דרמה בטהרן

סיבוב ראשון בדרך למהפכה שנייה?

יובל בוסתן, אלון לוין


הבחירות לנשיאות באיראן, התאפיינו במערכת בחירות ססגונית ומלאת השמצות, תוך הישענות רבה על אמצעי התקשורת, בדומה למערכות בחירות במשטרים חופשיים. קרנבל הבחירות התחלף עד מהרה במחאה עממית נרחבת, לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, שטענו לניצחון סוחף באופן יוצא דופן של הנשיא אחמדיניג’אד. המחאה התרחבה להתנגשויות האלימות והרחבות ביותר מאז ההפיכה ב-1979. על אף שאלו שככו מאז, נראה כי הן מבשרות את תחילת הקץ של שלטון האייתוללות.

בשעות הערב של ה-12 ביוני, זמן קצר לאחר שנסגרו הקלפיות בבחירות לנשיאות איראן, החל משרד הפנים, בצעד יוצא דופן ברפובליקה האסלאמית, לפרסם “עדכונים” על התקדמות ספירת קולות הבוחרים. על פי התוצאות הראשוניות, שדמו להפליא גם לתוצאות הסופיות, , זכה הנשיא המכהן אחמדיניג’אד ברוב סוחף ובניצחון בסיבוב הראשון. יריביו הרפורמיסטיים, ובראשם מיר-חוסיין מוסאווי שטען לניצחון בעצמו, סרבו לקבל את התוצאות.

מערכת הבחירות של שנת 2009 הייתה סוערת במיוחד. מול הנשיא אחמדיניג’אד, שהיה לסמל ההתרסה במערב, התייצב המחנה הרפורמיסטי שאנשיו קראו לשינוי. העוינות בין המחנות הפוליטיים באיראן, שהגיע לשיא בעקבות המשבר הכלכלי החריף וחילוקי הדעות באשר לתדמיתה הבינלאומית של איראן, הפך לחבית נפץ. זיוף תוצאות הבחירות באופן בוטה כל כך על ידי השלטונות סיפק את הניצוץ.

בתוך יממה, יצאו מאות אלפי איראנים לרחובות בקוראם “איפה הקול שלי?”. במחאה העממית נטלו חלק מספר רב של קבוצות – סטודנטים וצעירים שהאמינו כי תחת שלטונו של מוסאווי יתקבלו רפורמות ליברליות במשטר, בני מיעוטים רבים אשר ראו במחאה העממית שעת כושר כדי להיאבק נגד פגיעה בזכויותיהם, פוליטיקאים בכירים שנאבקו בשלטונו של המנהיג הרוחני ח’מנאי ואפילו אנשי דת בכירים, אשר סברו כי הכיוון אליו פנתה איראן לאחר המהפכה הרחיק אותה מרעיונותיו של ח’ומייני, ראו במחאה העממית הזדמנות.

במשך שלושת העשורים שחלפו מאז המהפכה, התקיימו באיראן 30 מערכות בחירות – בחירות למג’ליס, לנשיאות איראן, למועצת המומחים ובחירות מקומיות. בכל המקרים, מלבד הבחירות האחרונות, המתינה ההנהגה האיראנית בהובלת המנהיג הרוחני לתוצאות הרשמיות. הם הסתפקו בהשפעה מוקדמת בגיבוש רשימת מועמדים ראויה, אותה כולם יכלו לקבל.

ב-1997, עת נבחר מוחמד ח’תאמי ונראה היה כי החלה תנועה של רפורמה בתיאוקרטיה השיעית, התערב המשטר במהרה. ח’תאמי קיבל מסרים כי אל לו לפעול לביצוע הרפורמות עליהן דיבר במהלך מערכת הבחירות. למעשה, שורה של תקנות שהתקבלו באיראן לאחר הפגנות הסטודנטים ב-1999, הביאו דווקא לפגיעה בזכויות אדם ולהקצנה דתית. אולם הפעם, לנוכח המחאה החברתית הרחבה נגד נשיאותו של אחמדיניג’אד, התערב המנהיג הרוחני באופן אישי – הוא הביע תמיכה הנשיא המכהן במהלך הקמפיין, הורה להכתירו בטרם הסתימה ספירת הקולות ונשא נאום בשבחו של אחמדיניג’אד ובשבח ניצחונו.

מעבר להשלכה על מראית העין הדמוקרטית שהתקיימה באיראן ובוטלה, פסיקתו של ח’מנאי כי הבחירות שרירות וחוקיות, וההתייחסות של התקשורת הרשמית באיראן אל פסיקה זו כפסיקה דתית, משרטטת התחלה של כוונה מצד האייתוללות לקחת את איראן למקום רדיקלי ופונדמנטליסטי יותר מבחינת השלטון. בסיטואציה שכזו, אין עוד משמעות להצבעת הבוחר – המשטר קובע מי יכול להתמודד לתפקיד ציבורי, ולאחר מכן קובע מי ניצח, באופן שלא ניתן לערער על התוצאות [1].


המהומות האלימות ביותר שידעה באיראן מאז המהפכה. צילום: פאראמרז, פליקר

הזיוף

פרופסור עלי אנסארי, חוקר במכון ללימודים איראניים באוניברסיטת סט. אנדרוז בסקוטלנד, פרסם מחקר בו ניתח את תוצאות הבחירות הרשמיות, והשווה אותן עם התוצאות ב-2005, אז ניצח אחמדיניג’אד בסיבוב השני את רפסנג’אני בהפרש של 62% מול 36%, תוצאה קרובה ביותר לתוצאה שהושגה ב-2009. אולם, מבחינת מספר הבוחרים, מדובר בעלייה של 7 מיליון מצביעים נוספים לאחמדיניג’אד, בשל העלייה החדה בשיעור ההשתתפות בבחירות. בשני מחוזות בחירה באיראן, מתוך 30 בסך הכל, הייתה השתתפות של יותר מ-100% מבעלי זכות ההצבעה. בארבעה מחוזות נוספים הייתה השתתפות של מעל 90%. הטענה האיראנית היא כי הגידול בשיעורי ההשתתפות נבע מהתגייסות של בוחרים שמרניים שלא משתתפים בדרך כלל בבחירות, אולם אנסארי לא הצליח למצוא התאמה בין הגידול בהשתתפות בבחירות במחוזות מסוימים, ובין השינוי בתמיכה לטובת אחמדיניג’אד.

בניתוח עמדות הבוחרים, בדק אנסארי את הסיבוב הראשון בבחירות 2005, בהם נטלו חלק שבעה מועמדים, ביניהם רדיקלים כאחמדיניג’אד, ועד רפורמיסטים כקארובי – שניים אלה השתתפו גם בבחירות 2009. על פי ההשוואה לתוצאות 2009, בשליש ממחוזות הבחירה היה על אחמדיניג’אד לזכות בכל הקולות של המחנה השמרני על סוגיו וגווניו, בכל הקולות של מצביעי מרכז, בכל הקולות של מצביעים חדשים וב-44% מהקולות של בוחרים רפורמיסטים. בשקלול של כלל מחוזות הבחירה, היה על אחמדיניג’אד לזכות ב-24% מקולות הרפורמיסטים לכל הפחות, כדי להשיג את התוצאה שהושגה [2].

תהייה נוספת משמיע פרופסור אנסארי, בנוגע לדפוס ההצבעה באזוריה הכפריים של איראן. באזורים אלה, חיה אוכלוסיה המורכבת ברובה מהמיעוטים האתניים השונים של איראן. דפוסי ההצבעה המסורתיים של מיעוטים אלה, הובילו אותם להצביע למועמדים רפורמיסטיים או למועמדים מהקבוצה האתנית שלהם, אם היו כאלה. ב-2005 זכה אחמדיניג’אד לתמיכה בעיקר בקרב תושביה העירוניים של איראן, ובעיקר מקרב האוכלוסיות החלשות. על פי תוצאות האמת הפעם, נוצרה תפנית דרמטית באופן ההצבעה של התושבים הכפריים באיראן, אשר הצביעו בהמוניהם עבור אחמדיניג’אד, בניגוד לכל דפוס קודם, ובניגוד למחאה הרבה נגד ניצחונו בקרב המיעוטים השונים.

מאבקי כוחות בצמרת

מאבקי הכוחות באיראן, אשר פשטו ולבשו צורה חדשה מעת לעת, סוקרו בהרחבה באתר זה בעבר. האייתוללה ח’מנאי, מי שירש את האייתוללה ח’ומייני לאחר מותו של האחרון ב-1989, ביקש לשמר את מעמדו הכמעט אבסולוטי במשטר האיראני. מולו הופיעו כמה דמויות ובראשן עלי אכבר רפסנג’אני, איש דת בעצמו אשר כיהן כנשיא איראן בין השנים 1989-1997. בשנים האחרונות, עם התדרדרות מצבו הבריאותי של ח’מנאי, פעל רפסנג’אני כדי להתחזק במערכת הפוליטית האיראנית, ואף נשא בתפקידים רמים ביותר אשר זיכו אותו בתואר האיש השני בחשיבותו במשטר האיראני. רפסנג’אני, שהיה לאוייב מר לאחמדיניג’אד לאחר שהפסיד לו בבחירות ב-2005, ניסה לפעול במספר רב של צינורות כדי להחליש את הנשיא המכהן. כך למשל, דאג להכניס את נאמניו לתפקידי מפתח כגון מפקד משמרות המהפכה, ניסה לפעול נגד נאמניו של אחמדיניג’אד ובבחירות האחרונות הריץ שני מועמדים מטעמו – מוסאווי ורזאיי, הכל כדי להביא למפלתו של אחמדיניג’אד.

בשל מורכבותה של המערכת האיראנית – באיראן פועלים גופים פוליטיים-דתיים רבים אשר מפקחים אחד על השני ומקשים על תהליכים של קבלת החלטות ומטרתם היא לבצע הפרד ומשול בין הכוחות השונים כדי להותיר את מעמדו של המנהיג העליון כבלתי מעורער – אירעו לעיתים מקרים בהם רפסנג’אני וח’מנאי התקרבו על חשבונו של אחמדיניג’אד, ומקרים בהם התרחב הקרע ביניהם.

בדצמבר 2006, נערכו בחירות למועצת המומחים, המועצה המפקחת על פעילותו של המנהיג הרוחני ובעלת הסמכות להדיחו, סמכות שלא נוצלה מעולם. בבחירות אלה הצליח רפסנג’אני להכניס למועצה מספר רב של מקורבים, בעודו דוחק את רגליהם של קיצוניים שתמכו באחמדיניג’אד. עבור ח’מנאי, הסיטואציה הייתה חיובית מאחר ומאבקי כוחות בתוך המועצה הזאת, כמו גם בגופים אחרים, משרתת את מטרותיו – היא מרחיקה ממנו את המאבקים הפוליטיים, היא יוצרת מראית עין של הליכים דמוקרטיים ומקשה על צבירת כוח של מישהו נוסף במשטר.

מותו של יו”ר המועצה הוותיק, האייתוללה עלי משקיני בסוף יולי 2007, מי שכיהן מאז הקמת המועצה ב-1983 בתפקיד היו”ר, הוביל לבחירתו של רפסנג’אני ליו”ר המועצה, אירוע שפגע בסטטוס-קוו מבחינתו של ח’מנאי. רפסנג’אני הזדרז ופעל להחדיר את אנשיו לכמה עמדות מפתח כגון מפקד משמרות המהפכה ויו”ר הוועדה האלקטוראלית המפקחת על הקלפיות. מפקד המשמרות המהפכה החדש, גנרל עלי פאזלי, נעצר ב-22 ביוני לטענת הגארדיאן הלונדוני בהוראתו של ח’מנאי, לאחר שסירב לעשות שימוש בכוח מופרז נגד המפגינים.

מאבק נוסף מתקיים בין יו”ר הפרלמנט, עלי לאריג’אני, ובין הנשיא מחמוד אחמדיניג’אד. תחילת הסכסוך בהחלטתם של ח’מנאי ואחמדיניג’אד לפטר את לאריג’אני מתפקיד מראש צוות המשא ומתן לעניין הגרעין האיראני באוקטובר 2007, אחד התפקידים הרגישים בתחום יחסי החוץ של איראן. לאריג’אני, שתמך בעמדה פרגמאטית יותר ביחס לעניין הגרעין, לא הסתדר עם הקו שהוביל אחמדיניג’אד. במהלך המשבר הנוכחי, הודיע לאריג’אני כי יקים ועדה פרלמנטארית שתחקור את האלימות כלפי המפגינים. בתגובה, דנו תומכיו של אחמדיניג’אד בפרלמנט באפשרות הדחתו של לאריג’אני מהתפקיד.

הפגיעה הזו בסטטוס-קוו הגבירה את המתח בין רפסנג’אני וח’מנאי. הצעד הבא מבחינת רפסנג’אני היה להיפטר סופית מאחמדיניג’אד, אשר התקרב לח’מנאי באופן משמעותי. רפסנג’אני ניסה לפעול בכמה הזדמנויות נגד אחמדיניג’אד בפרלמנט האיראני, המג’ליס, אולם לא הצליח להדיחו ולא הצליח להביא להקדמת הבחירות. רפסנג’אני יצר קמפיין במג’ליס ובתקשורת האיראנית המקורבת לו שמטרתו הייתה להשחיר את אחמדיניג’אד. זה האחרון ספג ביקורת רבה על מצבה הכושל של הכלכלה האיראנית חרף הרווחים העצומים מהנפט. בעיתונות הכתובה ובאינטרנט נהגו ללעוג לדמותו של אחמדיניג’אד באופן קבוע – בדיחות רבות נפוצו באיראן שנגעו להרגלי ההיגיינה שלו, למראהו החיצוני ועוד. באחת מתוכניות הילדים בטלוויזיה האיראנית, סיפר ילד שהתארח בתוכנית, שאביו כינה את בובת הקוף שלו “אחמדיניג’אד”. התוכנית הפופולארית הורדה מהמסך זמן קצר לאחר מכן, בשל ריבוי פליטות פה של ילדים בנושאים לא צנועים [3].

אחמדיניג’אד השיב במתקפות משלו על רפסנג’אני ומשפחתו במהלך הקמפיין לנשיאות, על אף שרפסנג’אני לא היה מועמד בעצמו. מקורבי הנשיא טענו כי משפחת רפסנג’אני מושחתת, ורמזו כי ההון הרב שלה – רפסנג’אני הוא אחד האנשים העשירים ביותר באיראן – מקורו בשחיתות. רפסנג’אני שנפגע מההאשמות האלה, פנה באופן חסר תקדים מעל גבי עיתון המקורב לו, למנהיג הרוחני ח’מנאי ודרש התנצלות לאלתר. אירוע זה הוכיח פעם נוספת כי מעמדו של ח’מנאי נחלש במהלך השנים, מאחר ופניה שכזו נחשבה בעבר חצופה, והיה זה יותר מרמז עבור ח’מנאי באשר לשאיפותיו של רפסנג’אני ולסכנה שהוא מעמיד בפני שלטונו של ח’מנאי [4].

לאחר תחילת המהומות, ניסה רפסנג’אני להפעיל את השפעתו הפוליטית באמצעות תפקידו כיו”ר מועצת המומחים. הוא כינס את המועצה, ובחן את מידת התמיכה בח’מנאי ובו, כדי לנסות ולגבש אלטרנטיבה. על פי פרסומים שונים, בין הרעיונות שנבחנו הייתה האפשרות להדיח את ח’מנאי, ולחילופין, להקים הנהגה המורכבת מכמה בכירי דת כגון טרויקה, אשר תהווה את הפלטפורמה לאימוץ רפורמות במבנה המשטר, ואשר תערער על עוצמתו הפוליטית הבלעדית של ח’מנאי. בכל מקרה מדובר בתהליכים איטיים. האייתוללות המרכיבים את המועצה ניחנים בחושים פוליטיים מחודדים והם לא יפנו למהלך שיפגע במנהיגותו של ח’מנאי בטרם ישתכנעו בסיכויי ההצלחה של מהלך כזה.


תומכי מוסאווי – ימשיכו את המאבק? צילום: מרדטאנה

שודדי הקופה הציבורית

האשמות על שחיתות בכירי הממשל האיראני אינן חדשות ויש שיטענו שאף אינן יוצאות דופן במשטרים שאינם דמוקרטיים. בשנים האחרונות, בפרט על רקע המצוקה הכלכלית ברחובות טהרן על אף הנסיקה במחירי הנפט, נשמעו עוד ועוד האשמות על שחיתות בשלטון.

מהדי קארובי, מועמד רפורמיסט שהתמודד בכמה מערכות בחירות כולל ב-2009, טען עוד לפני כמה שנים שהרדיקאלים בקרב השמרנים, ניצלו את הסנקציות כדי להתעשר על חשבון העם האיראני [5]. האשמה מסוג זה הופנתה על ידי הרפורמיסטים לכיוון משמרות המהפכה. הטענה היא כי משמרות המהפכה, בהנחיית משפחת ח’מנאי, שולטים על מחצית מהייבוא באיראן, ועל שליש מהכלכלה כולה – מענף הנפט, החשוב בענפים הכלכליים באיראן, דרך ענף הבניה ועד ענפים מכניסים אחרים.

מאחר ואין אינדיקציה לכך שתקציב משמרות המהפכה גדל באופן משמעותי בשנים אלה, מעריכים כי חלק גדול מהכסף הועבר לתמיכה בגופים כמו החיזבאללה והחמאס. הערכה מקובלת היא כי מעבר להזרמת 100 מיליון דולר מדי שנה לחיזבאללה, השקיעו האיראנים מאות מיליונים בשיקום לבנון לאחר המלחמה של קיץ 2006, וסכומים גדולים אף יותר במאבק על קולות הבוחרים בבחירות שנערכו זה מכבר בארץ הארזים. גם לרצועת עזה הגיע כסף איראני בכמויות משמעותיות, הגם אם נמוכות יותר ממה שקיבל החיזבאללה.

גם לעיראק הגיע הכסף האיראני – מיליציות שיעיות דוגמת המיליציה של א-סאדר בעלת כוח אדם גדול בכמה מונים מזה של החיזבאללה, זכו לסיוע שוטף מטהרן בתמורה לערעור המצב הביטחוני בעיראק ולהבטחת השתלטותה הנהגה שיעית פרו-איראנית על עיראק. גם הפעילות של איראן בדרום אמריקה נזקקה למימון מסיבי, וכך גם במקומות אחרים ברחבי הגלובוס, בהם פרשה איראן את רשתות המודיעין והטרור שלה.

בדיקה חשבונאית שנערכה בפברואר 2009, גילתה כי מיליארד דולר מרווחי הנפט נעלמו. רפורמיסטים אף הגדילו וטענו כי ייתכן והכסף שנעלם מרווחי הנפט בימיו של אחמדיניג’אד כנשיא עשוי להגיע לשיעור של 46 מיליארד דולר [6]. ההאשמות אינן מוגבלות רק לנשיא השנוי במחלוקת – בנו של ח’מנאי, מג’תבא, אשר נחשב כמי שמנהל את ענייני המשפחה ומכאן גם עניינים רבים הנוגעים לאיראן מאחורי הקלעים, נחשד על ידי האופוזיציה בכך שהוא מחזיק יותר ממיליארד דולר וחצי בחשבונות אישיים בבריטניה.

האשמות אלה, גם מבלי להידרש למידת אמינותן, מספקות הסבר לסוגיית המשבר הכלכלי באיראן, ולהתייחסותו של הנשיא אחמדיניג’אד למשבר זה. האינפלציה משתוללת, האבטלה גדלה והעוני מתרחב, למרות שבשנים האחרונות נהנתה איראן, היצואנית השנייה בגודלה באופ”ק, מהעלייה הדרמטית במחירי הנפט. אולם למרות העושר הרב, ולמרות הבטחותיו של אחמדיניג’אד כי יעשה שימוש ברווחי הנפט כדי להקל על מצוקתן של השכבות החלשות, המשיך העוני להעמיק בחברה האיראנית.

כעת, לאחר שהמצב הכלכלי היה לאחד הגורמים המרכזיים למחאה נגד אחמדיניג’אד במהלך מערכת הבחירות ועוד יותר מכך בהפגנות שנערכו לאחריה, מוטל על האליטה האיראנית לבחון מחדש כיצד לנהוג עם הכסף הרב הזורם אליה. אפשרות אחת היא להתחיל להשיב את הכסף לתוך הכלכלה האיראנית, ואולי אף לבצע רפורמות כלכליות במסגרתן תוותר האליטה על חלק מהגישה להכנסות העתק. פעולה זאת עשויה לרכך את המחאה העממית נגד המשטר, ולהותיר באופוזיציה רק את הגרעין הקשה המתנגד למשטר מבחינה אידיאולוגית. אפשרות שנייה היא להמשיך לממן את הפעילות בחו”ל, וליצור משברים ברחבי העולם כדי להסיט את דעת הקהל מהמתרחש בתוך איראן. אפשרות שלישית היא לעשות שימוש בכסף כדי להגביר את הדיכוי של האופוזיציה באיראן, באמצעות ארגון מחדש של כוחות הביטחון, ובחיזוק הפעילות החשאית נגד המתנגדים.

יחס השלטון למחאה

ההפגנות שפרצו לאחר הבחירות, נתפסו בתחילה בקרב ההנהגה האיראנית כאירוע של פריקת לחץ חברתי ותו לא. הנשיא אחמדיניג’אד אף השווה את ההפגנות האלה להבעת תסכול של אוהדים לאחר משחק כדורגל. באופן אירוני משהו, אחת המחאות המפורסמות במהלך המחאה הלאומית שפרצה לאחר הבחירות, הייתה מחאת חלק משחקני הנבחרת שהופיעו עם סרטים ירוקים על זרועם, הצבע הרשמי של הקמפיין של מוסאווי.

עוצמת האירועים ברחובות הזיזה את השלטון משלוותו וכוחות הביטחון קיבלו הוראות להשתמש בכל האמצעים לדכא את הפרות הסדר. המיליציה העממית הבסיג’, המשטרה האיראנית ומשמרות המהפכה, החלו להפעיל כוח רב יותר על המפגינים. עשרות מפגינים על פי המניין הרשמי של הממשלה האיראנית, או 250 מפגינים, לטענת מובילי המחאה, נהרגו בהתנגשויות בין כוחות הביטחון והמפגינים. אלפי בני אדם נוספים נעצרו, מרביתם סטודנטים או אנשים הקשורים לתנועה הרפורמיסטית באיראן.

למרות היד הקשה, הקפידה ההנהגה האיראנית שלא לחצות יתר על המידה את הגבול בין התמודדות עם הפגנות לדיכוי אכזרי רחב-היקף. בהתחשב בעובדה שמאות אלפי בני אדם השתתפו בהפגנות, הפגיעה במפגינים הייתה מצומצמת יחסית, הגם שזו לוותה באיומים מצד ח’מנאי עצמו, כמו גם בכירים אחרים, שהתמשכות המחאה תוביל לדיכוי אכזרי יותר. לאחר כשבועיים של הפגנות, נראה היה כי המחאה מתמעטת, אולם לא הוברר די הצורך האם הסיבה לכך הייתה טמונה באיומי המשטר, או בעובדה כי המפגינים התקשו לשמר את היקף המחאה זמן רב בשל הצורך לשמר את שגרת החיים. ההצלחה היחסית של המשטר לפגוע באמצעי התקשורת השונים, כמו רשת הסלולאר והאינטרנט, הקשתה על גורמי חוץ לעמוד על היקף ההפגנות ועל גורמי האופוזיציה לתאם את פעילותם.

עד כה נראה היה כי ההנהגה האיראנית מנסה לאחוז במקל משני קצותיו – מצד אחד, היא אפשרה לאוכלוסייה “לשחרר קיטור” ולהפגין במאסות, ואף הבליגה במידה רבה על קריאות נגד המשטר ונגד המנהיג הרוחני, קריאות שדומות להן לא נשמעו בעבר בטהרן. מצד שני, ביקשה הממשלה להגביל את זמן והיקף ההפגנות כדי שלא לערער את יסודות המשטר והלגיטימציה שלו. היא עשתה זאת באמצעות דיכוי אלים, אם כי זה היה, כאמור, מרוכך באופן יחסי.


אחמדיניג’אד. כמה זמן יוסיף לאחוז בכסאו? צילום: הקרמלין

העוינות כלפי המערב

בצר להם, הפנו האיראנים אצבע מאשימה לקהילה הבינלאומית, וטענו כי גופים זרים רבים היו מעורבים בהפגנות נגד תוצאות הבחירות, ובמשתמע גם נגד המשטר. את האשמה החמורה ביותר, הפנו האיראנים כלפי הבריטים, אותם כינו “המרושעים ביותר”. הממשלה האיראנית הורתה על מעצרם של עובדים בשגרירות הבריטית בתואנה כי פעלו ללבות את המהומות. בתגובה, זומנו שגרירי איראן בכל 27 מדינות האיחוד האירופי לשיחת נזיפה שהסתיימה באזהרה מפני החרפה של הסנקציות עם לא יחדל המשטר האיראני מפגיעה בריבונות השגרירויות בטהרן ובעיתונאים מערביים שפעלו במדינה [7].

גם ארה”ב – “השטן הגדול”, וישראל – “השטן הקטן”, ספגו את מיטב ההאשמות על מעורבות במתרחש באיראן. בתוך כך, טענו האיראנים כי המפגינים הפכו לכלי משחק בידיהן של המעצמות הזרות כדי לפגוע בביטחונה הלאומי של איראן. האשמה זו העמידה את המפגינים בפני בעיה מחשש שיזוהו עם מטרות כאלו, אולם לנוכח היקף המחאה, נראה כי לא השפיעה רבות על דינאמיקת המחאה.

מבחינת מדינות ערב הפרו-מערביות, השתלשלות האירועים בחודשים האחרונים, הופכת את הקערה על פיה, בכל הנוגע למאזן הכוחות במזרח התיכון. גילוי חוליות החיזבאללה במצרים והתוכנית לערער את המשטר, הובילו את המצרים להדק את אמצעי הביטחון ברפיח ולפגוע בהתארגנות החמאס. כניסתו של ברק אובאמה לתפקיד נשיא ארה”ב, חיזקה את הקשר בין ארה”ב למצרים. האמריקנים אף פועלים להפריד בין איראן לסוריה, ובקרוב תיפתח השגרירות האמריקנית בדמשק מחדש. לבסוף, האירועים באיראן מחלישים את משטר האייתוללות, ועל אף שטרם הוברר מה תהיינה ההשלכות למחאה החברתית באיראן, נראה כי האיום האיראני נחלש בהדרגה. תחילת הנסיגה האמריקנית מעיראק מעמידה גם שם אתגר בפני מדינות ערב. כיום, העדה השיעית היא העדה החזקה בעיראק, ולמנהיגות העיראקית יש קירבה לאיראן. אולם האירועים באיראן עשויים להחליש את הקשר האיראני ולהקל על עיראק להשתקם.

30 שנה של שלטון אסלאמי דתי, יצרו מציאות מורכבת ביותר עבור החברה האיראנית, כל זאת על רקע אירועים דרמטיים. העשור הראשון של המהפכה האסלאמית, התרחש ברובו בזמן המלחמה בת שמונה השנים עם עיראק, מלחמה שגבתה את חייהם של מאות אלפי אנשים וביניהם ילדים רבים. מותו של אבי המהפכה שנה מתום המלחמה, מצא את איראן עוברת תהליכי שיקום על רקע תהפוכות בהנהגה ובשיטת המשטר. ניצחונו של ח’תאמי ב-1997, הגם שהוביל לבסוף דווקא להתבצרות דתית ולא לרפורמות, היווה את נקודת הפתיחה למחאה חברתית, בכך שהוכיח כי ישנה באיראן תנועה גדולה התומכת ברפורמות. ב-2001 ניצח ח’תאמי פעם נוספת ובכך זכו הרפורמיסטים להוכחה כי בחירות 1997 לא היו אירוע חולף בדברי ימי איראן הדתית.

כישלונו של ח’תאמי להביא לרפורמות, גרם להתחזקות המחאה באמצעות חרם של בוחרים ליברליים אשר בחרו שלא להשתתף בבחירות 2005, בחירות בהן ניצח מחמוד אחמדיניג’אד, במה שנצפה כחזרה לימיה הראשונים של מהפכת 1979. בתחילת העשור הרביעי למהפכה האסלאמית, נראה כי נוצרה המסה הקריטית של מתנגדים לדרכו של המשטר – החל ממיעוטים אתניים, דרך צעירים רבים המבקשים לבצע תיקונים ליברליים וכלה באופוזיציה, שרובה ככולה נמצאת כיום מחוץ לאיראן, המבקשת להחליף את שיטת המשטר בשיטה אחרת.

תהליך הליברליזציה בחברה האיראנית, מתקיים כבר 12 שנה לפחות, ולמשטר האיראני אין דרך לעצור אותו, כל עוד המצב הכלכלי אינו מצליח לספק רמת חיים נאותה לשכבה הגדלה של משכילים. הממסד האיראני בוחן בחודש האחרון את תהליכי המחאה שהתרחשו במדינה, בעודו מוצא עצמו מול דילמות קשות – האם לאמץ רפורמות ליברליות בתקווה שאלו יובילו להחלשת המחאה, תוך הסתכנות בחיזוק הגורמים הליברליים באיראן? האם להפנות משאבים ששימשו להעצמתה של איראן בזירה האזורית אל תוך הזירה הפנימית, פעולה שעשויה לעצור את הסחף החברתי, אך תחליש את מעמדה של איראן כמעצמה במזרח התיכון ומחוצה לו? האם לבחור בדרך של דיכוי כלפי מובילי ההפגנות, ביניהם פוליטיקאים, אנשי דת בכירים ואף אנשי תקשורת ובידור פופולאריים ביותר, דרך שעשויה להשקיט את המחאה העממית אך במחיר של פגיעה בלגיטימציה של המשטר?

נראה כי הבסיס לכל החלטה חייב לצאת מנקודת הנחה כי מחאתו של העם האיראני נובעת ממצוקות רבות ביניהן היעדר חירויות אזרחיות, מצב כלכלי רעוע ותחושת מצור בינלאומית הנובעת ממדיניות הנשיא הנוכחי, וממשטר הסנקציות שהושת על איראן. המשטר האיראני, אם חפץ הוא בהמשך שלטונו, יהיה מוכרח לגבש סדרה של החלטות כדי להתמודד עם כל אחת מהמצוקות, בדרך זו או אחרת. גם היחלשות גל המחאה הנוכחי, לא תשנה את העובדה כי רוב הציבור האיראני לא יסכים לחיות באיראן המתנהלת כפי שהיא מתנהלת כיום, עוד זמן רב. העובדה היא כי מול ח’מנאי ואנשיו עומדים כוחות בצמרת האיראנית בעלי עוצמה לא פחותה, אשר יכולים לחדש את ההפגנות בכל רגע.

מומחים רבים מעריכים כי בתוך שנה תיעלם התיאוקרטיה השיעית מעל פני האדמה ובמקומה תקום אלטרנטיבה ליברלית יותר. מומחים אחרים סבורים כי איראן תאמץ דווקא דרך שונה – חולשתו של ח’מנאי והתחזקותו של בנו, יצרו גל של שמועות שבכוונת ח’מאני להמליך את בנו אחריו, פעולה בעלת סיכויים אפסיים במבנה המשטר הנוכחי, אולם מודל של מונרכיה דתית דוגמת מונרכיות אחרות בעולם המוסלמי, עשוי להתאים לכך. כך או אחרת, המניה האיראנית נחלשה מאוד בחודש האחרון והיא עתידה להוסיף ולהיחלש. בנות הברית של איראן ברחבי העולם יתחילו לחוש זאת בשנים הקרובות, כשאיראן תיאלץ להתמקד בבעיותיה הפנימיות.

בהקשר זה, חשוב לזכור את פרויקט הגרעין האיראני. על אף הלחץ הבינלאומי, המחויבות של המשטר האיראני להשגת היכולת הגרעינית לא נפגעה, ובמידה רבה ייתכן והתחזקה, לנוכח הלחץ הבינלאומי המחודש. השגת יכולת גרעינית יכולה להוות שטר ביטחון עבור משטר האייתוללות, לפחות בכל הנוגע למעורבות חיצונית בענייניה הפנימיים.

השנה הקרובה תהיה, אם כן, קריטית ביותר עבור איראן, הן בנוגע ליציבות המשטר והן בנוגע לפרויקט הגרעין. בסופה, ייתכן ונדע טוב יותר כיצד תראה איראן בשנים הקרובות ומה תהיה מדיניותה האזורית.

הערות

1. Amir Taheri, “The fight for Iran’s future is far from over”, Times Online, 30/06/2009

2. Paul Reynolds, “Iran: Where did all the votes come from?”, BBC News, 23/06/2009

3. Robert Tait, “Children’s show falls foul of toy monkey called Ahmadinejad”, The Guardian, 11/03/2009

4. Thomas Erdbrink, “Ex-Iranian President Criticizes Ayatollah”, Washington Post, 10/06/2009

5. Muhammad Sahimi, “Iran’s Power Struggle”, New York Times, 28/04/2009

6. Shahir Shahidsaless, “The IRGC shakes its iron fist”, Asia Times, 19/06/2009

7. Lewis Smith, “EU unites to warn Tehran over arrest of British embassy staff”, The Independent, 29/06/2009


מאמרים נוספים