פיצול אישיות מולדובי

בין רוסיה לאיחוד האירופי

יובל בוסתן, אלון לוין


מערכת הבחירות במולדובה, והמהומות שנלוו לפרסום תוצאותיה, הציפו בדעת הקהל העולמית את סיפורה של מדינה הנאבקת על זהותה האתנית ועל זיקתה הבינלאומית. הקיפאון הזמני במערכת הפוליטית פותח את האפשרות לסיום רגוע יחסית של המשבר, אולם סימנים רבים מעידים על כך שמולדובה תסבול מחוסר יציבות פוליטית בשנים הבאות, ואולי אף תמצא עצמה במלחמה.

מולדובה ידעה שורה ארוכה של שליטים זרים. היא הייתה תחת שלטון עות’מאני רב שנים, עברה לידי האימפריה הרוסית למשך יותר ממאה שנה, משם הפכה לחלק מרומניה במשך 22 שנה נוספות ושבה לידיה של ברה”מ ב-1940. עם התמוטטותה של זו הכריזה מולדובה על עצמאות, אך היא עודנה מתמודדת עם משבר זהות.

מולדובה מורכבת משני חבלי ארץ עיקריים – החלק המזרחי הגובל עם אוקראינה מכונה טרנסניסטריה. זהו חבל ארץ אוטונומי המעוניין בעצמאות, ואשר נתמך ומוגן על ידי הצבא הרוסי. מרבית אוכלוסיית החבל היא רוסית ואוקראינית, בעוד שחלקם של המולדובים באוכלוסייה עומד על קרוב לשליש בלבד. לממשלה היושבת בקישינב אין למעשה כל השפעה על הנעשה בטרנסניסטריה. החלק המערבי של המדינה, מכונה גם בסרביה (Bessarabia), כיום, מרביתה של בסרביה ההיסטורית נמצאת בריבונות מולדובית. מספר מחוזות נמצאים בשטח אוקראינה.

מפקד אוכלוסין שנערך ב-2004 במולדובה, מצביע על כך ש-76% מאוכלוסיית מולדובה הם מולדובים-אתנים, ולמעשה מי שמשתייכים לתרבות הרומנית. כ-20% מהאוכלוסייה הם רוסים ואוקראינים הקרובים לתרבות הרוסית ואשר הרכיבו את האליטה המולדובית בימים בהם השתייכה מולדובה לברה”מ. ישנם עוד מיעוטים קטנים רבים במולדובה, אשר השפעתם על הפוליטיקה המקומית זניחה.

החברה המולדובית שסועה כיום במספר מובנים. ראשית, ישנו השסע בין האוכלוסייה דוברת הרומנית ובין האוכלוסייה דוברת הרוסית. המולדובים זוכרים עדיין כיצד בימי ברה”מ הקו הרשמי של המדינה והמפלגה הקומוניסטית היה שהעם המולדובי נבדל מהעם הרומני, והוא בעל קשר קרוב יותר לעם הרוסי. באותן שנים אף נעשה ניסיון להחדיר את השפה הרוסית, כולל את האלפבית הקירילי. לאחר שקיבלה מולדובה את עצמאותה, חלה תחייה בתרבות הרומנית במדינה.

שסע חברתי שני מתקיים בין אזרחי מולדובה התומכים בהמשך עצמאותה המדינית, ובין המולדובים המעוניינים באיחוד עם רומניה.

שסע שלישי מתקיים בין האוכלוסייה המבוגרת במולדובה ובין צעיריה. המבוגרים זוכרים לטובה את ימי השלטון הקומוניסטי במולדובה. באותם ימים, לאוכלוסייה במדינה, שחלק גדול ממנה עדיין חקלאי, היה שפע של מזון, והיא אף נהגה לסייע לאחות הגדולה רומניה. כיום המצב שונה – מולדובה היא אחת המדינות העניות באירופה, בעוד שרומניה היא חלק מהאיחוד האירופי. צעירי מולדובה מאשימים את שלטון המפלגה הקומוניסטית ואת המעורבות הרוסית במצבה הכלכלי העגום של המדינה. הם מעוניינים בהתקרבות לרומניה ולאיחוד האירופי. חלקם חולמים על איחוד עם רומניה ואחרים רוצים להצטרף לאיחוד כמדינה עצמאית, אולם כולם מעדיפים להפנות את מבטם מערבה ואת גבם מזרחה.

המשכורת הממוצעת במולדובה עומדת על 350 דולר בחודש. רבע מכוח העבודה המולדובי, כ-600,000 איש, מועסקים מחוץ לגבולותיה של המדינה. הם שולחים מדי שנה 1.6 מיליארד דולר, סכום השווה לתקציבה הלאומי של המדינה או ל-36.5% מהתמ”ג המולדובי, על פי נתוני הבנק העולמי.

כך התפלגה לבסוף מולדובה בין שני מחנות – המחנה הראשון בהובלת המפלגה הקומוניסטית נתמך על ידי המיעוטים השונים וחלק אזרחיה המבוגרים של המדינה, המעוניין ביחסים הדוקים יותר עם רוסיה, ובהגשמת העצמאות המולדבית. בקרב המיעוטים קיים החשש מפני רגשות לאומיים רומניים וחשדנות כלפי כוונותיה של האחות הרומנית מעבר לנהר הפרוט. יש לציין כי קיים בסיס לחשדנות הזאת – ממשלת רומניה פועלת בשנים האחרונות להעניק אזרחות לכמיליון מולדובים, רבע מאוכלוסיית המדינה. צעד זה גרר ביקורת גם מצד מדינות האיחוד האירופי, בשל המשמעות של הפיכתם של מולדובים רבים לאזרחים אירופים שווי זכויות. ההערכה הרווחת היא כי שיעורם של המולדובים המחזיקים כיום בדרכון רומני נע בין 10% ל-20% [1].

המחנה השני, המובל על ידי האופוזיציה הליברלית במולדובה, ובו רוב צעיריה של מולדובה, תומך במעבר לשוק חופשי ומעוניין בהידוק הקשר עם רומניה. חלק מאנשי מחנה זה הם בעלי עמדות לאומניות-רומניות ורוצים באיחוד עם רומניה, אולם הם נחשבים למיעוט.


המהומות במולדובה – דגל מולדובה נתלש, דגל רומניה מונף במקומו. צילום: ורגה , ויקיפדיה

סערה בעקבות הבחירות

ב-5 באפריל, נערכו בחירות במולדובה. קרוב ל-60% מבעלי זכות הבחירה במדינה השתתפו בבחירות, הזוכות למחאה דרך קבע על אחוז החסימה הגבוה (6%), המקשה על מפלגות חדשות להיכנס לפרלמנט ועל מפלגות ותיקות לכונן בריתות נגד מפלגת השלטון. כך, איש לא הופתע כשהמפלגה הקומוניסטית ניצחה בפעם השלישית ברציפות.

על פי החוקה המולדובית, הפועלת בשיטה של רפובליקה נשיאותית, הנשיא נבחר בבחירות לא ישירות, באמצעות חברי הפרלמנט. על מנת לזכות בתפקיד, על הנשיא לזכות בתמיכת 61 חברים מתוך 100 חברי הפרלמנט. הנשיא המכהן, ולדימיר וורונין, נאלץ לפרוש השנה לאחר שהשלים שתי כהונות רצופות. במפלגה הקומוניסטית, המבקשת לבחור בעצמה את יורשו של וורונין, סימנו את ראש הממשלה גרסיני ונשיא הפרלמנט לופו כמועמדים המובילים. לאכזבתם של הקומוניסטים, זכתה המפלגה בבחירות האחרונות ב-60 מושבים, אחד פחות מהדרוש להבטיח רוב.

הבחירה בנשיא חדש חייבת להיעשות עד ה-7 ביולי, או שמולדובה תצעד פעם נוספת לקלפיות. למפלגה הקומוניסטית חסר קול אחד בלבד, אך זה אינו עניין של מה בכך – שלוש מפלגות האופוזיציה שצלחו את אחוז החסימה הגבוה, התאגדו ביניהן והחליטו כי לא יתמכו במועמד של המפלגה הקומוניסטית. אם ידבקו בהחלטתן, נראה כי לא ניתן יהיה לחמוק מעריכת בחירות חדשות.

תוצאות הבחירות התקבלו על ידי המשקיפים באופן שנוי במחלוקת. רובם היו בדעה כי הבחירות התנהלו בצורה חופשית, אולם מנגד נשמעו טענות בדבר הטיות קשות – אחת המשקיפות ציינה כי במהלך הספירה, היו לזכות המפלגה הקומוניסטית 35% מהקולות בלבד, ובתוך מספר שעות זינק המספר הזה ל-50%. משקיפים אחרים טענו כי באזורים רבים נצפו זיופים כגון “השתתפות” של מצביעים מתים, או של מצביעים שכלל לא הגיעו לקלפי. אחד הנתונים המחשידים, הוא הפער בין בעלי זכות ההצבעה ובין פנקס הבוחרים עצמו, פער שעמד על 160,000 איש או למעלה מעשירית המשתתפים בבחירות [2].

היו שהאשימו את הרוסים במעורבות באי-הסדרים בבחירות נוכח האינטרס הברור של הקרמלין בנצחונהּ של המפלגה הקומוניסטית. עדות ברורה לדעתם של הרוסים על תוצאות הבחירות ניתנה לאחריהם – המנהיג הזר היחיד שבירך את מפלגת השלטון על ניצחונה לאחר הבחירות היה נשיא רוסיה מדבדב.

עדות למאבק הכוחות הפנים-מולדבי הניזון מהשפעות רוסיות ורומניות, ניתן במהלך חג המולד. ראש עיריית קישינב דורין קירטואקה בן ה-30, בחר להציב עץ אשוח ב-25 בדצמבר, כדי לחגוג את חג המולד על פי לוח השנה המקובל ברומניה ובעולם המערבי. הנשיא וורונין בעל החינוך הפרו-רוסי הורה להסיר את העץ, ולהציבו בתאריך האורתודוכסי, קרי ב-7 בינואר.

ובחזרה לבחירות – מפלגות האופוזיציה, שטענו לזיופים, הציגו נתון נוסף, משמעותי יותר – מאגר הבוחרים במולדובה גדל ב-300,000 בהשוואה לבחירות הקודמות, נתון תמוה בהתחשב בעובדה שאוכלוסיית מולדובה מצטמקת באופן רציף כבר שנים. מפלגות האופוזיציה, שהאשימו עוד כי נציגי הממשלה שיבצו כ-400,000 מצביעים פיקטיביים לפנקס הבוחרים, דחו מייד את תוצאות הבחירות, והצהירו כי יפעלו לעריכה מחודשת של הבחירות. אזרחים מולדובים רבים יצאו בזעם לרחובות, וההפגנות נגד מה שראו כזיוף התוצאות, גלשו לאלימות.

אלפי המפגינים, שנתקלו בגז מדמיע וזרנוקי מים מצד המשטרה, הצליחו להתגבר על כוחות הביטחון ולפרוץ לתוך בניין הפרלמנט ואל משרדו הריק של הנשיא, בעודם שוברים חלונות ומציתים אש בתוך הבניינים. ריהוט ומסמכים רבים אבדו במהלך ההפגנה הזאת, אותה הובילו סטודנטים וצעירים. המפגינים, חלקם נושאים את דגלי רומניה, צעקו סיסמאות פרו-מערביות ופרו-רומניות, במקביל לצעקות אנטי-ממשלתיות ואנטי-קומוניסטיות. מספר מפגינים אף החליפו את דגליה של מולדובה שהתנוססו על גגות הבניינים, בדגלי רומניה והאיחוד האירופי. בסופו של יום, נמנו כ-80 שוטרים פצועים ומספר כפול לפחות של מפגינים.

לאחר שהמשטרה ביצעה מעצרים נרחבים בקרב המפגינים, נרגעו הרוחות במולדובה, אולם כשהסתבר שבוע לאחר מכן כי לפחות שלושה מפגינים מתו בזמן שהותם במעצר – על פי המשטרה בשל התאבדות או שאיפת עשן במהלך ההפגנה, ולדעת המשפחות בשל אלימות משטרתית – שבה והתחזקה המחאה נגד הממשלה.

על אף הסערה הציבורית, ואולי בגללה, הממשלה המולדובית התייצבה לצד כוחות הביטחון. הנשיא וורונין טען כי ההפגנות היו חלק מניסיון הפיכה שהונהג על ידי “שיכורים פאשיסטיים” ובממשלה הודו בהפעלת כוח רב נגד המפגינים, אך הודיעו במקביל כי השוטרים כולם יזכו לחנינה ממשלתית בנושא [3].

וורונין, שהתייחס לתליית דגלי רומניה במקום דגלי מולדובה בפרלמנט, אמר כי המפגינים הם ממשיכי דרכו של יון אנטונסקו, אשר הנהיג את רומניה הפאשיסטית במהלך מלחמת העולם השנייה והיה אחראי לרצח מאות אלפים מיהודי רומניה ואוקראינה. בזיכרון הלאומי המולדובי והרומני, הוא נחשב לגיבור בקרב הימין הקיצוני ברומניה כמי שניסה להגשים את חלום רומניה הגדולה. בקרב הליברלים והקומוניסטים הוא נזכר כפושע מלחמה ומשתף פעולה עם הנאצים. העובדה שהמפגינים נופפו בדגלי רומניה, מה שמעיד על תמיכתם ברעיון של איחוד עם רומניה, היוותה את הבסיס להשוואה השנויה במחלוקת.

וורונין המשיך וטען עוד כי ממשלת רומניה עומדת מאחורי ההפגנות. שגריר רומניה במולדובה הוכרז כפרסונה נון גרטה, ונאלץ לעזוב את המדינה. הרומנים רצו למנות מחליף לשגריר, אבל ממשלת מולדובה דחתה ללא מתן הסבר את קבלתו של השגריר החדש, ובכך אותתה כי מבחינתה, כל שגריר שיגיע למולדובה הוא חשוד במעורבות נגד הממשלה המולדובית. ב-7 באפריל, יומים לאחר הבחירות וביום בו ההפגנות הגיעו לשיא, הכריזה ממשלת מולדובה על הגבול עם רומניה כעל גבול סגור, למרות שאזרחים מולדובים רבים נמצאו באותה עת ברומניה. למחרת הופסקה תנועת הרכבות בין המדינות. מולדובה גם החלה לדרוש מרומנים המעוניינים לעבור את הגבול, להוציא ויזה, לאחר שנים בהן התנועה הייתה חופשית לחלוטין [4].

נשיא רומניה, טריאן בססקו, זעם על ההאשמות של וורונין, כאילו רומניה מעורבת באמצעות סוכניה בהפגנות נגד ממשלת מולדובה: “לא ניתן שיאשימו רומנים רק בשל היותם רומנים, לא נאפשר פגיעה ברומנים המאמינים בצורך בחברה פתוחה” [5].

באופן מוצהר, מחפשת רומניה קשרים קרובים יותר עם המולדובים. שר החוץ של רומניה, כריסטיאן דיאקונסקו, אמר בחודש ינואר כי ארצו תמשיך לתמוך במאמציה של מולדובה להתקרב לאיחוד האירופי ולחתום על הסכם לשיתוף פעולה. דיאקונסקו הוסיף כי על מולדובה לאמץ שורה ארוכה של רפורמות כלכליות ופוליטיות כדי שתוכל להצטרף לאיחוד האירופי. לאחר שהחריף המשבר ביחסים, קראה רומניה להקפיא את כל המגעים של האיחוד עם מולדובה, עד שייגמר המשבר [6].


מדבדב בפגישה עם נשיא מולדובה וורונין ונשיא טרנסניסטריה סמירנוף. צילום: הקרמלין

מובלעת טרנסניסטריה

שני המחנות במולדובה חלוקים גם בסוגיית טרנסניסטריה. המחנה הליברלי דורש את הסגת הכוחות של רוסיה מחבל המריבה. כיום מוצבים בטרנסניסטריה כ-1,500 חיילים רוסיים, המצויידים בנשק רב. בתחילת שנות ה-90, כשטרנסניסטריה רצתה להתנתק ממולדובה, פרצה מלחמה בין מולדובה לטרנסניסטריה, כשמולדובה זכתה לסיוע מרומניה, ואילו טרנסניסטריה נשענה על גיבוי רוסי. מתום המלחמה ועד היום, לא הסיגה רוסיה את כוחותיה, בטענה כי היא מגינה על תושבי טרנסניסטריה מפני ממשלת מולדובה, ומסייעת לתושבי החבל שהצהירו ברובם כי הם מעוניינים להתנתק מהמדינה, ולהצטרף לרוסיה או לזכות בעצמאות.

המחנה הקומוניסטי במולדובה, תומך בהענקת האוטונומיה לחבל, ובהמשך ההידברות עם הרוסים. נשיא מולדובה נפגש בעבר עם נשיא טרנסניסטריה, בפעם האחרונה ב-18 במרץ, בפגישה משולשת בתיווכו של נשיא רוסיה מדבדב, ובה תרו הצדדים אחר נוסחת פשרה. השיחות התפוצצו לבסוף שבוע לאחר מכן, לאחר שממשלת החבל סירבה לאפשר לנציגי ארה”ב והאיחוד האירופי אשר היו אמורים לשמש כמתווכים בשיחות, להיכנס לטרנסניסטריה, בניגוד להבנות המוקדמות. במהלך השיחות הביעו הרוסים את רצונם כי במסגרת הסדר הקבע, יישארו חיילים רוסיים בטרנסניסטריה על תקן של כוחות לשמירת שלום [7].

טיראספול, בירת טרנסניסטריה, נותנת את התחושה כאליו היא כבר חלק מרוסיה. ברחובות העיר מופיעים הדיוקנאות של ראש ממשלת רוסיה פוטין, הזוכה לפולחן אישיות של ממש – תנועת הנוער Proryv!(פריצת דרך!), תלתה על הבניין בו שוכנים משרדיה תמונה גדולה של פוטין לצד הכיתוב: “פריצת דרך היא פריצת הדרך של פוטין”. גם נשיא רוסיה הנוכחי מדבדב זוכה לתמונות משלו ברחובות העיר הקטנה. ברחובות ניתן גם לראות את דגלי חבלי המריבה בגיאורגיה – דרום אוסטיה ואבחזיה, למי שנזקק לרמז נוסף באשר לטיב ועומק המעורבות הרוסית בחבל.

הרוסים פועלים בטרנסניסטריה בשיטה דומה לשיטה בה פעלו עד כה בחבלי המריבה בגיאורגיה – חמישית מתושבי החבל מחזיקים דרכון רוסי – עבור אזרח בטרנסניסטריה, השגת דרכון רוסי מהירה יותר מאשר עבור מוסקבאי מהשורה. תוך ימים מהגשת הבקשה בקונסוליה הרוסית ניתן להפוך ולהיות אזרח רוסי. באופן כזה, אם אי פעם תתחולל מלחמה בחבל ביוזמתה של מולדובה, יוכלו הרוסים לטעון כי הם נמצאים בחבל כדי להגן על האזרחים שלהם.

האם ההפגנות בקישינב סימלו את המעבר למאבק אלים למען שיוכה של מולדובה לגוש המערב? צעירי מולדובה הרוצים בקשר עם רומניה, האיחוד האירופי ואפילו עם נאט”ו, טרם הצליחו להפוך את המאבק לדומה לאחת מהמהפכות “הצבעוניות” שהתרחשו על חורבות הגוש הקומוניסטי במחצית הראשונה של העשור. אחת הסיבות לכך, היא העובדה כי מולדובה נחשבת עדיין, למרות שהיא נשלטת על ידי מפלגה קומוניסטית, לאחת המדינות הדמוקרטיות ביותר שיצאו מברה”מ. האופוזיציה נהנית מחופש פעולה רב יותר מאשר אופוזיציות במדינות אחרות.

יחד עם זאת, החודשיים האחרונים יהיו קריטיים באשר ליציבותה של מולדובה – המפלגה הקומוניסטית תתקשה ככל הנראה להריץ מועמד משלה לתפקיד הנשיא, ומולדובה תצטרך לערוך בחירות מחודשות. ניצחון של המפלגה הקומוניסטית פעם נוספת, עשוי להתקבל בקרב הסטודנטים כמעשה רמייה, והדבר עשוי להוביל להפיכה חברתית. מנגד, ניצחון מפלגות האופוזיציה על פני המפלגה הקומוניסטית, תפתח בפני מולדובה דף חדש של מדיניות פרו-אירופית, שינוי שבוודאי לא יתקבל בשתיקה במחנה הפרו-רוסי.

הרוסים מודאגים מההתפתחויות האלה במולדובה. במידה ואכן תבקש מולדובה להתקרב למערב – באמצעות הסכם שיתוף פעולה נרחב עם האיחוד האירופי, במסגרת איחוד עם רומניה או בהצטרפות לנאט”ו, תצטרך מוסקבה להגיב בחריפות. ארסנל התגובות הרוסי נרחב – מלחץ כלכלי באמצעות גזפרום וחברות אחרות בהן תלוי המשק המולדובי במידה רבה, דרך הכרה בעצמאות טרנסניסטריה וסיוע נוסף שיאפשר לחבל להתנתק ממולדובה באופן סופי ועד איומים במלחמה של ממש. במולדובה, שם זוכרים היטב את התמונות מדרום אוסטיה בקיץ שעבר, ישקלו היטב את צעדיהם הבאים.

הערות

1. “EU envoy calls for Moldova probe”, BBC News, 22/04/2009

2. “Moldovan opposition to boycott country’s next parliament”, DW-WORLD.DE, 23/04/2009

3. “Moldovan Leader Calls Violence a Coup Attempt”, Reuters, 08/04/2009

4. Corneliu Rusnac, “Moldova blames Romania for violent protests”, AP, 08/04/2009

5. Ellen Barry, “As East and West Pull on Moldova, Loyalties and Divisions Run Deep”, New York Times, 14/04/2009

6. “Dispute Between Romania And Moldova Worsens”, AP, 24/04/2009

7. “Moldova’s president cancels talks with Transdnestr leader”, RIA Novosti, 25/03/2009


מאמרים נוספים