הדב הרוסי מקיץ משנתו

איך הפכה רוסיה מדמוקרטיה פושטת רגל למעצמה אוטוריטארית משגשגת?

יובל בוסתן, אלון לוין


“רוסיה זקוקה למנהיג חדש לאלף חדש” הסביר ילצין כשפינה את כיסאו לולדימיר פוטין ב-31 בדצמבר 1999. שבע שנים חלפו, וניכר כי מדובר בהבדל של עידן ועידנים – פוטין, שקיבל לידיו מדינה מפוררת, הציג שילוב ייחודי בין אוטוריטריזם לקפיטליזם, שהביא לעיצובה של רוסיה כפי שהיא היום – מדינה עם משטר ריכוזי החולש על כלכלה קפיטליסטית שדוהרת קדימה בקצב מסחרר.

מוסקבה. אוגוסט 1991. בתגובה לניסיון ההפיכה מתייצב הנשיא בוריס ילצין מול “הבית הלבן” הרוסי ומנהיג את ההמונים באופן מעורר השתאות שהביא לסיכול המרידה. תמונתו של ילצין עומד ונואם על הטנק מול הבית הלבן נחשבת בעיניי רבים לרגע השיא של הדמוקרטיה ברוסיה.

לימים, כשנדרש לאירועי אותם ימים בעת כתיבת ספרו “המאבק על ההיסטוריה”, קבע ילצין: “אני מאמין שההיסטוריה תכריע כי המאה ה-20 הסתיימה, הלכה למעשה, בין ה-19 ל-21 באוגוסט 1991”.

ביותר ממובן אחד, ילצין צדק.

המאה העשרים הארורה, בה נלחמו המלחמות העקובות ביותר מדם בתולדות המין האנושי, בה קמו משטרים מהחשוכים שידע העולם, המאה שבמשך מחציתה כמעט היה העולם מקוטב מאי פעם, הסתיימה באופן מעורר השתאות, שנטע תקווה גם בלב הציניקן הגדול ביותר – תהליך התמוטטותה של ברית המועצות לווה בדמוקרטיזציה, על פי רוב לא-אלימה, שהתפשטה כשריפה בשדה קוצים במרבית שטחי הגוש הקומוניסטי. אזרחי הרפובליקות שהרכיבו את הגוש, אשר חיו במשך ארבע עשורים מאחורי מסך ברזל אימתני, קיבלו את ההשפעה המערבית בזרועות פתוחות ותוך רצון מופגן למחות את זכר “השנים האדומות”.

השנים שלאחר התמוטטות ברה”מ אופיינו בהתעצמות החדירה האמריקנית והאירופית למדינות הגוש המזרחי ולשטחי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר. חדירה זו, אם באמצעות הצטרפות לאיחוד האירופי, אם באמצעות “תוכנית שותפות לשלום” של נאט”ו ואם באמצעות קשרי מסחר חדשים עם מדינות המערב שהיו בגדר חלום בעידן הסובייטי, צמצמה באופן משמעותי את “החצר האחורית” של רוסיה, שהייתה טרודה בבעיות משלה.

רוסיה של תחילת שנות ה-90 התמודדה עם גרעון תקציבי עצום. היא סבלה מהיעדר רזרבות מט”ח, מצניחה בתמ”ג ומאינפלציה דוהרת. אובדן שווקי הגוש הקומוניסטי, תשתיות אזרחיות מפגרות ומתפוררות בכל התחומים ומנגנון ממשלתי מסורבל שטרם השלים עם היעלמותם של המגל והפטיש הביאו לצניחה דרמטית ברמת החיים. התנאים הקשים גרמו לשבר בקרב רבים מאזרחי רוסיה, שראו את מצבם הכלכלי וביטחונם האישי נפגעים ללא הכר מאז המעבר לדמוקרטיה.

בצר לו פנה ילצין בבקשת סיוע לקרן המטבע העולמית, לבנק העולמי ולמשרד האוצר האמריקני, אך פניותיו אלו רק הרעו עוד יותר את המצב במקום להוביל ליציבות המקווה – הרפורמות הכלכליות עליהן הכריז ילצין, בייעוץ הגורמים המערביים שנזכרו לעיל, הביאו למיתון ארוך, שיש המגדירים אותו כקשה יותר ממצבן של ארה”ב או גרמניה בתקופת השפל הגדול [1].

המשבר הכלכלי הוביל להתחזקות של הפשיעה המאורגנת, של תפוצת הסמים ושל היקף השחיתות. אלו באופן טבעי הביאו לייאוש גובר בחברה הרוסית, שהפכה מקוטבת ומתוסכלת. מעמדו של ילצין התערער עוד יותר ושנה של מאבקי כוח עם האופוזיציה הגיעה לשיא בניסיון של הפרלמנט להדיח את הנשיא. זה בתגובה הורה, ב-3 באוקטובר 1993, על הפגזת הפרלמנט. עם סיומה של ההתקוממות האזרחית הרחבה ביותר שארעה ברוסיה מאז מהפכת אוקטובר 1917, נמנו כ-200 הרוגים ויותר מ-400 פצועים.

ילצין אמנם צלח את המשבר והשיג אישור לחוקה החדשה שהרחיבה את סמכויותיו בדצמבר 1993, אך הבסיס הפוליטי שלו המשיך להתערער – ההסתבכות בצ’צ’ניה החל ב-1994, והמשבר החברתי שהתחולל עם “בריחת המוחות” – זרם המדענים, הרופאים והמורים שהיגרו למערב בשנות ה-90 בתקווה להבטיח לעצמם תנאים טובים יותר – דרדרו הן את שיעורי התמיכה בילצין והן את מצבו הבריאותי [2].

בניסיון לייצב את שלטונו כרת ילצין ברית עם קבוצת אנשי עסקים שנודעו כ”אוליגרכים”. חבורה רבת השפעה זו “נאותה” לספק לילצין תמיכה פוליטית בתמורה להנחה משמעותית ברכישת השליטה על מכרות, שלדי חברות להפקת אנרגיה מהתקופה הסובייטית וחברות ממשלתיות אחרות.

במילים אחרות – בניסיון להבטיח את הישרדותו הפוליטית, ויתר ילצין על אוצרות הטבע העצומים של רוסיה.


בוריס ילצין מקבל את פני מחליפו, ולדימיר פוטין. צילום: הקרמלין

פשיטת רגל משפילה

ההפרטה הפרועה שהוביל ילצין הפשיטה את רוסיה מנכסיה במחירי מבצע. הממשלה, אשר שיוועה למקורות הכנסה, מכרה איגרות רוב בריביות אסטרונומיות ורוסיה, שמעל 80 אחוזים מהייצוא שלה התבסס על חומרי גלם דוגמת נפט, גז טבעי, עץ ומתכות, הפכה תלויה באופן מסוכן ברמת המחירים בשוק העולמי.

המשבר העולמי בשנים 1997-1998 הוביל לצניחה במחירי הגלם ממנה חששו ברוסיה. היא אמנם הצליחה לשמור על יציבות מסוימת בחודשים הראשונים של המשבר, אבל החל באביב 1998 נכנסה לסחרור – במרץ פיטר ילצין את ראש הממשלה צ’רנומירדין ומינה תחתיו בנקאי אלמוני בשם סרגיי קיריינקו. במאי החלה צניחה בשערי המניות ובמחירי אגרות החוב והבנק המרכזי הקפיץ את הריבית ל-150% בניסיון למנוע התרסקות מוחלטת של הרובל.

למרות מאמץ משותף של הממשלה הרוסית ושל המוסדות הפיננסים הבינלאומיים, שהעמידו לרשותו של ילצין הלוואות חרום בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים, ההתמוטטות הייתה בלתי נמנעת – ב-11 באוגוסט התרסקה הבורסה והמסחר בה הופסק לזמן מה. ב-17 באוגוסט הכריזה רוסיה על מורטוריום של רבעון אחד בהחזר החוב החיצוני, וגרמה לבהלה רבתי בשוק הרוסי.

הודעתה של הממשלה, יומיים לאחר מכן, כי היא אינה מסוגלת לעמוד בתשלום בגין אגרות החוב הממשלתיות התחילה תגובת שרשרת שהובילה לירידות בבורסות ברחבי העולם.

ברוסיה עצמה, כצפוי, ההכרזה הביאה להתמוטטות מהירה – רבים איבדו את חסכונות חייהם, מיליונים צנחו באחת אל מתחת לקו העוני, האבטלה זינקה, הממשלה צמצמה פעילותה אך לא הצליחה להשתלט על הגרעון וכמעט כל המשקיעים הזרים המשמעותיים הניסו את נכסיהם מהמדינה הקורסת.

וילצין? הוא המשיך לעשות את מה שעשה הכי טוב באותה תקופה: לפטר ראשי ממשלה. תשעה ראשי ממשלה היו לרוסיה בעידן הפוסט-סובייטי. לא פחות מחמישה מהם כיהנו בין מרץ 1998 לאוגוסט 1999.

באוגוסט 1999 הפתיע ילצין רבים כשמינה את ולדימיר פוטין לראשות הממשלה ואף סימן אותו כיורשו. פוטין, הגם שסיים קדנציה מוצלחת כראש שירות הפס”ב, שירות הביטחון הפנימי של רוסיה, היה עד אותה עת אנונימי בזירה הלאומית.

עם כניסתו למשרד הממשלה שידר פוטין מסר ברור וחד משמעי: אפס סובלנות. הוא הבטיח (וקיים) אפס סובלנות כלפי הצ’צ’נים ומשהתמנה לנשיא המשיך במדיניות זו כלפי כל מי שעמד בדרכו – מהאוליגרכים ועד מנהיגי האופוזיציה.

פוטין נהנה גם ממידה לא מבוטלת של מזל – הזינוק במחירי חומרי הגלם, החל ב-1999, בצוותא עם רפורמת המיסים המוצלחת שהוביל ראש הממשלה יבגני פרימקוב טרם כניסתו של פוטין לתפקיד, הביאו להתאוששות מהירה ומופלאה במשק הרוסי – האינפלציה צנחה מ-85.7% ב-1999 ל-20.8% כעבור שנה, החוב הלאומי רוסן והשכר הממוצע במשק החל לעלות.

“להשיב את רוסיה לגדולתה” סימן פוטין את המטרה בנאום ההשבעה שלו. לשם כך, הוא הקדיש את הקדנציה הראשונה שלו לשיקום ההריסות ולמודרניזציה של הכלכלה הרוסית.

על שלוש רגליים נשענה האסטרטגיה של פוטין בשנים אלו – הלאמה אגרסיבית שהשיבה לשליטת המדינה את שנגזל ממנה בשנות ה-90, שיפור המשילות באמצעות פעולות נגד גורמי האופוזיציה מחד וקידום מקורבים מאידך, ושמירה על פרופיל נמוך בזירה העולמית במטרה שלא להזמין לחצים מיותרים.

השיקום התקדם בצורה מהירה ומרשימה, הגם אם שנויה במחלוקת – פוטין יצא למלחמה באוליגרכים במטרה להשיב לרוסיה את השליטה על כל אוצרות הטבע שלה, כמו גם על אמצעי התקשורת ברוסיה.

משהשלים את ההשתלטות, פעל למנף את הדומיננטיות של רוסיה בתחום הנפט והגז הטבעי – בשנת 2006 עקפה רוסיה את ערב הסעודית, הנתונה למכסות הייצור של OPEC, והפכה ליצרנית הנפט הגדולה בעולם.

למרות זאת ובאופן מדהים, הנפט מהווה רק משאב משני בחשיבותו ברוסיה, שמייצרת 27 אחוזים מהגז הטבעי בעולם. לאור זאת, את עיקר פעילותו בשנים 2005-2007 בתחום האנרגיה הקדיש פוטין להקמתו של קרטל בשוק הגז הטבעי, ולשימוש בו כאמצעי לחץ פוליטי [3].

פעולותיו אלו הקימו עליו את המעצמות הדמוקרטיות, אך ברוסיה המשגשגת של אמצע העשור, זו שעדיין זוכרת היטב את הטראומה של 1998, הרוב המכריע של הציבור תומך בפוטין – פוטין ניצח בבחירות לנשיאות ב-2004 עם למעלה משבעים אחוזים מהקולות בסיבוב הראשון. על פי סקרי דעת קהל המתפרסמים ברוסיה, הוא שומר מאז על אחוזי תמיכה גבוהים שנעו במחצית הראשונה של 2007 סביב 80 אחוזים.

דמוקרטיה ריכוזית

בזירה הפנימית, התמקד פוטין בקדנציה הראשונה שלו בשיבוץ מקורבים בעמדות כוח ובהחלשת כל מקור אפשרי לסכנה. כצעד ראשון, הוא הכריז במאי 2000 על קיבוצם של כל הרפובליקות והיחידות האדמיניסטרטיביות הפדראליות תחת שבעה מחוזות, במטרה לשדרג את יכולת השליטה עליהם.

במקביל, העצים פוטין את שליטתו במועצת הפדרציה, הבית העליון של הפרלמנט בו זוכים כל האזורים ברוסיה לייצוג. פוטין הוביל חקיקה לביטול הבחירה הישירה למועצה, שחבריה מונו מעתה על ידי המושלים המקומיים. חקיקה מ-2004 שהפקידה בידי הקרמלין אל הסמכות למנות מושלים מקומיים השלימה את המעגל, והפכה את המועצה, כך על פי טענות האופוזיציה, לחותמת גומי של פוטין.

גם בדוּמא, הבית התחתון, פעל פוטין להעצים אחיזתו ושינה את שיטת הבחירות. בעוד שבבחירות הקודמות לפרלמנט נחלקו 450 מושבי הדומא שווה בשווה בין ייצוג מפלגתי לייצוג אזורי, הרי שלקראת הבחירות הקרובות, שתיערכנה בתחילת חודש דצמבר, שונתה השיטה וכל 450 המושבים יחולקו בין המפלגות שיעברו את אחוז החסימה, שהועלה אף הוא, מחמישה לשבעה אחוזים. למרות שאת הרף הזה צלחו בבחירות האחרונות ארבע מפלגות בלבד פוטין, שעה שהעביר את החוק ב-2005, הצהיר כי הוא “יחזק את השיטה המפלגתית ויטיב עם האופוזיציה”.

בתחילת כהונתו השנייה, ובתגובה למהפכות “הצבעוניות” שפרצו בגיאורגיה, אוקראינה וקירגיזסטן, פנה פוטין לחיזוק התמיכה בו. הוא הכריז על שורת פרויקטים לאומיים בתחומי החקלאות, הבריאות, החינוך והתחבורה בהשקעה של מיליארדים, ובמאי 2005 תמך בהקמת “נאשי!” (ברוסית – שלנו), ארגון נוער המונה כיום כ-120,000 חברים. הארגון מחנך לפטריוטיות ולערכים רוסים, ומהווה אמצעי מרכזי ומטריד בפולחן האישיות המתעצם של פוטין [4].


פוטין עם גורבצ’וב – רוסיה של היום מתקרבת לעבר. צילום: הקרמלין

השתקת האופוזיציה

צעדיו האגרסיביים של פוטין, הגם ששווקו כהכרחיים במצב הקשה של רוסיה של תחילת העשור, הקימו על פוטין את האופוזיציה, כמו גם ארגוני זכויות בינלאומיים, כמעט למן כניסתו לקרמלין.

צעדיו האחרונים של פוטין, שכאמור הידק שליטתו על שני בתי הפרלמנט, הביאו לעליית מדרגה במחאות האופוזיציה, החל ב-2006. גארי קספארוב, אלוף העולם לשעבר בשח-מט הוא מהדמויות הקולוניות ביותר המתנגדות לפוטין, והוא צפוי להתמודד על הנשיאות ב-2008.

קספארוב מהווה יעד עיקש להטרדות מצד השלטונות ובראיון שהעניק לעיתון “הארץ” בחורף 2007 הזהיר: “פוטין משנה את רוסיה במהירות, והופך את המערכת הפוליטית לחד-מפלגתית ולמעשה לדיקטטורה. בחודשים האחרונים נחקקים ברוסיה בחיפזון חוקים דרקוניים, שמטרתם למנוע פעילות אופוזיציונית, ובה בעת למקם את האופוזיציה בקטגוריה של קיצוניות וטרור”.

מספר חודשים לאחר מכן, בתחילת באפריל, אימצה עיריית מוסקבה תקנה עירונית חדשה שנועדה להקשות על כיום הפגנות בעיר. על פי התקנה החדשה, חל איסור לקיים הפגנות ליד אתרים היסטוריים ובאולמות בהם מספר המשתתפים גדול ממספר הכיסאות, וגולת הכותרת – חובה לפזר כינוסים אם יש יותר משני משתתפים על מטר מרובע(!).

כמה ימים לאחר מכן העניק האוליגרך היהודי בוריס ברזובסקי, הגולה בבריטניה, ראיון לגרדיאן הבריטי בו קבע כי במצב הנוכחי בלתי אפשרי להשיב את הדמוקרטיה באמצעות בחירות כי הן לא חופשיות ומכאן ש”יש צורך בשיטות אחרות על מנת להחזיר את הדמוקרטיה לרוסיה, אך ברצוני להבהיר כי לא יישפך דם” [5].

בניסיון לעצור את התקוממות האופוזיציה הידק פוטין על שליטתו על התקשורת – ב-23 באפריל רכשה זרוע התקשורת של גזפרום את תחנת הרדיו העצמאית הגדולה ביותר, והציבה לה הנחיות עריכה חדשות שמזכירות את המשטרים החשוכים ביותר – לפחות מחצית מהחדשות חייבות להיות חיוביות, יש להתעלם מראשי האופוזיציה ולהציג את ארה”ב כאויב. מספר חודשים לאחר מכן ובתגובה למשבר המתמשך עם בריטניה, החליטו הרשויות ברוסיה לבטל את רישיון השידור של ה-BBC במדינה, החל ב-18 באוגוסט 2007.

באופן מסורתי, לא קל להיות עיתונאי ברוסיה וחופש העיתונות שם עלה לעוסקים בו לא פעם בחייהם. גם בהקשר זה, תקופת שלטונו של פוטין יוצאת דופן – עשרות עיתונאים נרצחו ברוסיה מאז נבחר פוטין לנשיא. “פוטין יצר את התנאים שמאפשרים המשך של רצח עיתונאים וחוסר יכולת אמיתית לחקור ולהגיע לחקר האמת” אמר מזכ”ל אגודת העיתונאים הרוסית, איגור יעקובנקו [6].

על פי החוקה הרוסית, אדם לא יכול להיבחן לנשיאות יותר משתי קדנציות ברציפות ומכיוון שכך פוטין לא יוכל להתמודד בבחירות הקרובות. עם זאת, הוא עשוי לנצל את שליטתו המוחלטת על הפרלמנט בכדי לשנות את החוקה.

אם יבחר לעשות זאת נדע, ככל הנראה, רק בתחילת 2008. לעת עתה ניכר כי עם כניסתו למה שעשויה להיות שנתו האחרונה בקרמלין, הקצין פוטין את עמדותיו בנושאים שונים ובראשם דיכוי האופוזיציה והיחסים עם ארה”ב והאיחוד האירופי.

פוטין השקיע את מרבית כהונתו בפינוי ההריסות ובבניית תשתיות חדשות תחתן. אלו אמורות להבטיח קצב צמיחה קבוע בשנים הבאות בתחום הכלכלי, וכפועל יוצא מכך – במעמד הגיאו-פוליטי של רוסיה.

460 מיליארד דולר על פני 13 שנים לשדרוג תשתיות בתעשיית האנרגיה. 189 מיליארד דולר על פני שמונה שנים לשדרוג הצבא ועוד 250 מיליארד דולר לשדרוג חיל האוויר, כולל בניית שש נושאות מטוסים חדשות. תוכנית שאפתנית לבניית בסיס קבע על הירח [7] ושדרוג מערך הרכבות בהשקעה של 30 מיליארד דולר אלו רק כמה מהתוכניות הבולטות עליהן הכריזו בקרמלין בשנתיים האחרונות.

אם לא תהיינה הפתעות, החל ממרץ 2008 יפקח על פרויקטי הענק הללו מישהו אחר.

למרות ההליך הדמוקרטי, ובחירות שמתקיימות ללא הפרות יוצאות דופן, נהיר לכל ברוסיה כי המועמד עליו יפרוש פוטין את חסותו הוא שיירש אותו. פוטין מצידו, קידם את שני נאמניו סרגיי איבנוב ודימיטרי מדבדב לתפקיד סגן ראש הממשלה, והציבם כאחראים על משרדים ממשלתיים רבים.

כך, מינה פוטין את איבנוב לתפקיד סגן ראש הממשלה הראשון ולאחראי על שורה של משרדים ממשלתיים ופרויקטים לאומיים בתקציב כולל של מאות מיליארדי דולרים, בעוד מדבדב עומד בראש דירקטוריון “גזפרום” האימתנית.

כאילו כדי לערפל את כוונותיו עוד יותר, קידם פוטין מועמד שלישי ביולי 2007, כשמינה את סגן ראש הממשלה סרגיי נרישקין לעמוד בראש תאגיד הספנות הלאומי החדש, לו צפויה השפעה משמעותית על המגזר הצבאי והאזרחי.

קידומם של האנשים הקרובים ביותר לפוטין מעיד בבירור כי מה שהיה הוא שיהיה. במלים אחרות – השפעתו של פוטין על המערכת הפוליטית ברוסיה לאחר לכתו, במידה ואכן יבחר לזוז הצידה, תהיה עדיין משמעותית ביותר, והגווארדיה של סנט-פטרבורג, שרבים מחבריה הוצבו על ידי פוטין במשרות מפתח, תוסיף ותשלוט.

אחרית דבר

קשה למצוא תשובה יחידה וחד-משמעית לשאלה מדוע נכשלה הדמוקרטיה ברוסיה.ישנם כאלו התולים את האשם בילצין ובברית שכרת עם האוליגרכים, אך אחרים דווקא זוקפים לזכותו את העובדה שהדברים מעולם לא התדרדרו עד כדי מלחמת אזרחים בהיקף מלא, למרות שהתנאים התאימו לכך.

ישנם אלו הטוענים כי האשמה מוטלת דווקא על כתפי האמריקנים, שלא השאירו לילצין סיכוי עם ביצוע אגרסיבי מדי של הרפורמות הכלכליות, אך מולם ניצבים אלו שטוענים כי לולא הסיוע המערבי רוסיה הייתה שוקעת באנרכיה מוחלטת. לעומתם, יש כאלו הגורסים כי עקרונות הדמוקרטיה המערבית פשוט לא מתאימים לחברה הרוסית.

האם הדמוקרטיה קיבלה בכלל סיכוי הוגן להצליח ברוסיה? האם ביסוסו של משטר דמוקרטי יציב היה מונע את הקיטוב העולמי המתהווה? האם באמת היה אי פעם סיכוי לקיומה של מערכת יחסים ידידותיות ומשותפת אינטרסים בין רוסיה ובין המעצמות הדמוקרטיות? כנראה שלעולם לא נדע.

“רוסיה זקוקה למנהיג חדש לאלף חדש” הסביר ילצין כשפינה את כיסאו לולדימיר פוטין ב-31 בדצמבר 1999. שבע שנים חלפו, וניכר כי מדובר בהבדל של עידן ועידנים – פוטין, שקיבל לידיו מדינה מפוררת, הציג שילוב ייחודי בין אוטוריטריזם לקפיטליזם אשר יצר את רוסיה של היום – מדינה עם משטר ריכוזי החולש על כלכלה קפיטליסטית שדוהרת קדימה בקצב מסחרר.

אם אכן יבחר פוטין לפרוש, ייתכן כי הוא ייזכר כמנהיג שהוביל את רוסיה במדבר, אל פאתי הארץ המובטחת, אך הותיר למישהו אחר ליהנות מפירותיה.

כך או אחרת, גם מבקריו החריפים ביותר של פוטין מכירים בעובדה כי הודות לפעילותו, ניתן יהיה לסכם את הירושה שיותיר לנשיא הרוסי הבא במילה אחת: מעצמה.

הערות

1. Peter Nolan, “China’s Rise, Russia’s Fall”, Macmillan Press, 1995. pp. 17–18

2. למרות שאירועים אלו הוצנעו על ידי המקורבים לו, סוד גלוי הוא כי ילצין היה חולה לב והוא גילה חיבה יתרה לטיפה המרה

3. עוד על אוצרות הטבע במאמר “הקרמלין בע”מ” בגיליון זה

4. עוד על נאשי במאמר “היה נכון” בגיליון זה

5. Ian Cobain, “I am plotting a new Russian Revolution”, Guardian, 13/04/2007

6. אריק וייס ואלי ברדנשטיין “הם יורים גם בעיתונאים”, מעריב, 18/10/06

7. Russia Plans manned Moon by 2025″, AFP, 31/08/2007″


מאמרים נוספים