירופה צריכות לשאת באחריות, לא רק המדינות השוכנות לחופי הים התיכון” קבעה [6].

לאור הביקורת הרבה, נאות סרקוזי לבצע שינויים בתוכניתו המקורית במטרה להבטיח את הגשמתה. כך, הרעיון המקורי של מתן חברות מלאה רק לחברות האיחוד האירופי השוכנות לחופי הים התיכון ננטש, ובמקומו הוחלט כי כל מדינות האיחוד האירופי תקבלנה מעמד של חברות מלאות באיחוד הים התיכוני. התוכנית להקים בנק השקעות משותף לאיחוד החדש נזנחה אף היא. במקומה, יוזרמו כספים מהאיחוד האירופי לאיחוד הים תיכוני במסגרת המנגנונים שהוקמו ב”תהליך ברצלונה”, הסכם המסגרת מ-1995 שייסד שיתוף פעולה בין האיחוד האירופי למדינות צפון אפריקה והמזרח התיכון. לבסוף, הסכימו הצרפתים שלא להתייחס לחברותה של טורקיה באיחוד החדש כחלופה להצטרפותה של זו לאיחוד האירופי. לאחר שורה של שינויים אלו, אישרו מנהיגי האיחוד האירופי את רעיון האיחוד הים התיכוני, בכינוס שנערך בבריסל במרץ השנה [7]. עם קבלת השינויים, הודיעו הטורקים כי הם מקבלים בברכה את ההזמנה לחברות באיחוד החדש [8].


סרקוזי ומרקל – מובילים ביחד את האיחוד האירופי. צילום: ועידת ה-G8 בגרמניה
האיחוד הים תיכוני צפוי לקום רשמית בכינוס שיארחו הצרפתים באמצע חודש יולי. לכינוס הוזמנו כל 27 מדינות האיחוד האירופי, כמו גם כל המדינות השוכנות לחופי הים התיכון, כולל ישראל. חברותה של זו, אגב, צפויה לעורר לא מעט בעיות.

במאי 2007, זמן קצר לאחר שסרקוזי הציג את רעיון האיחוד, הביע שמעון פרס, אז המשנה לראש הממשלה, תמיכה ברעיון. מאז, נמנעו בכירים ישראלים להתייחס ליוזמה באופן פומבי, אך נראה כי בירושלים יצטרפו ליוזמה בברכה. חברוּת ישראלית אפשרית תאתגר את המדינות הערביות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל. במקרה של אלג’יריה, לבנון וסוריה, נראה כי אלו תבקשנה להמשיך את אופן ההתנהלות שלהן במסגרת תהליך ברצלונה, במסגרתו הן פועלות ישירות מול האיחוד האירופי אך לא מול ישראל. עם זאת, “התעלמות” זו אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות הניצבים בבסיס יוזמת האיחוד הים תיכוני, ובראשם – הרצון להעמיק את שיתוף הפעולה בין מדינות הים התיכון לבין עצמם, כהפקת לקחים מחוסר היעילות של תהליך ברצלונה.

חברה בעייתית לא פחות תהיה לוב. קדאפי יצא בזמנו נגד תהליך ברצלונה בטענה כי מדובר בניסיון אירופי להעצים את השפעת היבשת אל מעבר לגבולותיה. רק בשנת 2000, חמש שנים לאחר החתימה על ההסכם המקורי, ניאות קדאפי להצטרף ולוב זכתה למעמד של משקיפה. מאז נבחר, העניק סרקוזי תשומת לב רבה ללוב, אולי יותר מכל מדינה אחרת באזור. מבחינת הנשיא הצרפתי, לוב היא מהחברות החשובות באיחוד החדש, דווקא בשל השפעתו של מנהיגה. קדאפי עצמו כינה את היוזמה של סרקוזי “מלהיבה”, אך הזהיר כי “אל לזו להזכיר במאומה את השיטות של האימפריאליזם הישן” [9]. גם כאן קשה לראות כיצד יצא לפועל שיתוף פעולה אפשרי בינה לבין ישראל והאם היעדרו של שיתוף פעולה כזה יהיה מקובל על שאר החברות.

האם האיחוד הים תיכוני יצליח להתרומם מעבר לכינוסים דו-שנתיים של פוליטיקאים? האם הוא בכלל מסוגל להגשים את הציפיות שתולים בו? קשה לדעת. דבר אחד הולך ומתבהר עוד לפני שהוקם האיחוד – עצם כינון היחסים של האיחוד האירופי כגוש אחד מול מדינות שכנות לו, עשוי להוות בסיס לכינונם של קשרים מעין אלו בעתיד, בין ארגונים רב-לאומיים בכלל, ואף בין האיחוד האירופי לשכנות נוספות שלו.

ראש ממשלת פולין, דונלד טוסק, כבר הזדרז והציע ליישם את אותו עיקרון המיושם בהקמת איחוד הים התיכון, להידוק הקשרים עם שכנות האיחוד ממזרח ובראשן אוקראינה. “אנו חפצים… בשיתוף פעולה עם שכנינו ממזרח בתחומים כגון תחבורה, תשתיות, אשרות מעבר וחוק” ציין שר החוץ הפולני, ראדק סיקורסי [10].

יוזמת צירופה של אוקראינה לאיחוד האירופי עומדת במרכז המחלוקת בין מוסקבה לקייב. נשיא אוקראינה יושצ’נקו מנסה לקדם את היוזמה מאז עלה לשלטון, אך ללא הצלחה יתרה עד כה. מן העבר השני, משתמשת רוסיה בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת ללחוץ על הממשלה באוקראינה שלא להצטרף לאיחוד האירופי, צעד שיהווה מכה אנושה ליכולת ההשפעה של רוסיה במזרח אירופה. פתרון ביניים, דוגמת הידוק יחסים עם אוקראינה על פי המתכונת המתהווה בים התיכון, עשוי לאפשר לאוקראינה ליהנות מקשרים כלכליים הדוקים יותר עם האיחוד האירופי ובה בעת לשמר יחסים תקינים עם רוסיה.

היוזמה הפולנית, כך על פי הממשלה היושבת בוורשה, זוכה לתמיכת גרמניה וצ’כיה. הפולנים הבטיחו להציג תוכנית מפורטת להידוק הקשרים עם השכנות ממזרח, כבר בפסגת האיחוד האירופי שתיערך ביוני הקרוב.

החדירה הרוסית לאזור

במהלך שנות המלחמה הקרה הראשונה נהנתה ברה”מ מקשרים הדוקים עם המדינות המוסלמיות בהן התקיימו משטרים רפובליקניים. כך עם מצרים של נאצר, כך עם לוב של קדאפי וכך עם טוניסיה ואלג’יריה מרגע שאלו זכו בעצמאות מצרפת. כניסת ארה”ב לאזור באמצעות הידוק הקשרים עם מצרים ומרוקו פגע באינטרסים הסובייטים באזור. בתחילת שנות השמונים, בתגובה להצטיידות המצרית בנשק אמריקני, מכרו הרוסים כור מחקר גרעיני ללוב ונשק רב לאלג’יריה. התמוטטות ברה”מ הרחיקה את ידה של מוסקבה גם מצפון אפריקה.

משיצא פוטין באמצע העשור הנוכחי לשדרג את מעמד רוסיה בעולם, הוא סימן את צפון אפריקה כיעד מועדף. אלג’יריה נבחרה כאחת התחנות הראשונות והמשמעותיות ביותר באזור. במרץ 2006, הוא הגיע לביקור קצר, במהלכה נחתמה עסקת הנשק הגדולה ביותר של רוסיה בעידן הפוסט-סובייטי. בכך, הפכה אלג’יריה ללקוחה הגדולה ביותר של סחורה צבאית רוסית [11]. אלג’יריה, המהווה את המקור לעשירית מהגז המיובא לאיחוד האירופי, הפכה לחברה חשובה בקרטל הגז הטבעי המתהווה של רוסיה. במסגרת ההסכמים שנתחמו בעת ביקורו של פוטין, זכו תאגידי האנרגיה הרוסיים בזיכיונות לניצול מאגרי הגז הגדולים של המדינה הצפון-אפריקנית [12].

בספטמבר 2006, חצי שנה לאחר הביקור הראשון באלג’יריה, הגיע פוטין למרוקו. היה זה הביקור הראשון של מנהיג רוסי מאז ביקורו של ברז’נייב בשנות השישים. מרוקו, אחת משותפות הסחר הגדולות של רוסיה באפריקה, הידקה את היחסים עם רוסיה בשנים האחרונות הודות לשורה של הסכמי שיתוף פעולה בתחומי חברה, חקלאות ותיירות. במהלך הביקור ולאחריו, הציעו הרוסים לבנות כור גרעיני להפקת חשמל במרוקו, ומשלחת מחברת האנרגיה הממשלתית של מרוקו אף ביקרו לשם כך במוסקבה [13].

פוטין לא הסתפק בכך, ועל רקע שידוליו של סרקוזי, פעל להעצים עוד את ההשפעה הרוסית באזור. במרץ 2008, הגיע נשיא מצרים מובארק לרוסיה. במהלך הביקור חתם עם מארחיו הרוסיים על הסכם להקמת כור גרעיני ראשון במצרים [14].

חודש לאחר מכן הגיע פוטין לביקור בזק בלוב, הראשון בהיסטוריה של מנהיג רוסי או סובייטי. לוב אמנם מחזיקה בפחות מאחוז מעתודות הגז הטבעי בעולם, אך היא עדיין מהווה חלק חשוב בהידוק האחיזה הרוסית על משק הגז האירופי ובתאגיד הענק הרוסי גזפרום אף מתכננים להניח צינור על קרקעית הים התיכון בין לוב לסיציליה. עוד במהלך הביקור, חתם פוטין על עסקת נשק בהיקף של כ-3 מיליארד דולר. עסקה זו דחקה את רגליה של צרפת מטריפולי. בחודשים האחרונים ניסו בפריז לקדם מכירת 18 מטוסי קרב חדישים מתוצרת צרפתית, אך ללא הצלחה.

בתחום הגרעיני לא אמר נואש פוטין גם מהמשק האלג’יראי. אלג’יריה עשירה אמנם במשאבי טבע דוגמת גז טבעי ונפט, אך היא מבקשת מזה שנים לנצל גם את מרבצי האורניום הגדולים שלה ותוכנית הגרעין שלה החלה לפני כשני עשורים. בשטחה פועלים שני כורי מחקר גרעיניים, הראשון מתוצרת סין והשני מארגנטינה. בשנתיים האחרונות האיצו האלג’יראים את תוכניתם להפיק אנרגיה חשמלית בתחום. רוסיה וצרפת הביעו עניין בפרויקט, אך דווקא ארה”ב הייתה הראשונה לחתום על הסכם לשיתוף פעולה בתחום, ביולי 2007 [15]. למרות זאת, גם רוסיה וגם צרפת מנסות לשווק למדינה הצפון אפריקנית כור מתוצרתם.


קדאפי עם פוטין, בביקורו ההיסטורי של הנשיא הרוסי בלוב. צילום: הקרמלין

מחוזרים מתמיד

נכון להיום, אם כן, נהנות כל מדינות צפון אפריקה משיתופי פעולה מתקדמים עם המעצמות הגדולות. למרוקו הסכם סחר חופשי ושיתוף פעולה גרעיני עם ארה”ב; היא חתמה באוקטובר האחרון על הסכם עם צרפת לבניית כור גרעיני והיא אחת משותפות הסחר הגדולות של רוסיה באזור. אלג’יריה היא שותפה בכירה בקרטל הגז הרוסי, היא יעד מוביל לנשק רוסי ביבשת, אך מקיימת קשרים מקיפים גם עם צרפת ושיתוף פעולה גרעיני עם ארה”ב. טוניסיה מקיימת מזה שנים שיתופי פעולה בתחומי מדע ומחקר עם סין, ובחודש שעבר חתמה על הסכם לשיתוף פעולה גרעיני עם צרפת. לוב זוכה גם היא לעדנה בשנים האחרונות. בדצמבר האחרון ביקר קדאפי בפריז, שם חתם על שורה של הסכמים לרכישת כורים גרעיניים. בנוסף, נחתמו שם הסכמי סחר בהיקף של 10 מיליארד אירו [16]. מן העבר השני, בתחום האנרגיה והנשק היא מקיימת קשרים ענפים עם רוסיה. לבסוף, מצרים היא בעלת ברית אסטרטגית של ארה”ב. למרות זאת, רוסיה היא זו שתבנה את הכור הגרעיני הראשון שלה וצרפת עשויה בהחלט להיות זו שתבנה את השני.

האיחוד הים תיכוני שמוביל סרקוזי לא צפוי להיצמד לאחד המודלים של מסגרות האינטגרציה האזורית בעולם [17], אלא להוות אסופה של הסכמים לשיתוף פעולה בין מדינות האזור לבין עצמן ובינן לבין מדינות אירופה. באופן פרדוקסלי, דווקא הצלחה של פעילות זו, שאמורה לצמצם את ההגירה האפריקנית לאירופה, תתרום להידוק של הקשרים בין אירופה לאפריקה. באיחוד האירופי, המוטרדים מזרם המהגרים, כמו גם מההשפעה הרוסית הגוברת על משק הגז הצפון אפריקני, מוכנים לשלם בעין יפה עבור שיתוף הפעולה של מדינות האזור.

המאבק הנמשך בין המעצמות על ליבן של מדינות צפון אפריקה, מותיר את המדינות שמדרום לסהרה להביט בעיניים כלות כיצד הצפון הולך ומתפתח בעוד הן נותרות מאחור. במדינות אלו משקיעות בעיקר ארה”ב וסין, שתי שותפות הסחר הגדולות של היבשת השחורה כיום. חלוקה זו צפויה להקשות על קברניטי האיחוד האפריקני, שעמלים על יצירת שותפות אינטרסים בין כל מדינות היבשת.

כך הופך חלקה הצפוני של היבשת השחורה לזירה בפני עצמה במלחמה הקרה השנייה. היתרונות של צפון אפריקה ביחס לאפריקה השחורה רבים – צפון אפריקה היוותה באורח מסורתי חיץ בין אפריקה שמדרום לסהרה ובין אירופה. בידי מדינות צפון אפריקה המפתח לעצירת גלי ההגירה הגדולים לאירופה, הכלכלות של צפון אפריקה גדולות יחסית מאחיותיהן בדרום ורמת החיים הגבוהה של אפריקה הערבית גבוהה בהתאם. עובדה זו פותחת אפשרויות מגוונות יותר לשיתוף פעולה עם המערב מעבר לשיטה המסורתית של מכירת חומרי גלם מאפריקה בתמורה לסחורות ברמת טכנולוגית גבוהה.

כוחן המדיני של מדינות צפון אפריקה בולט אף הוא. למעט מרוקו, חברות כל המדינות האלה באיחוד האפריקני ובעלות השפעה רבה על מהלכיו, בעיקר מצרים ולוב. מצרים היא ככל הנראה השחקנית החשובה ביותר גם בליגה הערבית ומצויה בנבכי עולם הפוליטיקה הערבי במקומות בעלי עניין עולמי כגון לבנון והרשות הפלשתינית. יחסיהן של מצרים ומרוקו עם ישראל וקרבתן לארה”ב הופכות אותן לגשר מדיני חשוב ביותר.

מאגרי הנפט והגז הטבעי הגדולים המצויים בצפון אפריקה, בעיקר באלג’יריה ולוב, הם בעלי חשיבות אסטרטגית עבור אירופה, רוסיה וארה”ב, כל אחת מסיבותיה שלה. העלייה הדרמטית של מחירי האנרגיה בשנים האחרונות, הותירה בקופותיהן של היצואניות הגדולות עשרות מיליארדי דולרים הפנויים לכל סוגי ההשקעות. לבסוף, שיתוף הפעולה של מדינות צפון אפריקה חשוב ביותר במאבק העולמי בטרור – בחלק ממדינות אלו מצויים תאים של אל קעידה ושל ארגוני טרור אסלאמיים אחרים, המאיימים על המשטרים המקומיים כמו גם על מדינות אירופה.

מרוץ המעצמות אל צפון היבשת מצוי בעיצומו. דומה כי כל מהלך מצדה של מדינה אחת, זוכה באופן מיידי לתגובה מצדה של מעצמה אחרת. הנהנות בינתיים מכל ההמולה, הן כמובן מדינות צפון אפריקה, אולם בשלב מסוים, לכשיתפזר הערפל, תאלצנה המדינות השונות לבחור צד. בעיה מרכזית שאין לדעת אם האיחוד הים תיכוני יעניק לה פתרון, היא מערכת היחסים הסבוכה בין מדינות צפון אפריקה לבין עצמן.מרוקו ואלג’יריה הן יריבות מסורתיות; אלג’יריה תומכת עד היום בפוליסאריו – ארגון הגרילה הלוחם לעצמאותה של מערב סהרה הנמצאת תחת כיבוש מרוקני; לוב ומצרים ידעו אף הן עליות ומורדות רבים ביחסיהן.

במידה והמערכת המקיפה של שיתופי הפעולה שהוצגו כאן תשיג את יעדיה בצורה הרמונית, עשויה צפון אפריקה להפוך לריביירה של ממש בתוך שנים לא רבות. כשלון ביוזמות האלה, עלול להציף את הבעיות הביטחוניות של האזור ולחולל מרוצי חימוש, עימותים וניסיונות הפיכה.

הערות

1. Adam Sage, “Sarkozy gets tough with suburban hooligans”, The Times, 01/11/2005

2. “In Algeria, French companies sign €5 billion in deals”, Reuters, 04/12/2007

3. “Turkey says ‘Mediterranean Union’ cannot be alternative to its EU bid”, AP, 30/05/2007

4. “French, Italian, h2ish leaders back Mediterranean Union plan”, AFP, 21/12/2007

5. “Morocco ‘to strongly adhere to Mr. Sarkozy’s Mediterranean Union Initiative,’ Minister”, Maghreb Arabe Presse, 06/07/2007

6. “Merkel: No more money for Mediterranean Union”, Xinhua, 23/04/2008

7. Ingrid Melander, “EU leaders to endorse Mediterranean Union”, Reuters, 14/03/2008

8. “Turkey, reassured on EU, backs ‘Club Med’ plan”, Reuters, 04/03/2008

9. “Gaddafi: No ignorance of EU plan on Mediterranean Union”, Xinhua, 19/03/2008

10. “Poland: Ukraine should get same treatment as Mediterranean states by EU”, AP, 14/03/2008

11.”Algeria in Russian weapons deal”, BBC News, 11/03/2006

12. Roman Kupchinsky, “Russia: Algeria Deal Revives Talk Of Gas Cartel”, RFE/RL, 14/08/2006

13. Lamine Ghanmi, “Putin takes Africa diplomacy drive to Morocco”, The Guardian, 07/09/2006

14. “Russia-Egypt nuclear deal signed”, BBC News, 25/03/2008

15. “U.S and Algeria sign nuclear cooperation pact”, Reuters, 10/06/2007

16. “Nuclear deal signed as Sarkozy hosts Kadhafi”, AFP, 10/12/2007

17. עוד על תיאורית האינטגרציה האזורית, במאמר “המאה האסייאתית?” בגיליון מרץ 2008 של סיקור ממוקד


מאמרים נוספים