יחסים קונקרטיים

הדרך לנובמבר 2012: כתבה ראשונה בסדרה

יובל בוסתן, אלון לוין


הקרירות המופגנת בין נשיא ארה”ב אובאמה לראש הממשלה נתניהו אינה הפעם הראשונה שבה חלה התרחקות בין ירושלים לוושינגטון מאז כוננו היחסים בין שתי המדינות. כיצד הפכה ישראל לבת ברית אסטרטגית של ארה”ב? מה הביא למשברים הקודמים בין המדינות? מהם האינטרסים המשותפים שעמדו במבחן הזמן? כתבה ראשונה בסדרה לקראת בחירות 2012 בארה”ב.

היחסים בין ארה”ב לישראל אינם ככל קשר בילאטרלי רגיל. בייסודם, מורכבים היחסים ומאופיינים על ידי שני מרכיבים מרכזיים, שני “צירים” שביניהם מתקיים מתח שמעצב את היחסים. הציר הראשון הוא הציר “האסטרטגי”. הוא כולל בתוכו את היעדים האסטרטגיים של כל אחת מהמדינות – ארה”ב כלפי המזרח התיכון וישראל, וישראל כלפי ארה”ב שכשותפה אסטרטגית בלעדית. הציר השני הוא ציר “היחסים המיוחדים”, והוא כולל את כל האלמנטים שאי אפשר למצוא ביחסים בילאטרליים רגילים, אך הם מורגשים בהחלט ביחסים בין ארה”ב לישראל.

כמעצמת-על בעידן המלחמה הקרה, יחסה של ארה”ב לישראל, כמו לכל מדינה אחרת באזור ובכלל, נבע בראש ובראשונה מהתפקיד אותו ייעדה לה המעצמה במערכת הדו-קוטבית שהתקיימה באותם שנים. כבר בשנותיה הראשונות של המלחמה הקרה, קבעה ארה”ב מספר מטרות יסוד כלפי הזירה המזרח-תיכונית, ובראשן בלימת ברה”מ באזור, אם באמצעות בריתות עם מדינות מקומיות ואם באמצעות הרתעה; הבטחת אספקת הנפט מהמפרץ הפרסי למערב; מניעת יציאתם מכלל שליטה של סכסוכים אזוריים, עד לנקודה בה תיגררנה המעצמות למלחמה [1].

ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי היו בעלי השפעה על שלוש המטרות הללו. במרוצת שנותיה של המלחמה הקרה, שינתה ארה”ב את תפיסותיה באשר לדרך הריאלית לעמוד בכל מטרה ומדיניותה השתנתה בהתאם, כלפי ישראל והזירה כולה. נסקור בקצרה כמה מאירועי המפתח שהשפיעו על הציר האסטרטגי בשנות המלחמה הקרה, מדוקטרינת אייזנהאואר ב-1957, דרך מהפכות 1958, מלחמת ששת הימים, אירועי ספטמבר 1970 בירדן ועד מלחמת יום הכיפורים והשלכותיה.

בינואר 1957, לאחר כשלון מאמציה של ארה”ב לייצר מסגרת אזורית מול האיום הסובייטי מזה, ודחיקתן הסופית של בריטניה וצרפת מרמת השפעה של מעצמות מזה, חלה תמורה במדיניות האמריקנית. אייזנהאואר פרסם, עם מזכיר המדינה שלו ג’ון פוסטר דאלאס, את הדוקטרינה שלו, שהתמקדה בשימור היחסים עם המדינות הפרו-מערביות באזור וישראל בתוכן. הדוקטרינה החדשה הייתה הכרה בכישלון ברית בגדד, אך הייתה גם תולדה של התפתחויות טכנולוגיות בענף הטילים הבליסטיים, שהמעיטו בחשיבות פריסתם של בסיסים זרים, לפחות במובן חשיבות פריסתם של כוחות צבאיים על הקרקע כאמצעי תקיפה פוטנציאלי [2].

1958 הייתה שנת מפתח במזרח התיכון, שבמידה רבה קיבעה סופית את מעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי עבור ארה”ב. בינואר, הקימו מצרים וסוריה את “הקהילה הערבית המאוחדת” (קע”מ) תחת הנהגתו של נאצר; חודש לאחר מכן, הגיבו עיראק וירדן באיחוד משלהן – “האיחוד ההאשמי”; ב-14 ביולי, נפל משטר פרו-מערבי ערבי נוסף – בעקבות הפיכה צבאית בעיראק; ארה”ב ובריטניה קיבלו החלטה לצאת ל”מבצע בלימה”, על מנת למנוע קריסה של כל מדינות ערב בידי מנהיגים אנטי-מערביים. יום לאחר המהפכה בעיראק, נשלחו כמה אלפי חיילים אמריקנים ללבנון, שעמדה על סף מלחמת אזרחים; כעבור יומיים, קיבלה בריטניה החלטה לשלוח כ-2,200 חיילים לירדן, במטרה להגן עליה. בעיות בנתיבי ההגעה לירדן הציבו את ישראל כאלטרנטיבה הטובה ביותר ובמובנים רבים היחידה, לאפשר הגעה של הכוחות הבריטיים לירדן.

אירוע זה, המחיש עד כמה הייתה ישראל אי פרו-מערבי יציב בליבו של אזור לא יציב ובעל חשיבות אסטרטגית. מכאן, הלכו והתהדקו היחסים בציר זה, באופן שאיפשר גם ל”יחסים המיוחדים”, להתחיל ולבוא לידי ביטוי.


טרומן מקבל מנורה מבן-גוריון: הזדרז להכיר במדינת ישראל. צילום: הבית הלבן

מששת הימים ועד יום כיפור

מלחמת ששת הימים ב-1967 הייתה משמעותית לא רק עבור מעמדה של ישראל באזור, אלא גם עבור היחסים בין ארה”ב לישראל ובין ארה”ב לברה”מ. אם ערב המלחמה עוד השתעשעו האמריקנים ברעיון של ביסוס יציבות אזורית בחסות מאזני כוחות, הרי שנאצר שינה הכל כש”הלך על כל הקופה”. לו היה זוכה, היה הדבר מהווה מכה אנושה, במלוא מובן המילה, לישראל, ומכה קשה לאינטרסים ולמעמדה של ארה”ב באזור. ניצחונה המהיר של ישראל, ללא סיוע מבחוץ, הוכיחה את חשיבותה האסטרטגית והעניק לארה”ב קלף יקר באזור שנדמה היה שכמעט ונפל בידי הסובייטים.

1970 הייתה שנת מפתח נוספת באזור. על רקע שאיפתו של ניקסון להגיע לדטאנט גם עם ברה”מ, חשו האמריקנים כי הסובייטים מפרשים את המדיניות האמריקנית החדשה כחולשה. בתגובה לחימוש מואץ ונוכחות בולטת של הרוסים במצרים, הגיבו האמריקנים בגיבוי ותמיכה בישראל. המהלך המצרי-רוסי לקדם סוללות נ”מ אל עבר התעלה, הביא את האמריקנים להבטיח נשק נוסף לישראל.

באוגוסט, הסתיימה מלחמת ההתשה אך הזירה לא שקטה. חודש לאחר מכן, בספטמבר, פרצו אירועים קשים בירדן. רצף זה של אירועים, שתחילתם בניסיון התנקשות במלך הירדני והמשכם במתקפה רבתי של צבא ירדן על מעוזי הפלשתינים בממלכה ההאשמית, גררו פלישה סורית לצפון ירדן. בתגובה לאירועים, פנתה ארה”ב לישראל בבקשה שתפעל או תאיים לפעול נגד הכוח הסורי הפולש במטרה לאלץ את הסורים לסגת. האיום השראלי תרם תרומה מכרעת להחלטת הסורים לסגת, ואיפשר לירדנים לפגוע בכוחות הנסוגים. התרומה הישראלית למהלך, הביאה מחדש להכרה אמריקנית בחשיבותה של ישראל. מותו של נאצר בסוף אותו חודש, ובריחתם של מנהיגי הטרור הפלשתינים ללבנון, מעבר שהועיד את ארץ הארזים למלחמת אזרחים ולהתערבות סורית עמוקה, תרמו אף הם להכרה בחשיבותה של ישראל ולעלייה דרמטית מאז בהיקף סיוע הצבאי האמריקני לישראל ובאיכותו [3].

מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הייתה לאירוע מכונן, עבור כל הצדדים – ישראל נחלה מפלה בשלב הראשון של המלחמה באופן שהעלים את הגאוותנות של 1967; העולם הערבי גבה מחיר מארה”ב על תמיכתה בישראל בדמות חרם הנפט; ארה”ב העניקה לראשונה סיוע צבאי משמעותי ופומבי לישראל בעת מלחמה, אך לא לפני שהניחה לישראל לספוג אבידות שיכשירו את הקרקע, אליבא דקיסינג’ר, לשלום העתידי בין שתי האויבות המרות, ישראל ומצרים. מהיבט דפוס היחסים בין ארה”ב וישראל, המחישה המלחמה את התלות ההדדית בין האינטרסים של ארה”ב וישראל, ואלו עתידים היו לעמוד למבחן.

המלחמה ותוצאותיה הפריכו רבות מההנחות עליהן התבססו האמריקנים. למעשה, המלחמה הביאה לכישלון, זמני לפחות, בשלוש המטרות שהגדירו האמריקנים לעצמם בזירה עוד בשנות ה-50: בלימת ברה”מ, הבטחת אספקת הנפט מהמפרץ הפרסי ומניעת יציאתם מכלל שליטה של סכסוכים אזוריים.

במהלך המלחמה איימה ברה”מ בפומבי לפעול מול ישראל במידה וזו תסכן את השלטון בסוריה, וההתנגשות בין המעצמות הייתה קרובה. חרם הנפט הערבי, כולל מצד מדינות אותן החשיבה ארה”ב כידידותיות הייתה מכה קשה עוד יותר. לפיכך, ארה”ב יצאה מהמלחמה עם הכרה ברורה כי לשם עמידה במטרותיה בזירה, עליה להבטיח במהירות האפשרית כי סיטואציה כזו לא תחזור עוד. ישראל, כפי שעתידים היו האמריקנים לגלות, העדיפה להתקדם הרבה יותר לאט בתהליך השלום, מה שהוביל לחיכוכים גוברים והולך בין ירושלים לוושינגטון.


ניקסון וקיסינג’ר עם שר החוץ המצרי באוקטובר 1973 – קיסינג’ר פעל לאזן את הזירה ביום שאחרי הקרבות. צילום: הבית הלבן

היחסים על רקע סיום המלחמה הקרה הראשונה

בשנות ה-80, התרחשו שני תהליכים מקבילים שהביאו לתמורה ביחסים בין ארה”ב לישראל – מצד אחד הייתה זו החלטתו של רייגן לחתור להכרעה מול ברה”מ, החלטה ששבה והועידה לישראל תפקיד מפתח במאזן הכולל ולשדרוג מעמדה האסטרטגי. מצד שני, המשך ההתנגשויות בין ארה”ב לישראל בנושאים רבים ויציאתה של ישראל למלחמת לבנון, הראשונה שנתפסה כמלחמת ברירה, סדקו את חזית התמיכה המאוחדת ממנה נהנתה ישראל בוושינגטון לאורך שנים.

סיום המלחמה הקרה העביר את היחסים בין ארה”ב לישראל לשלב חדש. מלחמת המפרץ, משבר הערבויות ותחילת תהליך השלום – הם אולי מקרי הבוחן החשובים ביותר להבין את מידת השינוי ביחסים בין ארה”ב לישראל באותה התקופה. “הפרופיל הנמוך” עליו שמרה ישראל במהלך מלחמת המפרץ הביא רבים לחשוב כי ישראל אינה נכס אלא דווקא נטל. בחוקים החדשים של אחרי המלחמה הקרה, נראה היה כי ארה”ב ייעדה לישראל תפקיד שולי במערכת העולמית החדשה בבחינת “שבו בצד ואל תפריעו”. ישראל, מטבע הדברים, קיבלה מציאות חדשה ומגבילה זו בדאגה. הימצאותה בעמדת תלות מול ארה”ב לצורך מימון קליטתם של מאות אלפי העולים מברה”מ הקורסת, במקביל לסחף בדעת הקהל האמריקנית בעד הפעלת לחץ על ישראל, רק הוסיפו לממשל בוש האב מרחב תמרון רב בגזרה הישראלית.

לאחר המלחמה הקרה, על רקע מאמציו של קלינטון לבסס את הסדר העולמי החדש, חל מפנה, זמני לפחות, ביחסה של ארה”ב כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. כשזה שב ועלה על סדר היום של הממשל האמריקני, ונוכח הפגיעה בממד “היחסים המיוחדים” והפילוג בקרב הארגונים היהודיים, הפך השיח בוושינגטון לפוליטי יותר ו”מיוחד” פחות, קרי, השיקולים בעד ונגד שינויים במדיניות כלפי ישראל נבעו יותר משיקולים ענייניים ופחות מהגבלות שנולדו מלחץ של השדולה היהודית בבירה האמריקנית.

הציר האסטרטגי הושפע אם כן באופן ישיר מהשינויים בתוכניותיה של ארה”ב למזרח התיכון כזירה עולמית ומהתפקיד אותו ייעדה לישראל בתוכניות אלו: ניסיונותיו של אייזנהאואר לבסס מסגרת בלימה ערבית נגד ברה”מ בכהונתו הראשונה שדחקו את ישראל לפינה; ההכרה בנחיצותה של ישראל באזור וההתחממות ההדרגתית ביחסים במהלך שנות ה-60; שיא התועלת האסטרטגית שהפיקה ארה”ב מישראל בעקבות מלחמת ששת הימים; שיא הסכנה שנגרמה לארה”ב מהאזור עקב מלחמת יום הכיפורים והלחץ הגובר מאז להגיע להסכם במהירות האפשרית; ושוב תפקיד אסטרטגי חשוב לישראל במערך הבלימה העולמי של רייגן; ושוב דחיקה של ישראל לפינה על מנת לשמר ברית עם מדינות ערב מול עיראק במהלך מלחמת המפרץ; ומאז, קידומו של תהליך השלום כיעד מרכזי במדיניות החוץ האמריקנית לאחר המלחמה הקרה.


מזכיר המדינה של בוש האב, ג’יימס בייקר – לחץ על ישראל עד תום במשבר הערבויות. צילום: צבא ארה”ב

ציר “היחסים המיוחדים”

בשונה מרוב המדינות האחרות, שהיחס אליהן הוכתב באופן דומה על ידי אותו “ציר אסטרטגי”, במקרה של ישראל התקיים החל מסוף שנות ה-50 ציר נוסף ומשפיע – ציר “היחסים המיוחדים”, שהושתת על הזיקה האוהדת כלפי ישראל של קבוצות בעלות השפעה בחברה ובפוליטיקה האמריקנית. בעוד הציר האסטרטגי סימן את המטרות והיעדים אליהם חתרה ארה”ב ואת המדיניות הנגזרת מהם, סימל ציר “היחסים המיוחדים” את האילוצים והמגבלות שבפניהם הועמדו ממשלי ארה”ב לאורך השנים.

הסיבות לאהדה לישראל בארה”ב רבות: בארה”ב, כמו במדינות אחרות שנאלצו להילחם על עצמאותן מול גורם זר, נוטים לאהוד עמים הנאבקים על עצמאותם. מסורת זו צבעה באור חיובי בעיני אמריקנים רבים את המאבק היהודי למדינה עצמאית. לכך נוספו זכרון השואה הטרי, העובדה כי ישראל הצעירה, כמו ארה”ב הייתה חברת מהגרים, השפעתם של החוגים היהודיים בארה”ב עצמה והכרתן של קבוצות נוצריות בארה”ב בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל, כפי שעלה מספרי הקודש. העובדה שהמאבק לעצמאות שניהלו היהודים לא היה בו כדי למנוע את עצמאותם של הפלשתינים שחיו בארץ ישראל בעוד שמאבקם של אלו לא הותיר מקום לראשונים, וכמיהתה המופגנת של ישראל הצעירה להכרה ולשלום עם שכנותיה, תרמו כולם להצגת המאבק היהודי באור חיובי.

אותו ציר “מיוחד” ביחסים בין ארה”ב לישראל, הורכב לאורך השנים מכל אותם גורמים שהיו דומיננטים מספיק על מנת להיות מסוגלים להתייצב, ביחד או לחוד, מול הכוחות שהניעו את הציר האסטרטגי בוושינגטון. המרכזיים בין גורמים אלו היו: מידת הלכידות של הארגונים היהודיים בארה”ב מאחורי ישראל; מידת הזיקה של יהודי ארה”ב כלפי יהדותם בכלל; תמיכה ציבורית בכלל הציבור האמריקני בלחץ על ישראל; תמיכה בקונגרס האמריקני בלחץ על ישראל; מידת הדומיננטיות של הנשיא המכהן על הקונגרס או של הקונגרס על הנשיא.

כפי שניתן להבחין, החוט המקשר בין כל הגורמים הללו הוא יכולתם “לחשק” (מלשון חישוק) את הנשיא האמריקני מליישם מדיניות חדשה, שלא בהסכמה, כלפי ישראל. השפעתם של גורמים אלו באה לידי ביטוי בעיקר בעימותים שהחלו לאחר מלחמת יום הכיפורים ונמשכו עמוק אל תוך נשיאותו של רייגן.

השחיקה ביחסים המיוחדים

בתחילת שנות ה-80, החל תהליך של שחיקה בכל הגורמים הללו. האירוע המכונן בהקשר זה לא היה אירוע בעל משמעות בזירה העולמית, או משבר כלשהו שהייתה לו נגיעה ישירה לאינטרס אמריקני כלשהו. הייתה זו היציאה של ישראל למלחמת לבנון ועוד יותר מכך האופן שבו התנהלה במהלך המלחמה ולאחריה, שניפצו את תדמיתה של ישראל בעיני האמריקנים והביאו לערעור חזית התמיכה המאוחדת ממנה נהנתה ישראל מהגורמים שצוינו לעיל בארה”ב.

העובדה כי המלחמה לא נתפסה כ”מלחמת אין ברירה”, היא שגרמה לעיקר הפגיעה, ולא רק היא. שוב לא נצטיירה ישראל כמדינה קטנה ומאוימת המוקפת אויבים המאיימים להשמידה, כאי שפוי בין מדינות אויב, לא כמדינה המחפשת את השלום או הנבדלת משכניה באמות המוסר שהיא מפגינה, במלחמה או ברגיעה. דעת הקהל האמריקנית, וחברי הקונגרס אחריה, שבמשך שנים נותרו נאמנים לישראל גם נוכח לחצים מכיוון הבית הלבן, הזדעזעו כעת. תמיכתם בישראל, ועוד יותר מכך התייצבותם לצידה נוכח מדיניות חדשה של הבית הלבן, שוב לא הייתה מובנת מאליה.

גם הארגונים היהודיים נחלקו בדעתם כלפי המלחמה והתנהלותה של ישראל בכלל באותן שנים. באווירה הכללית בארה”ב, הם חששו פחות מלהביע את דעתם נגד ישראל, ולא הצטרפו עוד באופן אוטומטי לכל יוזמה פרו-ישראלית בוושינגטון. תהליך ההתבוללות של יהודי ארה”ב בחברה האמריקנית, שהואץ בשנות ה-90 בין היתר על רקע יוזמות ממשלות הימין בישראל לחיזוק מעמד הזרם האורתודוכסי על חשבון הרפורמי והקונסרבטיבי, וצמיחתו של דור חדש שלא גדל על זיכרון השואה או על דמותה של ישראל הקטנה שקיומה אינו מובן מאליו, הביאו להתרופפות הזיקה בין הקהילה היהודית לישראל. היה זה גורם נוסף שהביא להתחזקות הביקורת הגלויה, שהפכה הרבה יותר “אמריקנית” ופחות “יהודית” כלפי מדיניות ממשלות ישראל מול לבנון, הפלשתינים ותהליך השלום בכלל.

חשוב לציין כי ההתפתחויות שנרשמו בשנות ה-80 בשני הצירים שהרכיבו את היחסים בין ארה”ב לישראל, הביאו להיפוך ביחסי הגומלין ביניהם – אם במשך העשורים שקדמו לתקופה זו, ניצב איתן ציר “היחסים המיוחדים” בין ארה”ב לישראל, והיה כמאזן ומרסן מול התמורות שחלו בציר האסטרטגי של היחסים, הרי שבעידן רייגן, התמונה התהפכה במידה רבה – הציר האסטרטגי התחזק מאוד בזמן שציר היחסים המיוחדים הלך ונשחק. לשון אחר, היחסים בין ארה”ב לישראל, שבמשך שנים שלט בהם ממד של תחושות לא מוחשיות, עבר במידה רבה להתבסס על אינטרסים מוחשיים שבאו לענות על צרכים קונקרטיים.


אובאמה עם נתניהו – הנשיא האמריקני יכול ללחוץ היום הרבה יותר מבעבר. צילום: הבית הלבן

הכוח שב לנשיא

הפגיעה בציר היחסים המיוחדים הביאה גם לחיזוק מעמדו של הנשיא. בהיעדר אותם גורמים שחישקו נשיאים לאורך השנים מזה, ובהיעדר אותו מאזן כוחות מגביל שהתקיים במהלך המלחמה הקרה מזה, מרווח התמרון העומד לרשותו של נשיא אמריקני כיום במזרח התיכון גדל לאין שיעור בהשוואה לעבר. לשון אחר, נוכח שחיקתם של הגורמים שיצרו את ציר היחסים המיוחדים, יחסי ארה”ב-ישראל הופכים בהדרגה להיות מבוססים ברובם על שיקולים אסטרטגיים ועל תפיסת הממשל והנשיא את הזירה המזרח תיכונית.

התפתחות נוספת שתרמה להגדלת מרחב התמרון של הממשל האמריקני, שהחלה גם היא בתחילת שנות ה-80, היא עצם פיצולו ההדרגתי של “הציר האסטרטגי” ביחסים בין ארה”ב לישראל לשני ערוצים – ערוץ ביטחוני וערוץ מדיני. לפני שנות ה-80 לא היה ניתן לבצע הבחנה כזו, וכך כל מתיחות בערוץ המדיני הביאה לקיפאון גם בערוץ הביטחוני, ולטענות נגד הממשל כי בשל שיקולים מדיניים הוא מפקיר את ביטחון ישראל. מאז מוסד שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות, והחוגים המודיעיניים הגבירו את שיתוף הפעולה ביניהם, נותר הערוץ הביטחוני על פי רוב יציב וקבוע [4]. עיקר המשברים המתרחשים בין ארה”ב לישראל בעשורים האחרונים נרשמים באותו “ערוץ מדיני”. כך, מיקוד המשברים בערוץ זה, תוך שימור הערוץ הביטחוני, מאפשר לממשל האמריקני לטעון, ולא בלי מידה של צדק, כי כל ויכוח או ניסיון לכפות פתרון מדיני על ישראל, אין בו כדי לערער את הברית האסטרטגית-ביטחונית עם ישראל.

ניסיון לבחון האם קיים מתאם בין אופי מדיניות החוץ של ממשלי ארה”ב, רפובליקנים או דמוקרטים, ריאליסטים או ליברלים, לבין תפיסתם את המזרח התיכון ואת היחסים האסטרטגיים עם ישראל בכלל, מעלה תמונה מורכבת, בפרט בכל האמור לשנות המלחמה הקרה. אי אפשר לקבוע בפסקנות כי כל הנשיאים האמריקנים שדגלו במדיניות ריאליסטית או ניאו-ריאליסטית, זכו ליחסים קרובים והדוקים עם ישראל. בחלק מהמקרים, ההיפך הוא הנכון – מאייזנהאואר של הכהונה הראשונה שראה בישראל נטל ועד ניקסון ופורד שהמחלוקות עימם הביאו את שני הנשיאים, כל אחד בתורו, להטיל סנקציות כאלו ואחרות על ישראל כאמצעי לחץ. מן העבר השני, לא כל נשיא ליברלי שחיפש את דרך הדיפלומטיה והפשרה, ניצב בפני התדרדרות היחסים עם ישראל. כך לדוגמא קנדי שחימם את היחסים או קלינטון ששמר על מערכת יחסים הדוקה עם ישראל על אף התקדמות מקרטעת בתהליך השלום.

בהקשר זה, גורם שלא ניתן להתעלם ממנו לאורך השנים הוא מידת החיבה המושרשת באישיות הנשיא כלפי ישראל. נשיאים שחשו קרובים להוויה האמריקנית שהזדהתה עם ישראל, נטו לאורך נשיאותם לנהל יחסים קרובים עם ישראל, גם בלי “עזרתם” של קבוצות לחץ כאלו או אחרות. בין אלו ניתן למנות את טרומן, ג’ונסון, רייגן, קלינטון ובוש הבן. אלו, כל אחד בתורו, הביטו על הסכסוך הישראלי-ערבי במידה רבה מעיניים ישראליות. ניתן לקבוע כי אלו מהם שהפעילו לחץ על ישראל, עשו זאת לא מתוך שינוי בתפיסתם את בעלת בריתם המזרח תיכונית, אלא דווקא בעקבות צעדים שנקטו ממשלות ישראל, דוגמת ההפצצות בעיראק ובלבנון בעידן רייגן או גרירת הרגליים בעיצומו של תהליך השלום בעידן נתניהו.

במציאות שבה הנשיא האמריקני מוצא עצמו משפיע מבעבר על היחסים בין ארה”ב לישראל, וזאת כאמור נוכח הפגיעה בציר “המיוחד” של היחסים, הופכים נטיית ליבו והעדפתו של הנשיא למשמעותית. דוגמא טובה לכך היא הנשיא הנוכחי, ברק אובאמה, ששייך למחנה הניאו-ליברלי אבל אינו שותף כלל לתחושת ההזדהות האידיאלוגית עם ישראל. שיעורי התמיכה באובאמה עם כניסתו לתפקיד, איפשרו לו לנקוט מדיניות קשוחה יותר כלפי ישראל ואף להפעיל עליה לחץ בנושא רגיש כמו ההתנחלויות. לא רק שאובאמה לא שילם על כך מחיר פוליטי ויוזמתו לא סוכלה על ידי קבוצות לחץ פרו-ישראליות, אלא שהלחץ שהפעיל היה אפקטיבי באופן כזה שהביא באופן תקדימי ממשלה ימנית בישראל להסכים להפסקה זמנית של הבנייה בהתנחלויות.

גם ההתנגשות מול נתניהו מלמדת על נדבך נוסף ביחסים בין המדינות – ישראל תתפשר ותסכים ליישר קו עם ארה”ב, כל עוד לא פוגעים הדברים, על פי תפיסת ההנהגה הישראלית, באינטרסים לאומיים. בתגובה לנאום אובאמה ממאי השנה, שבו שרטט את קווי המתאר להסכם עתידי, הביע נתניהו התנגדות ולשכתו אף פרסמה הודעה, על סף הגינוי, לנאומו של הנשיא האמריקני. קבלת הפנים החמה לה זכה נתניהו בקונגרס לאחר הפגישה המתוחה בבית הלבן, המחישה גם לאובאמה כי תומכי ישראל בגבעת הקפיטול הינם עדיין כוח שיש להכיר בו. ביקורו בוועידת איפא”ק והזמן שהקדיש להבהיר את הצהרותיו הקודמות, יצרו את הרושם כאילו התקרב במידה רבה לעמדתו של נתניהו [5].

במבט לעתיד, ניתן להניח כי הנצחת דפוס זה של היחסים, ביחד עם תלותה הנמשכת של ישראל בארה”ב, בתחומי הכלכלה, הצבא והדיפלומטיה, תקטין באופן משמעותי את יכולתה של ישראל להדוף לחץ אמריקני. כפי שראינו בעבר, אין זה אומר כי ישראל תציית לכל תכתיב אמריקני וסביר כי כשיגיעו הדברים לנושאים שממשלת ישראל תחשיב כקווים אדומים מבחינת האינטרס הלאומי שלה, היא תעדיף, כבעבר, את ההתנגשות עם ארה”ב על פני ויתורים כאלו. מבחינת האמריקנים, סביר כי הנשיאים הבאים יפעילו לחץ ביתר קלות על ישראל, אך יקפידו לשלב תמריצים חיוביים בנושאים הרגישים ביותר, כדרך להקל על ישראל לקבל את בקשות ארה”ב.

הערות

1. אברהם בן-צבי, “האפשרות להפעלת לחץ אמריקני על ישראל”, בתוך אברהם בן-צבי (עורך), ארצות הברית בזירה הבינלאומית מאז 1945: מקראה (האוניברסיטה הפתוחה, 2006), עמ’ 299-313

2. נדב ספרן, “ארצות-הברית ויחסיה עם ישראל”, בתוך אברהם בן-צבי (עורך), ארצות הברית בזירה הבינלאומית מאז 1945: מקראה (האוניברסיטה הפתוחה, 2006), עמ’ 124-154

3. אמיר אורן, “פרוטוקולים שנחשפים משרטטים את התיאום המבצעי הראשון בין וושינגטון לירושלים ב-1970”, הארץ, 15/09/2009

4. Gerald M. Steinberg, “Israel and the United States: Can the Special Relationship Survive the New Strategic Environment?”, Middle East Review of International Affairs Vol. 2, No. 4 (12/1998)

5. עוד על ביקור נתניהו בארה”ב, במאמר “האינתיפאדה בפתח”, בגיליון מאי 2011 של סיקור ממוקד


מאמרים נוספים