אחרי שלושה עשורים של צמיחה בקצב מסחרר, נפגע גם המשק הסיני מהמשבר הכלכלי העולמי. תופעות שהפכו מנת חלקן של כל מדינות העולם, דוגמת צניחה בצמיחה ועלייה באבטלה, עשויות להשפיע באופן חריף יותר על סין, עד כדי השפעה על יציבות סדרי השלטון. כבר עתה, מתחילים להתגלע חילוקי דעות בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, שניצבת בפני האתגר הגדול ביותר שלה מאז אירועי טיינמן ב-1989.
מאז החלו ליישם בסין את משנתו הכלכלית של דנג, בסוף שנות ה-70, נהנו במדינה המאוכלסת ביותר בעולם מצמיחה כלכלית בשיעור דו-ספרתי מדי שנה כמעט. בסין כמו בסין, כל דבר הוא בהיקפים עצומים – מאות מיליונים נטשו את הכפר בתהליך עיור מואץ ועשרות רבות של מיליונים הצטרפו אל מעמד הביניים החדש. כל עוד נמשך רצף הצמיחה, המכונה פעלה בהרמוניה – הון זרם לשוק והמוני סינים אשר נחשפו לנפלאות הקפיטליזם, השלימו עם הידוק אחיזתה של המפלגה הקומוניסטית על הכלכלה.
סין הצליחה להתמודד טוב באופן יחסי עם המשבר העולמי, לא מעט הודות ל-1.9 טריליון דולר עתודות מט”ח. למרות זאת, מכונת התעשייה הסינית בצרות – הייצוא צנח, בועת הנדל”ן התפוגגה כמעט באחת, עשרות מיליוני מהגרי עבודה נותרו חסרי פרנסה, כמו גם מיליוני בוגרי אוניברסיטה טריים. בד בבד, ייצור תעשייתי מואץ צפוי להוביל לדיפלציה וענף הנדל”ן נמצא בצניחה חופשית.
שיעור הצמיחה של המשק הסיני ירד מ-11% ל-7%. נשמע רק כמו צרות של עשירים? לא ממש. בכל שנה, גדל שוק העבודה הסיני ביותר מ-10 מיליון בני אדם. הצמיחה בתוצר המשק הסיני צריכה לגדול בשיעור שיאפשר לספק עבודה לעובדים החדשים. במלים אחרות, כל גידול של אחוז אחד בתוצר, פירושו כי נוספו למשק כמיליון מקומות עבודה. מכאן שסין נזקקת לגידול של 10% מדי שנה כדי שצבא המובטלים לא יגדל [1].
ההאטה הכלכלית שחווה סין מקורה במשבר הכלכלי העולמי. על כך אין חולק. עם זאת, ככל שהולך המשבר ומתארך, כך גוברים הקולות החוששים כי החרפתו תוביל לערעור מעמדה של המפלגה הקומוניסטית. המוני הסינים שלא מחו על ההגבלות שהטיל המשטר בשני העשורים האחרונים מכיוון שחלקם בעוגה השביע את רצונם, לא ימשיכו לגלות הבנה כשפרנסתם תיפגע באופן משמעותי. ראשונים להביע את מחאתם יהיו דווקא בני המעמד הנמוך, בעבר בסיס התמיכה של המפלגה הקומוניסטית, שנדחקו לשוליים בעקבות המדיניות הכלכלית הממשלתית, שהיטיבה עם המעמד הגבוה בסין.
ביחידות לפיזור הפגנות של המשטרה הסינית משרתים כרבע מיליון שוטרים, אשר מתמודדים מדי שנה עם כ-90,000 מקרים של פעולות מחאה בדרגות חומרה שונות. עם זאת, מבחינת הממשל הסיני, שעדיין כואב את התגובה הבינלאומית לאירועי טייננמן לפני 20 שנה, התנגשות אלימה עם קבוצות מפגינים גדולות היא הדבר האחרון שרוצים לראות בבייג’ינג, הגם שלא יירתעו מכך. על מנת להקדים תרופה למכה, פועלים זרועות השלטונות הסיניים למנוע ככל שניתן שיתוף פעולה והתארגנות בין קבוצות האוכלוסייה השונות שחשות מצוקה.
אין ספק כי שלטון דמוקרטי לא היה שורד נוכח מחאה משולבת מצד המעמד הבינוני, סטודנטים, מעמד הפועלים ומהגרי עבודה. במקרה הסיני, נראה כי ריכוזיות השלטון, ועוד יותר מכך החזית האחידה שמציגה ההנהגה, מאפשרות את יציבות השלטון. למעשה, בהתחשב באופי המשטר ובהיקף השליטה האזרחית, נראה כי רק קרע בהנהגה עצמה יוביל לערעור שלטונה של המפלגה הקומוניסטית.
הוּ ג’ינטאו עם הנשיא הקודם, ז’יאנג זמין – חילופי השלטון השקטים ביותר שידעה סין. צילום: ספריית הקונגרס האמריקני
הנהגת המפלגה מורכבת כולה מטכנוקרטים מוכשרים שהפגינו יכולת ביצוע ושליטה מרשימים בעשורים האחרונים. הם הצליחו להרוות את צימאון המשק הסיני למשאבים במשך שלושה עשורים כמעט, הם ביססו את מעמדה של סין בכל רחבי העולם השלישי ונמנעו מעימות חזיתי עם המערב מאז 1989. בניגוד לעבר, העברת השלטון מדור ההנהגה השלישי לדור ההנהגה הרביעי בשנת 2002, התרחשה ללא שפיכות דמים.
אבל, וזהו “אבל” גדול, כל ההישגים הללו נרשמו בעידן של צמיחה בלתי פוסקת, בתקופה בה היה מספיק “שלל” לכולם. זה ריכך את מחאת האזרחים והקל גם על האחדת השורות בצמרת המפלגה הקומוניסטית, שאינה חפה מאינטרסים אישיים ומגזריים שהורגלו לתקציבים נדיבים. בעת משבר, עשוי אחד או יותר ממנהיגי המפלגה לראות בכך שעת כושר לרתום מאחוריו קבוצה (ממורמרת) כלשהי מהאוכלוסייה, בניסיון להגביר את כוחו ושליטתו. למהלך שכזה, באם יזכה לתהודה רחבה ואף אם לא יצליח לחלוטין, עשויה להיות השפעה הרסנית על שלטונה של המפלגה.
המשבר הכלכלי גרם לחילוקי דעות, עדיין לא קרע של ממש, בין שני המחנות בהנהגה הסינית – המחנה הפופוליסטי והמחנה האליטיסטי [2]. את המחנה הפופוליסטי, אותו מנהיגים הנשיא הוּ ג’ינטאו, ראש הממשלה, וון ג’יבאו, ולצידם בולטים סגן ראש הממשלה בפועל, לי קצ’יאנג, בכיר במנגנון המפלגתי בשם לי יואנצ’או, ומזכיר המפלגה במחוז גואנדונג, העשיר והמאוכלס במחוזות סין, בשם וואנג יאנג. הכינוי פופוליסטי הוענק למחנה זה מאחר ומעצבי המדיניות שיצאו מתוכו מבקשים להשיב מעט מהמדיניות הסוציאליסטית של סין, ולנסות ולחשוף כמה שיותר סינים לצמיחה הכלכלית. מאפיין נוסף לחברי המחנה הזה, הוא שבכיריו צמחו במפלגה דרך החברות המשותפת בתנועת הנוער שלה, והיו למנהיגים אזוריים במחוזות שונים בסין. באופן טבעי, כמי שנחשפו למצוקות בסין כמו גם לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נתפסים חברי המחנה הפופוליסטי כמי שקשובים יותר לצרכי המעמדות הנמוכים בסין.
מן העבר השני, המחנה האליטיסטי, שנולד בימיו של הנשיא הקודם, ז’יאנג זמין, מונהג כיום על ידי שניים – ווּ באנגוּ וז’יה צ’ינגלין, המחזיקים בעמדות 3 ו-4 מבחינת סולם החשיבות בפוליטביורו. לצידם, מתייצבים שלושה מ”נסיכי” המפלגה, בנים של בכירים לשעבר – שִׂי ג’ינפינג, שצפוי להיות הנשיא הבא, סגן ראש הממשלה, וואנג צ’ישאן ומזכיר המפלגה במחוז צ’ונגצ’ינג, בָּאוֹ שֹילַאי. חברי המחנה האליטיסטי מייצגים את האינטרסים של התעשיינים ומעמד הביניים המתרחב.
אביו של שֹי ג’ינפינג, שֹי ג’ונגשֹוּן, השתייך לדור ההנהגה הראשון של סין, ובשלב מסוים אף חנך את מנהיגי הדור הרביעי הו ג’ינטאו ו-וון ג’יבאו. הוא זכור בסין יותר מכל בשל העובדה כי היה אחד הכוחות המניעים והמשפיעים ביותר על המהפך הכלכלי בסין שהנהיג דנג. אביו של בָּאוֹ שֹילַאי, בּאו ייבּו, היה אחד מהשמינייה שהנהיגה את סין בדור ההנהגה השני בימיו של דנג. שי ג’ינפינג ו-וואנג צ’ישאן, כאמור מי שצפוי להיות הנשיא הבא וסגן ראש הממשלה המכהן בהתאמה, נכללו בין 20 הפוליטיקאים הראשונים ברשימת מאה האישים המשפיעים ביותר בעולם של המגזין טיים היוקרתי.
שִׂי ג’ינפינג עם מדבדב – הנשיא הבא? צילום: הקרמלין
בהמשך לקו זה, במחנה הפופוליסטי מאמינים כי הפתרון להתמודדות עם המשבר מצוי בסין פנימה, בביסוס מחדש של החברה הסינית ובתיעוש הפריפריה. במחנה האליטיסטי משוכנעים כי חיזוק מעמדה של סין בעולם יהווה אבן דרך בכל האמור לחיזוק המשק הסיני. בין היתר, מבקשים שם לחזק את מעמדה של סין במוסדות הפיננסיים הבינלאומיים דוגמת הבנק העולמי וקרן המטבע, ולהשפיע על עיצוב המערכת הפיננסית העולמית החדשה אותה מתקשים מנהיגי ה-G20 לאפיין מאז פרץ המשבר.
בל נטעה – ההנהגה הסינית מורכבת אמנם משני מחנות אשר חלוקים באשר לדרך הנכונה עבור המשך הפיתוח הכלכלי של סין, אך רב המשותף על השנוי במחלוקת בין המחנות. למעשה, הנהגת הדור הבא בסין, הדור החמישי למהפכה, צפויה לכלול את שׂי ג’ינפינג כנשיא ואת לי קצ’יאנג כראש הממשלה. הנהגה שכזו צפויה להציג מדיניות שתהווה סינתזה של שני המחנות.
ב-2012 תתכנס ועידת המפלגה הקומוניסטית בפעם ה-18, כדי להחליף את ההנהגה הנוכחית בהנהגת הדור החמישי. כיום עמוד השדרה המנהיגותי מתבסס על ילידי שנות ה-40, והדור הבא בהנהגה כבר יתבסס על ילידי שנות ה-50 אשר גדלו בסין של אחרי המהפכה. על אף ההערכות באשר לזהות הפוליטיקאים שיזכו לקידום הנכסף לצדם של לי קצ’יאנג ושי ג’ינפינג, ייתכנו מטבע הדברים עוד שינויים, שיהוו ראי לעוצמה של כל אחת מהסיעות בפוליטביורו.
רבים בהנהגה הסינית המביטים מעבר למחלוקות הנוכחיות, רואים במשבר הכלכלי נקודת מפנה שגם כך הייתה בלתי נמנעת. זה עשוי להיות האירוע אשר ייחקק כסוף עידן הקפיטליזם האמריקני, כסוף הגלובליזציה כפי שהכרנו אותה. כשהאבק יתפזר מעל הריסות הכלכלה העולמית, עשויה להיות סין שתגיח, לכל הפחות, כמנהיגה עולמית שוות זכויות לאמריקנים במערכת הכלכלית החדשה.
הערות
1. Minxin Pei, “Will the Chinese Communist Party Survive the Crisis?”, Foreign Affairs, 12/03/2009
2. Cheng Li, “China’s Team of Rivals”, John L. Thornton China Center, March/April 2009
3. Malcolm Moore, “China’s ‘next leader’ in hardline rant”, 16/02/2009
