אופוזיציה לסין
סין תחת מתקפה ביבשת השחורה

שיוך: אפריקה, סין      

החדירה הסינית לאפריקה בעשור האחרון הביאה לזעזועים רבים במערכת האפריקנית. יש שנהנו מהשינוי בדמות בניית תשתיות ושדרוג כוח המיקוח אל מול המערב ויש שלא קיבלו בברכה את הגיבוי הפוליטי למשטרים בעייתיים, את השינויים בשוק העבודה המקומי והפגיעה ביצרנים מקומיים. הסינים מתאמצים להשקיט את הביקורת, אולם נראה כי השנים בהן חרשו את היבשת באין מפריע, חלפו ובעתיד הקרוב ישוב ויתחזק המאבק הבין-גושי באפריקה. ברקע, ניצבים מיליארד אפריקנים שיצטרכו להחליט האם ימשיכו לשמש ככלי במשחק בידי המעצמות או ינסו להפוך לשחקן משפיע בזכות עצמם.

מאז תחילת המילניום, ההשקעה הסינית באפריקה נמצאת בקו עלייה מתמשך. סין היא כבר שותפת הסחר השנייה בגודלה של אפריקה אחרי ארה"ב עם היקף כולל של למעלה מ-100 מיליארד דולר בשנה, ואם תמשיך בקצב הגדלת השקעותיה ביבשת, תהפוך לשותפת הסחר הגדולה ביותר בתוך שנים מועטות. סין מקיימת קשרים עם 49 מתוך 53 מדינות היבשת. ברוב המדינות, נוכחותה של האימפריה האסייאתית הופכת בולטת משנה לשנה הודות לבנייתם של בתי ספר, בתי חולים, אוטוסטרדות, פסי רכבת, נמלי תעופה וים, גורדי שחקים, איצטדיוני ספורט ומרכזי כנסים על ידי חברות סיניות [1].

מספר גורמים מביאים להשקעה העצומה של סין באפריקה: הצורך להבטיח אספקת נפט וחומרי גלם לתעשייה הצומחת, הרצון להישג דריסת רגל ביבשת בה חלק ניכר ממיליארד בני האדם לומדים להכיר רק לאחרונה חברה צרכנית מהי והגב הפוליטי שיכולות עשרות מדינות היבשת להעניק לסין במוסדות הבינלאומיים.

מבחינת מנהיגי אפריקה גם לא חסרות סיבות להתקרב לסין: היא אינה מחזיקה בהיסטוריה שלילית ביבשת שידעה כיבושים רבים על ידי אימפריות מערביות; היא אינה מתערבת בענייניה הפנימיים של אף מדינה ומציעה הלוואות, מענקים וסיוע מבלי להתנות זאת ברפורמות פוליטיות או כלכליות שמציבים הארגונים הפיננסיים המערביים והיא מעניקה מטרייה דיפלומטית לשותפות הסחר המרכזיות שלה ביבשת.

שיקול נוסף המטה את הכף באפריקה לטובת סין היא התמקדותה בעיסקאות של מחצבים תמורת פיתוח, להבדיל מהמדינות המערביות שמתמקדות במתן מענקים והלוואות. המבקרים החריפים ביותר של הפעילות המערבית באפריקה טוענים כי הסיוע המערבי רק הפך את הממשלות ביבשת השחורה לנחשלות, חסרות יכולת ומושחתות: "בין 1970 ל-1998, כשהסיוע לאפריקה היה בשיאו, העוני באפריקה זינק מ-11% ל-66%" טוענת דמביסה מויו מזמביה, בנקאית השקעות מגולדמן זקס המייעצת גם לבנק העולמי. מויו מוסיפה ומצביעה על "האובססיה" המערבית לדמוקרטיה כאחד הקטליזטורים להתפוררות הכלכלית של מדינות אפריקה [2].

הסינים, כאמור, מעדיפים עיסקאות עם הגיון כלכלי מאחוריהן דוגמת רכישת חומרי גלם בתמורה לפיתוח תשתיות ביבשת. מעבר לצורך המיידי בחומרי גלם, דרך התקשרות זו היתה כמעט היחידה שהייתה פתוחה עבורם עד לפני כמה שנים – בתחילת המילניום, המדינות הגדולות והמבוססות באופן יחסי באפריקה כבר היו קשורות בחוזים עם מדינות מערביות.

לפיכך, הסינים פנו תחילה לבצע עיסקאות עם המדינות הקטנות יותר דוגמת גאבון, גינאה המשוונית והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בשלב השני, החלו הסינים לפתות את ספקיות הנפט המרכזיות ביבשת בעיסקאות משולבות שכללו רכישת נפט תמורת פיתוח תשתיות בהיקפים נרחבים [3]. דרך פעולה זו, מציינים המבקרים באירוניה, מזכירה מאוד את מה שעשו בעבר האימפריות המערביות, שניצלו את משאבי היבשת עד תום בתמורה לפיתוח אזורי ברמה כזו או אחרת.

מעניין לציין כי אחת מדרכי הפעולה שנקטו הסינים להתבסס ביבשת מזכירה את שלבי ההתפתחות הכלכלית המוקדמים שעברו על סין עצמה, באמצעות הקמת אזורי סחר מיוחדים – הכוונה לריכוז עסקים ונתיבי סחר לערים מרכזיות, מהלך שמוביל לתיעוש אזורי מהיר ולשינויים דמוגרפיים בעקבות זאת. כיום פועלים באפריקה שבעה אזורים כאלו - שניים בניגריה ולצידם מרכזים במצרים, אתיופיה, מאוריציוס, זמביה ובקרוב יושלם מרכז חדש באלג'יריה. עם זאת, גם ההשקעה הסינית במרכזים אלו אינה מתקבלת ללא ביקורת שכן הם מביאים עימם זיהום סביבתי ושחיקה בתנאי ההעסקה המקומיים, שני תוצרי לוואי המופיעים בשלבים הראשונים של תיעוש בכל מקום.




נשיא סין, הוּ ג'ינטאו באפריקה - מתחיל להיתקל בקשיים. צילום: הפורום ליחסי סין-אפריקה

ביקורת גוברת

הסינים מזרימים כספים רבים למדינות אפריקה, אבל הביקורת כלפיהם הולכת וגוברת בכל נדבך בפעילות שלהם ביבשת – אופי ההשקעות, אופן ניהול ואיוש הפרויקטים, איכות הפרויקטים והשפעתם הסביבתית, הקשרים עם מנהיגי המדינות והמטרייה הדיפלומטית שהם מעניקים לשותפיהם.

באשר לאופי ההשקעות, יש שמאשימים את הסינים כי "הסיוע" ו"ההשקעות" שהם מעניקים לאפריקה הם לא יותר מאשר אשראי ממשלתי סיני המוענק בתנאים מפליגים לתאגידים סינים לשם ביצוע פרויקטים ביבשת. זאת ועוד, על אף שהסינים קיוו להימנע מזאת בתחילה, הרי שתוצרי הלוואי שנוצרו לאחר ההשקעות המערביות, דוגמת שחיתות ממשלתית, בזבוז תקציבים, היעדר מיסוד, עוני ואבטלה, ניכרים גם במקומות בהם השקיעו הסינים, שממעטים להשתמש בכוח אדם מקומי.

הם זוכים לביקורת גם על השקעות שמושפעות בחלק מהפעמים לא משיקולים כלכליים אלא משיקולים של פוליטיקה מקומית. כך לדוגמא, נשמעו האשמות כי מאות קילומטרים של אוטוסטרדות נסללו בקונגו לערים שלא נודעה להם שום חשיבות מלבד היותן מקום מגוריהם של מנהיגים פוליטיים בכירים [4].

גם על אופן ניהול ואיוש הפרויקטים סופגים הסינים ביקורת גוברת והולכת, הן על הרכב כוח האדם בפרויקטים שלהם, הן על תנאי ההעסקה והן על איכות הפרויקטים שהם מבצעים. לעומת חברות מערביות, שמעסיקות בפרויקטים שלהם כ-70-80% כוח אדם מקומי, בפרויקטים הסינים עיקר כוח האדם הוא סיני, ושיתופם של אפריקנים מוגבל על פי רוב למשרות הפועלים הבסיסיות ביותר [5].

האפריקנים מתעקשים

מסדרה ארוכה של ראיונות, עולה כי אנשי ממשל ובעלי מעמד גבוה רובם ככולם בעד המעורבות הסינית, בעוד שפועלים, מורים ובעלי עסקים קטנים מתנגדים ברובם. בעלי העסקים משתוממים על ההתנהלות הסינית, שהביאה גם להופעתם של רוכלים סינים ברחבי היבשת: "איזו מעצמת על שולחת אלפים מאנשיה לארץ ענייה למכור עוגות ברחובות ולקחת את עבודתם של מוכרי הרחובות שגם כך עניים כל כך?", תהה מורה בתיכון במוזמביק [6].

אחרים טוענים כי פיתוח התשתיות זה החלק הקל: "שישה מיליארד דולר בתשתיות זה לא פיתוח. בתי ספר עם שולחנות לא יחנכו את האוכלוסייה שלנו... בתי ספר דורשים מערכת חינוך, דרושים מורים" הפטיר עורך דין מקונגו [7].

היקפה של הביקורת ועוצמתה הביאו את ממשלות היבשת להקשיח באחרונה את התנהלותן מול הסינים בעת ניהול מו"מ על חוזים חדשים. כך למשל, באנגולה דורשת הממשלה כי לפחות 30% מכוח האדם בכל פרויקט חדש יהיה מקומי ולקיים שלושה מכרזים בין חברות מקומיות לפני כל שלב משמעותי.

קונגו, העשירה במחצבים, מהווה את אחד היעדים המרכזיים מבחינת הסינים בשנים האחרונות. באביב 2008, סיכמה קונגו עם סין על "סיוע" בהיקף של 6 מיליארד דולר, שיבוא לידי ביטוי בהנחת כמעט 3,000 ק"מ של פסי רכבת, בסלילת 3,200 ק"מ כבישים ובבניית מאות מרפאות, בתי חולים, בתי ספר ושתי אוניברסיטאות. "תוכנית מרשל של קונגו" היו שכינו את עיסקת הענק הזו [8].

עוד במסגרתה, קיבלה ממשלת קונגו הסכמה כי 10-12% מכל פרויקטי התשתית בניהול סיני יבוצעו על ידי קבלני משנה מקומיים וששיעור הסינים מקרב הפועלים לא יעלה על 20%. בנוסף, השיגו הקונגולזים הסכמה תקדימית כי מחצית האחוז מתקציב כל פרויקט יוקדש להכשרת כוח אדם מקומי, נושא מעורר מחלוקת בכל היבשת [9]. בתמורה, עתידה סין לקבל 11 מיליון טון נחושת ו-620,000 טון קובלט, שיכרו מבטן האדמה ב-25 השנים הבאות.

קונגו שחוותה גורל מר מאז עידן הקולוניאליזם ועד היום דווקא בשל אוצרות הטבע שלה, עושה בהם כעת שימוש לעתיד להניב רווח מקסימלי. עד כמה תוביל עיסקה זו להשתלטות סינית על המשק המקומי עוד עתידים הקונגולזים לגלות.

לצד הביקורת על איוש הפרויקטים, גוברת באחרונה הביקורת גם על איכות הביצוע וגם על ההשלכות הסביבתיות. עד כמה נתפסת איכותם של מוצרי הצריכה הסיניים שמציפים את השוק האפריקני כירודה, תעיד העובדה שאפילו בזימבבוואה המתפוררת הדביקו כינוי גנאי למוצרים שמקורם בסין: "זינג-זאנג", כך מכנים שם את המוצרים הזולים שמתפרקים בידיים כבר במהלך השימוש הראשון.

המחאות על זיהום הסביבה עלו אף הן מדרגה לאחרונה - מוזמביק, דרום סודן וגינאה המשוונית הם רק שלושה מהמקומות בהם פרצו לאחרונה מחאות על הפגיעה הסביבתית שגורמות חברות סיניות. בדרום סודן מקומיים אף הרגו ראש צוות סיני שעסק בקידוח נפט באשמת "הרעלת האדמה". גם באתיופיה ובגינאה המשוונית נהרגו פועלים סינים. בניגריה, מורדים הזהירו חברות סיניות מלהתקרב לאגן העשיר ביותר בנפט. "מה אפשר לצפות מסין", אומרים המבקרים, "כשבמדינתה שלה לא נאכפים סטנדרטים לשמירה על הסביבה ותנאי העסקה?" [10]

נוסף על כל הביקורת על ההתנהלות הכלכלית והעסקית של סין באפריקה נשמעת ביקורת גם על ההתנהלות המדינית שלה ובעיקר על אחד העקרונות שבייג'ינג מתגאה בה – עקרון אי-ההתערבות במדיניות פנים. סין אינה מתערבת בעניינים פנימיים, אך היא מושכת אש על תמיכתה במנהיגים שנויים במחלוקת דוגמת מוחמד אל-באשיר מסודן, שבתמורה לאספקת נפט לסין זכה למטרייה דיפלומטית ולאספקת נשק סדירה בזמן שהוביל מעשי טבח במאות אלפים בחבל דארפור. גם מנהיג זימבבוואה, רוברט מוגאבה, זכה לנשק סיני בזמן שהוא מוחרם על ידי המערב, וכך גם צבאות אתיופיה ואריתריאה היריבות ובורונדי, גינאה המשוונית וטנזניה.




מייקל סאטא בנאום בחירות - הקמפיין האנטי-סיני הראשון באפריקה. צילום: האתר הרישמי

ניאו-קולוניאליזם?

לא כך ציפו הסינים שהדברים יתגלגלו באפריקה. אמנם נכונה היא הקביעה כי כל גורם זר ההופך דומיננטי במקום חדש מושך ביקורת ואש, אך היקף הביקורת ועוצמתה ברחבי היבשת הם יוצאי דופן ועושה רושם כי תפסו את הסינים לא מוכנים מעט. עם זאת, בשנה האחרונה החלה סין להגיב באופן דינמי ללחצים מקומיים. כך, חברות סיניות מעסיקות יותר ויותר מקומיים והממשלה הסינית החליטה להגביל יבוא מוצרי טקסטיל סיניים למדיניות מסויימות ביבשת.

תלונות על איכות המוצרים והתפתחותה של תרבות צרכנית המעדיפה מותגים ידועים גם בסין עצמה, הביאו את הסינים להשקיע גם בשיפור איכות המוצרים ובתדמיתם. בחודש מרץ השנה תאגיד גילי (Geely), יצרן הרכב העצמאי הגדול בסין, רכש ב-1.8 מיליארד דולר את חטיבת וולוו השבדית, סמל האיכות והבטיחות, מקונצרן פורד. כך פועלים באימפריה האסייאתית לשפר את איכות המוצרים [11].

ואחרי כל זאת, הסינים עדיין מוצאים עצמם תחת ביקורת גוברת והולכת מצד אפריקנים ומערביים כאחד, הטוענים כי הכניסה הסינית לאפריקה כמוה ככל כניסה זרה שידעה היבשת השחורה בעבר. ב-8 בנובמבר 2009, בעת מסיבת עיתונאים שקיים במצרים, הדף ראש הממשלה הסיני, וון ג'יבאו ניסיונות לתאר את מדיניותה של סין באפריקה כניאו-קולוניאליזם. וון הזכיר כי סין תמכה במדינות אפריקה הצעירות במאבקן במעצמות הקולוניאליות בשנות ה-50 וה-60 מבלי לקחת "טיפה אחת של נפט או טון אחד של מינרלים" [12].

בהמשך ציין כי הנתח הסיני בייצוא הנפט והמינרלים מאפריקה עומד על 13% בלבד וההשקעה הסינית בתשתיות הנפט והגז הטבעי עומדת על פחות מ-7% מסך ההשקעות בענפים אלו ביבשת – "אז מדוע יש אנשים שמבקרים רק את סין?", תהה ראש הממשלה הסיני בקול.

מיכאל סאטה (Sata) מזמביה, שהפסיד בדוחק את הבחירות לנשיאות בשנת 2008, הוא המנהיג האפריקני הראשון שניהל קמפיין אנטי-סיני מובהק, בבחירות שנערכו שנתיים קודם לכן. סאטה טען נגד החוזים עם סין ואף איים להכיר בטיוואן כמדינה עצמאית. בתגובה, איימו בסין עוד במהלך מערכת הבחירות כי ניצחון של סאטה בחירות יוביל לניתוק היחסים עם המדינה [13].

סאטה, דמות שנויה במחלוקת ביבשת, שהביע לא פעם תמיכה במנהיג זימבבוואה מוגאבה, הפסיד בסופו של דבר אבל זכה לרוב משמעותי באזורים בזמביה שם הנוכחות הסינית הבולטת ביותר. בתגובה להפסד שלו, יצאו תומכיו ליום מהומות בבירה לוסקה. כל החנויות והנכסים בבעלות סינית זכו באותו יום לשמירה צמודה [14]. גם כך, ההצהרה הסינית במהלך מערכת הבחירות, על אף היותה נאמנה למדיניות "סין אחת" שהיא מנהלת באופן עקבי, הייתה הפעם הראשונה בה הציבו הסינים מדינה אפריקנית בפני אפשרות מוחשית שבחירה פוליטית תביא למחיר כלכלי מיידי.

מה צפוי בעתיד?

פחות מארבע שנים חלפו מאז אותה ועידה מפורסמת בבייג'ינג בה אירחו הסינים את רוב מנהיגי היבשת במה שנתן את האות לזינוק בקשרים הכלכליים עם אפריקה. סין התבססה במרבית מדינות המפתח באפריקה שמדרום לסהרה, אך המחאות נגד סין, הגם שעדיין מוגבלות בהיקפן, עשויות לבשר על הצפוי לבוא.

האפריקנים, למודי אכזבה ומכות שספגו משלטונות זרים, ניגשים לסינים בחשש מה. "על אפריקה להישמר מפני יחסים קולוניאלים עם סין", הזהיר זמן קצר לאחר אותה ועידה בבייג'ינג נשיא דרום אפריקה דאז, ת'אבו מ'בקי [15].

מה יכולים האפריקנים לעשות? לא מעט מסתבר. ראשית, באופן אירוני משהו, המטבע הזר שמזרימים הסינים ליבשת כחלופה למטבע המערבי, משמש את האפריקנים כאמצעי מיקוח להשיג תנאים טובים יותר מהמוסדות המערביים שבעבר לא ששו להעניק הלוואות בתנאים טובים למדינות העניות ביבשת. התעצמותה של סין מעלה את חששם של מנהיגי ארה"ב והאיחוד האירופי, ועשויה לדחוף אותם להגדיל את השקעותיהם ביבשת בכל תנאי, ולטובת האפריקנים.

שנית, נוכח התנהלות מקיפה ולעיתים דורסנית של האימפריה הסינית, נראה כי לא ירחק היום בו יצטרכו בבייג'ינג להתמודד עם מדיניות משותפת באפריקה, באמצעות האיחוד האפריקני או אחד מהאיחודים התת-יבשתיים. סין תצטרך להיערך לאפשרות כזו ולהגיב במהירות או שתמצא עצמה מתקשה לא רק לסגור עיסקאות חדשות בתנאים טובים אלא גם לשמור על הנכסים הקיימים שלה.

לפני כל אלו, מוטלת על האפריקנים המשימה להחליט מה הם רוצים שיהיה מעמדם בזירה הגיאו-פוליטית בעשורים הקרובים. הדילמה בין חבירה לסין לבין חבירה למערב אינה משנה את מעמדה של אפריקה כספקית חומרי גלם נטולת השפעה בזירה העולמית. רק שינוי תפיסתי יוכל לחולל שינוי אמיתי במעמדה של אפריקה. כמו במקומות אחרים בעולם, גם ביבשת השחורה נראה כי השלב הראשון בדרך לשינוי אמיתי הוא באיחוד השורות מול שאר העולם.


הערות
1. עוד על החדירה המהירה של סין לאפריקה במאמר "הקולוניאליזם הסיני", בגיליון אוקטובר 2007 של סיקור ממוקד
2. Howard W. French, "The Next Empire", The Atlantic, May 2010
3. Stephanie Hanson, "China, Africa, and Oil", Council on Foreign Relations, 06/06/2008
4. Howard W. French, "The Next Empire", The Atlantic, May 2010
5. Lora Horta, "China-Africa: Continent-wide colonialism flourishes", YaelGlobalOnline, 29/11/2009
6. שם
7. Howard W. French, "The Next Empire", The Atlantic, May 2010
8. שם
9. Deborah Brautigam, "Africa's Eastern Promise", Foreign Affairs, 05/01/2010
10. Lora Horta, "China-Africa: Continent-wide colonialism flourishes", YaelGlobalOnline, 29/11/2009
11. "Geely purchases Volvo for US$1.8 billion", People's Daily Online, 29/03/2010
12. "Premier Wen refutes 'neocolonialism' accusation", Global Times, 10/11/2009
13. Bright B. Simons, Evans Lartey and Franklin Cudjoe, "China smiles at Africa with two faces", Asia Times, 13/01/2007
14. David Blair, "Why China is trying to Colonize Africa", Telegraph, 31/08/2007
15. "Mbeki warns on China-Africa ties", BBC News, 14/12/2006

© כל הזכויות שמורות לאתר סיקור ממוקד
בקשות להוצאת חומר ניתן להפנות ל-editor@sikurmemukad.com