שגיאות של טירון

רגע האמת של הכפיר הסורי מתקרב

יובל בוסתן, אלון לוין


נשיא סוריה בשאר אל אסד ביצע לאורך שמונה שנות כהונתו שורה של משגים אסטרטגיים, שהפכו את ארצו לענייה יותר, מבודדת יותר ותלויה בחסדיהן של מדינות אחרות, כמו גם בגחמותיהם של מנהיגי ארגוני הטרור. אסד ספג בחודשים האחרונים מהלומות ביטחוניות קשות, אשר הציגו אותו כחלש. חולשה שכזו לא זוכה לסלחנות במזרח התיכון. במהרה עשוי אסד למצוא עצמו נאבק על המשך שלטונו ואולי אף על חייו.

בשאר אל אסד ירש מאביו חאפז את השלטון ביולי 2000, בטרם מלאו לו 35. בתחילת כהונתו עוד חשב אסד לבצע רפורמות ליברליות בארצו, במה שכונה “האביב של דמשק” בתקשורת המערבית. אולם במהרה הבין המנהיג החדש כי הדרך הזו עשויה להחיש את סיום שלטונו שלו. במקום זאת, בחר בשיטה הקודמת שהנהיג אביו – מדינת משטרה נוקשה.

המלחמה בעיראק העמידה את סוריה בפני דילמה. סוריה עמדה להתעורר למציאות שבה מאות אלפי חיילים אמריקנים, בריטיים ואחרים, יימצאו סמוך לגבולה, ואם רק ירצו יעמידו את המשטר הסורי בסכנה. כעת היה על השליט הסורי הצעיר להחליט האם הוא מעוניין ליישר קו עם האמריקנים, או שמא, לבחור בדרך של עימות. אסד בחר בדרך השנייה, בעודו מנסה להיכנס לנעליו של סדאם חוסיין כמנהיג החלק הרדיקלי בעולם הערבי.

עוד ב-2002, בנצלו את הכיסא הסורי במועצת הביטחון, פעל אסד בכדי למנוע מפלישה אמריקנית לעיראק. משנכשל בכך, עבר להתנגדות פעילה יותר ועודד טרור בתוך עיראק כנגד האמריקנים, ובין העיראקים לבין עצמם. על אף שהפעילות הזו הצליחה לגרום למלחמת אזרחים ולשקיעה אמריקנית בבוץ העיראקי, התפוצצה ההחלטה הזו במהרה בפרצופו של אסד – מאות אלפי מהגרים עיראקים שנסו מהקרבות בעיראק, הגיעו לתוך שטחה של סוריה, כמו גם לירדן ולסעודיה.

ב-2004 החלה התפתחות שלילית נוספת מבחינתה של סוריה – צרפת, שעד לאותו זמן נחשבה למעצמה המערבית הידידותית ביותר לסוריה, חברה לארה”ב בהפעילה לחץ על הסורים לסגת מלבנון. רצח ראש הממשלה לשעבר חרירי בפברואר 2005, החמיר את הקרע הסורי-צרפתי והלחץ אילץ לבסוף את אסד לסגת. למרות זאת, לא פסקה מעורבותה של סוריה בנעשה בארץ הארזים.

הלחץ הבינלאומי לא נעצר בדמשק. ניסיונותיו של ארגון החיזבאללה, בן בריתו של אסד, להוכיח כי הוא עדיין חיוני כארגון לוחם בספירה הפוליטית בלבנון, הוביל למספר מבצעים כנגד ישראל שהאחרון שבהם, ביולי 2006, היווה את יריית הפתיחה למלחמת לבנון השנייה. בסיום המלחמה מצאה עצמה סוריה במבוכה גוברת. מספר אינטרסים בולטים שלה נפגעו כתוצאה מהמלחמה הזו, בעוד שההישג היחיד שהיא יכלה לרשום לזכותה הוא מיצובו של אסד כמנהיג החלק האנטי-מערבי בעולם הערבי.

הרחקתו של ארגון החיזבאללה מהגבול עם ישראל והכנסת כוחות מתוגברים של יוניפי”ל, הפך את הפעלת זרוע הטרור הזו כנגד ישראל לבעייתית יותר מבחינה טכנית ומדינית. הפגיעה הקשה בתשתיות החיזבאללה – השמדת רוב הטילים לטווח בינוני של החיזבאללה, חיסולם של מאות מחבלים מהיחידות המובחרות של הארגון וכמובן הפגיעה באוכלוסייה השיעית האזרחית, העורף של הארגון, לא הוסיפה נחת לסורים. מאז סיום המלחמה, דואגים אמצעי התקשורת הנאמנים לאסד ואלו הנאמנים לחיזבאללה, להזכיר את דבר “הניצחון הגדול” שהושג על ישראל. למרות זאת, שני הצדדים הביעו לא פעם חשש מפני התקפה ישראלית קרבה.

מאז אוגוסט 2006 מתקיימת מתיחות בין ישראל וסוריה, אשר הגיעה לכמה נקודות שיא. הבולטת שביניהן נמתחה על פני זמן רב החל מקיץ 2007. הסורים דאגו לעבות את מערך הכוחות בגבול, והותירו את הפריסה המוגברת גם בתחילת החורף, בניגוד לשנים עברו. יותר מכל דבר אחר, הוכיחה הפעילות הסורית המוגברת בגבול עם ישראל כי היא חוששת ממלחמה ומאמינה כי ישראל מעוניינת לבצע מחטף צבאי.


באשר אל אסד – במצוקה. צילום: טלוויזיה
התקפת חיל האוויר הישראלי בסוריה, שעל פי פרסומים זרים הביאה להשמדתו של כור גרעיני שנבנה בסיוע צפון קוריאני, עשויה להיחשב לאחת ההצלחות האסטרטגיות הגדולות של מדינת ישראל ב-25 השנים האחרונות. ככזו, היוותה מכה אנושה לסוריה ולאינטרסים שלה. מעבר לנזק המיידי – אובדן הפוטנציאל הגרעיני הסורי, נודעו מספר השלכות חשובות לאירוע הזה.

הכור הסורי לא היה מוגן בסוללות נ.מ, וככלל, האבטחה עליו הייתה קלה, אולי אפילו קלה מדי. הסיבה לכך ככל הנראה, טמונה במידור המודיעיני הקיצוני שהנהיג אסד, אשר התייחס לפרוייקט הגרעיני כפרוייקט אישי ביותר, שאותו הכירו יחידי סגולה בלבד בתוך סוריה ומחוץ לה. העובדה כי לארגוני ביון מערביים היה מידע מפורט על הפרויקט צריכה להטריד אותו.

כישלון אדיר שכזה למודיעין הסורי ולהגנה האווירית הסורית, איים להפוך את אסד לבדיחה עצובה בעולם הערבי. ישראל, שלא הייתה מעוניינת שהמצב יתדרדר לכדי מלחמה, לא שיתפה פעולה עם הידיעות בדבר השמדתו של כור גרעיני, ואפשרה לאסד ליהנות זמן מסוים מתחושת הספק. מטבע הדברים, לא ניתן היה לשמור את המידע לאורך זמן הרחק מהתקשורת, וכשדלף, נחשפה פעם נוספת ערוותו של המשטר הסורי, ושל כוחות הביטחון שלו.

צרה נוספת שהתרגשה על הסורים כתוצאה מהפצצת הכור, הייתה הפגיעה ביחסיה עם צפון קוריאה. השותפה הגרעינית של אסד, הפרה בעצם הסיוע שלה לסורים התחייבויות קודמות לאמריקנים, באשר לחיסול הפרוייקט הגרעיני שלה. הנצים בקונגרס האמריקני התנפלו על המידע שהוכיח את המעורבות הצפון קוריאנית כמוצאי שלל רב, על מנת למנוע מממשל בוש מלקדם את פתרון המשבר הצפון קוריאני באמצעות חבילת הטבות כלכליות. על העגלה הזו קפצו גם חברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית שראו בכך הזדמנות לחבוט בממשל בוש החבוט ממילא.

רצף של שגיאות

מאז עלה לשלטון בסוריה, ביצע אסד מספר שגיאות אסטרטגיות קשות, ביניהן ניסיונו למצב עצמו כמנהיג האנטי-אמריקני הבכיר באזור. אסד פירש את הנכונות הישראלית-מערבית לפשרה בתמורה לנטישת דרך הטרור כנכס האסטרטגי המרכזי העומד לרשותו, אולי הנכס היחיד היוצר מאזן אימה כלשהו עם ישראל. ההבנה הזו דחפה את אסד להדק עוד ועוד את יחסיו עם נשיא איראן אחמדינג’אד, ועם מנהיגי הטרור הפלשתיני והלבנוני.

ההשלכות הבעייתיות מבחינת סוריה לבחירות שביצע, ביניהן אובדן השלטון הסורי בלבנון, בידודה המדיני של סוריה, יצירת בעיית הפליטים העיראקיים, פגיעה בכוח ההרתעה הסורי מול ישראל וערעור היציבות השלטונית שלו, עוררו כוחות אחרים בסוריה, שהחלו להטיל ספק במנהיג הצעיר. קשריו המתהדקים עם איראן עוררו אף הם ביקורת בשל המחיר הנלווה להם – פגיעה ביחסים עם שאר מדינות ערב.

סוריה יישרה קו עם איראן ועם ארגוני הטרור בכל הזירות החשובות במזרח התיכון. היא תמכה בטרור בעיראק, בעזה ובלבנון. בשל הבחירה שלה, פגעה סוריה באופן אנוש ביחסיה עם המדינות המובילות בעולם הערבי, מצרים וסעודיה, שהחלו לראות במנהיג הסורי בעיה של ממש. בכל המוקדים הנזכרים לעיל, תמכו מצרים וסעודיה באלטרנטיבה. אל מול החמאס, גיבו המצרים והסעודים את אבו מאזן והפת”ח. אל מול החיזבאללה, התייצבו מאחורי ממשלת סיניורה. בעיראק, זכו לתמיכה הסעודית-מצרית הגורמים המתונים שניסו לייצב ממשלה פרו-אמריקנית.

חיסולו של רב המחבלים עימאד מורנייה ב-12 בפברואר 2008 בלב אחת השכונות המאובטחות בדמשק, יצר מערבולת ביטחונית דרמטית בסוריה. ספקולציות רבות נולדו סביב זהות האחראים למעשה. העיתונות הערבית מלאה בהאשמות כנגד הסעודים, הישראלים ואף הפלשתינים. במערב היו שהציעו את ארה”ב וישראל כאחראיות. כפי שמורנייה חי את חייו הבוגרים מאחורי הקלעים, ורב המיסתורין על הגלוי באשר לחייו או זהותו, כך היה גם מותו לתעלומה אחת גדולה. אולם כל הספקולציות האלה לא עניינו את המשטר הסורי.

העובדה כי מי שנתפס בחלק הרדיקלי של העולם הערבי כגיבור, חוסל מתחת לאפו של אסד, חשפה מחדל ביטחוני חמור נוסף, והציגה את המודיעין הסורי באור מגוחך. העיתונות הערבית הצביעה על המודיעין הסורי כמי שהיה בעל חלק חשוב בחיסולו של מורנייה. היעלמותם של עסף שוואכת, ראש המודיעין הצבאי הסורי וגיסו של אסד, וכן של אשתו של שוואכת, בושארה אסד, סייעו ללבות את התיאוריות בדבר היווצרות קשר כנגד שלטונו של אסד [1].

ב-15 במרץ 2008, דיווח העיתון הכוויתי “אל סיאסה” כי סיבת ביקורו המיסתורי של מורנייה בדמשק הייתה על מנת להתריע בפני אסד אודות ניסיון הפיכה כנגד שלטונו מאחוריו עומד עסף שוואכת. בידי מורנייה, כך העיתון הכוויתי, היה מידע כי שוואכת נפגש עם בכיר במודיעין האמריקני בעיר אירופית כלשהי. לאחר שאסד עימת את אחותו עם המידע, המשיך הדיווח, הוא סטר לה וגירש אותה מסוריה בעודו כולא את שוואכת במעצר בית.

חיסול מורנייה שימש גם את יריביו של אסד ובראשם המלך הסעודי עבדאללה, כדי לפגוע ביוקרתו המדינית. פסגת הליגה הערבית, שהתארחה לראשונה בהיסטוריה בדמשק ואשר לכבודה הוציאו הסורים מקופתם המדולדלת עשרות מיליוני דולרים לשם ביצוע מתיחת פנים לבירה הסורית, ידעה היעדרויות של ראשי מדינה, אשר טענו כי באווירה שלאחר חיסולו של מורנייה, לא ניתן להבטיח את ביטחונם האישי. סיבה זו צורפה לטיעון הראשי של מנהיגי מצרים, סעודיה, ירדן ולבנון, אשר נעדרו מהפסגה כמחאה על המעורבות הסורית בלבנון.

סוריה, שניסתה מאז הנסיגה שלה מלבנון לשמר רמה מסוימת של מעורבות במציאות הפוליטית הלבנונית, הצליחה להרחיב את הקרע הפנימי במדינה. נציגי החיזבאללה ובני בריתם מקרב הנוצרים פרשו מהממשלה לאחר מלחמת לבנון השנייה, במהלך שיצר קיפאון פוליטי מתמשך במדינה שלא נפתר עד לזמן כתיבת שורות אלה.

נשיאה האחרון של לבנון אמיל לאחוד, סיים את תפקידו ב-23 בנובמבר 2007, והותיר את כסאו מיותם. מאז, מתחולל מאבק בין הקואליציה האנטי-סורית בהנהגת ראש הממשלה פואד סיניורה וחבר הפרלמנט סעד אל חרירי, ובין האופוזיציה הפרו-סורית בהנהגת החיזבאללה, באשר לזהותו של הנשיא החדש.


הכור הגרעיני הסורי בעת בנייתו. צילום: ספריית הקונגרס האמריקני

רגע המבחן קרב

השגיאות שביצע אסד לאורך השנים, העמידו את המשך שלטונו בסימן שאלה מתמיד. המצב הכלכלי הקשה בסוריה – 70% אינפלציה, 1.5 מיליון מובטלים, בעיית פליטים קשה ועוד, מאיימים ליצור על שלטונו של הרודן הצעיר לחץ רב, שאינו מסוגל לסייע לאוכלוסייה הסורית, המתמודדת עם השפעותיו הקשות של משבר המזון העולמי [2, 3].

כפי שאירע במקרים דומים בעבר, בהינתן מצב פנימי קשה, מנסים הסורים למקד את דעת הקהל בנושאים חיצוניים. החשש ממלחמה עם ישראל שהתחלף בתקוות ליוזמת שלום חדשה, ריכך מעט את הביקורת הפנימית. למרות זאת, במידה ואכן התרחשה התארגנות מתחת לאפו של אסד בדמשק, הרי שמערכת הביטחון הסורית צפויה לעבור בקרוב טלטלה עזה ואף מרחץ דמים, בניסיון לעצור את הסחף. מאחר ובעיותיה של סוריה תחת הנהגתו של אסד לא עומדות למצוא את פתרונן, לא מן הנמנע כי התארגנות דומה צפויה להתרחש בקרוב.

משפחת אסד בפרט, והעדה העלווית בכלל, מוצאות עצמן במאבק הישרדות אמיתי. במידה ואסד לא יוחלף ביוזמת העלווים, עשויה סוריה לעבור מהפכה שלטונית של ממש, שבסופה יעבור שרביט ההובלה מהעלווים לידי הרוב הסוני. במציאות שכזו תעבור סוריה תהליך של עיראקיזציה – הרג בין עדתי נרחב, מעורבות זרה ובריחה של בעלי האמצעים לחו”ל. זהו מחיר שסורים רבים, כולל בני העדה הסונית, אינם מוכנים לשלם.

המשך ההתדרדרות הכלכלית, הבידוד המדיני ומסכת ההשפלות הביטחוניות שעוברים הסורים כהפצצת הכור, חיסול מורנייה ואירועים אחרים, מקרב את השכנה מצפון לכדי רגע ההכרעה.

אביו של הנשיא הנוכחי, חאפז אל אסד, הצליח לשלוט בסוריה במשך שנים רבות הודות לערמומיות פוליטית ואכזריות בלתי מתפשרת נגד אויביו. אם בנו בשאר לא יאמץ תכונות אלו כעת, ניתן לומר כי הוא חי על זמן שאול. לא פחות.

הערות

1. “Assef Shawkat under House arrest over Mughniyeh murder”, Ya Libnan, 06/04/2008

2. צבי בראל, “השותף השקט של אסד”, הארץ, 10/04/2007

3. Alistar Lyon, “Arabs without oil hard hit by food price spiral”, Reuters, 03/04/2008


מאמרים נוספים