מדיניות הבלימה של סרקוזי

על המדיניות החדשה שמובילה צרפת

יובל בוסתן, אלון לוין


זרם ההגירה הבלתי פוסק לאיחוד האירופי, ולהבדיל – ההתעצמות הסינית באפריקה, אילצו את נשיא צרפת, ניקולא סרוקזי, להידרש אל שני הנושאים הללו מיד עם תחילת כהונתו. כשהוא קורא למדינות אפריקה להניח את העבר מאחור בדרך לעתיד משותף, מבקש סרקוזי להוביל את קרב הבלימה של הגוש הדמוקרטי בזירה האפריקנית.

צרפת, בעבר אחת משתי המעצמות המשפיעות ביותר באפריקה לצדה של בריטניה, מנהלת יחסים טעונים עם מדינות היבשת. הקולוניאליזם הצרפתי, בדומה לזה שהנהיגו שאר המעצמות האירופיות, היה אכזרי ופגע אנושות במרקם החיים המקומי.

ראשוני הצרפתים החלו להגיע לצפון-מערב אפריקה כבר במאה ה-17 בחפשם אחר עבדים, אך הצרפתים לא הסתפקו בשינוע עבדים ובהפקעת קרקעות ואוצרות טבע, ושמו להם למטרה להפיץ את התרבות הצרפתית לכל המושבות עליהן שלטו.

לצורך כך נשלחו, לצד כוחות צבא וממשל, גם מורים ומיסיונרים שהעבירו שיעורי דת, קרוא וכתוב ובשלב מתקדם אף לימודים כלליים כגון היסטוריה וספרות צרפתית. הצרפתים התפארו כי בכל יום לומדים ילדים ברחבי האימפריה הצרפתית את אותו חומר לימודי – במושבות באפריקה, במושבות באזור הודו-סין ובצרפת עצמה.

אך התפארות לחוד ומציאות לחוד. רק חלק קטן מהתושבים המקומיים זכו ללמוד במערכת החינוך החדשה. הצרפתים שהזדרזו להרוס את תשתיות החינוך המסורתיות במושבות דוגמת אלג’יריה, הרשו רק לנבחרים לפקוד את המוסדות הצרפתיים במקומן. אלו זכו ליתרון על שכניהם והפכו במשך הזמן לאליטות המקומיות.

עידן הקולוניאליזם הצרפתי באפריקה תם בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה. עם סיומו, תלותן של המושבות בצרפת קטנה, אך לא התבטלה לחלוטין. ההתיישבות הצרפתית הנרחבת במושבות הצפוניות, יחד עם החד-גוניות הכלכלית שטיפחה צרפת בכמה מהמושבות, הנציחה את התלות ביחסים בין המדינות הצעירות למעצמה האירופית המצומקת.

הצבא הצרפתי שמר על נוכחות קבועה בחמש מדינות – צ’אד, חוף השנהב, ג’יבוטי, סנגל וגבון – ומאז אף נדרש כמה פעמים לאירועים מקומיים.

במהלך השנים שמרה צרפת על מעמדה כשותפת הסחר השנייה בגודלה של אפריקה. בנוסף היא מעניקה סיוע בהיקף של מיליארדי דולרים בשנה, המיועדים בעיקר למדינות הפרנקופוניות.

המשך הנוכחות הצבאית וההשפעה הכלכלית המשמעותית נתפסו כניאו-קולוניאליזם וגררו ביקורת כלפי צרפת מצד מנהיגים אפריקנים, מצד מדינות אירופיות אחרות שויתרו לחלוטין על מושבות ביבשת השחורה וציפו מצרפת לנהוג באותו אופן, ומצד ארה”ב.

שינוי ביחסה של צרפת כלפי אפריקה הורגש בשנות שלטונו של ז’אק שיראק, שנכנס לארמון הנשיאות במאי 1995. שיראק העדיף את הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי על הקשרים עם מדינות אפריקה.

מדיניות זו של צרפת, יחד עם ההעלמות הסובייטית בתחילת העשור והטינה הגוברת נגד ארה”ב בעקבות כישלונותיה בסומליה וברואנדה, יצרו ואקום מדיני אליו נכנסה סין [1].

שינוי נוסף בגישה הצרפתית לאפריקה הגיע מכיוון יורשו של שיראק, ניקולא סרקוזי, שנכנס לתפקידו במאי 2007. הנשיא הטרי רכש בימיו כשר הפנים מוניטין שנוי במחלוקת בעיני האפריקנים כמי שמתנגד להגירה מאפריקה, ואף הפך למטרה לחיציהם של מפגינים רבים במהלך ביקוריו ביבשת.

בניגוד לקודמיו, הוא לא טרח לקשור קשרים אישיים עם מנהיגים באפריקה, ולכן הכרזתו עם כניסתו לתפקיד הנשיא במאי 2007, כי בדעתו להוביל מדיניות צרפתית חדשה באפריקה, התקבלה בפליאה ובחשדנות.

חודשיים בלבד לאחר שניצח בבחירות יצא סרקוזי לסדרת ביקורים באפריקה. תחילה ביקר באלג’יריה וטוניסיה, ושבועיים לאחר מכן פנה ללוב, סנגל וגבון. במהלך ביקוריו, הציג הנשיא הטרי את מדיניותו החדשה.


נשיא אלג’יריה בוטפליקה (מימין), מקבל את פניו של סרקוזי. צילום: ממשלת אלג’יריה

מדיניות הבלימה

בלימה, זהו שם המשחק מבחינתו של הנשיא הצרפתי ביחסים עם אפריקה. בלימה גיאו-פוליטית של המשך ההתעצמות הסינית (ובמידה פחותה יותר) הרוסית ביבשת, ובלימה פיזית של תנועת המהגרים מאפריקה לאירופה.

בניסיון לבלום את ההתפשטות הסינית, החל סרקוזי בחיזוק קשריה הכלכליים של צרפת באפריקה. הוא ביקש להדק את הקשרים עם המדינות הקרובות לצרפת – טוניסיה, סנגל, אלג’יריה, גבון, וכן עם לוב שהתקרבה בשנים האחרונות למערב. שלוש האחרונות הן מדינות עשירות במשאבי אנרגיה. ככאלו חשיבותן בעיני הצרפתים עולה, בעיקר לנוכח התרופפות מסוימת ביחסי צרפת עם העולם הערבי.

ניסיונות צרפת להתקרב לאלג’יריה אינם חדשים. ביולי 2004 הגיעה לביקור שרת ההגנה הצרפתית, במה שנרשם כביקור הראשון באלג’יריה של שר הגנה צרפתי מאז תום מלחמת העצמאות האלג’יראית ב-1962. סרקוזי, אז שר האוצר, אישר חבילת סיוע בהיקף של 2.5 מיליארד דולר למושבה הצרפתית לשעבר.

ביקורו הראשון של סרקוזי באלג’יריה כנשיא לא הניב פירות מוחשיים. הסיבה המרכזית לכך היא שורת הסכמים עליהם חתמה אלג’יריה 16 חודשים קודם לכן עם רוסיה. ההסכמים נחתמו במהלך ביקור של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. פוטין סיכם עם הנשיא בוטפליקה על שמיטת חובות ועל עסקת הנשק הגדולה ביותר של רוסיה בעידן הפוסט-סובייטי, בהיקף כולל של 12.5 מיליארד דולר. בנוסף, אלג’יריה פתחה את שעריה לחברות הגז והנפט הרוסיות, שזכו בזיכיונות לחיפוש ופיתוח משק האנרגיה המקומית [2].

לאור הסכמים אלו, נהירה העובדה כי כל גורם שיבקש לערער אותם יצטרך להציע לאלג’יריים הצעה טובה יותר. הצעתו של סרקוזי כמובן לא הייתה כזו, אך היא המחישה כי הוא לא יירתע מקריאת תיגר על הדומיננטיות של אחת המעצמות הריכוזיות במדינות אפריקה.

האם סרקוזי לקח בחשבון כי סין או רוסיה עלולות להשיב לניסיונותיו אלו באותה המטבע במדינות בהן צרפת דומיננטית? עד כמה תיפגע המדיניות הצרפתית באפריקה אם תאבד השפעתה באחת המדינות הקרובות אליה? ימים יגידו.

המסע המוצלח ללוב

שבועיים לאחר סדרת הביקורים הראשונה כנשיא באפריקה, ביקר סרקוזי ביחד עם אשתו בלוב.

במהלך הביקור הצליחו השניים לשכנע את שליט לוב, מועמר קדאפי, לשחרר קבוצה של אחיות בולגריות ורופא פלשתיני אשר נכלאו שמונה שנים קודם לכן באשמת הדבקה מכוונת באיידס של מאות ילדים.

למרות דיווחים שנפוצו לאחר שחרור הבולגרים על פיהם שילמה הממשלה בסופיה כופר בסך של 54 מיליון דולר, זכה סרקוזי לקרדיט רב על שהביא לסיום הפרשה.

תוך ניצול המומנטום החיובי שנוצר, חתמו לוב וצרפת על הסכם לשיתוף פעולה כלכלי. במסגרת ההסכם התחייבה צרפת להקים כור גרעיני שיספק חשמל לטובת התפלת מי ים למדינה המדברית ובתמורה, יזכו הקבלנים הצרפתיים לגישה למאגרי האורניום הלוביים, הנאמדים בכ-1,600 טונות. בנוסף נחתמו מספר הסכמים בתחום הצבא, המדע והחינוך.

מבחינת הנשיא הצרפתי, העדנה ביחסים עם לוב היא נדבך חשוב בתוכניתו להקים ארגון חדש, “ים תיכוני”, שיכלול את מדינות צפון אפריקה ודרום אירופה. סרקוזי, שהציג את הרעיון בביקוריו באלג’יריה ובטוניסיה, הציע לקיים פסגה בנושא כבר ב-2008. לטענתו, הארגון יאפשר להציג דרכים חדשות להתמודד עם זרם ההגירה מאפריקה לאירופה ויקדם את שיתוף הפעולה בין המדינות החברות בתחומים נוספים.

קחו אחריות על גורלכם

ניקולא סרקוזי, הנשיא השישי של הרפובליקה הצרפתית החמישית, נחשב לנשיא הכי פרו-אמריקני שידעה הרפובליקה. אין זה פלא איפה, כי סרקוזי הציב במרכז המאמץ המדיני הראשון שלו את התורה האמריקנית החדשה-ישנה המכירה בצורך לצאת את גבולות המדינה בכדי לטפל באיומים מרוחקים בטרם אלו יתפוצצו בתוך המדינה.

ג’ורג’ וו בוש הוביל את ארה”ב ואת בנות בריתה למלחמה עולמית בטרור, במטרה מוצהרת לטפל בבעיה במקור, ולא להמתין עד שתתפוצץ “בבית”. בקיץ 2007, ביקש סרקוזי להכיל מדיניות זו על המאבק בהגירה.

על פי חזונו של סרקוזי, הפתרון טמון בפעולה משולבת שתוביל לשימור כוח אדם איכותי באפריקה ותעודד חזרתם של צעירים משכילים. העדפתם של הנמנים על אוכלוסיה איכותית זו להישאר באירופה פוגעת אנושות בסיכוי הצמיחה של מדינת המוצא שלהם. “אם ניקח את כל הרופאים שלכם, את כל המנהלים, את כל המהנדסים ואת כל הטכנאים – איך תפתחו את הכלכלה שלכם?” תהה סרקוזי בקול [3].

המסר אותו ביקש סרקוזי להעביר במהלך ביקוריו באפריקה הוא כי אם ברצונן של מדינות אפריקה לצמוח ולהתפתח, אל להן לאפשר לטינה שהן שומרות למדינות אירופה על פשעי הקולוניאליזם להכתיב את מדיניותן: “אי אפשר לתלות את כל האשמה בקולוניאליזם… את השחיתות, הדיקטטורות והשמדות העם… זה לא קשור לקולוניאליזם”. בהתייחסו לרקורד הצרפתי ביבשת קומם סרקוזי רבים כשכינה את פעולות צרפת בעבר כ”שגיאות”, אך בה בעת טען כי צרפת “לא ניצלה אף אחד” [4].

נשיא דרום אפריקה, ת’אבו מ’בקי, הזדרז והביע תמיכה בסרקוזי. באיגרת ששלח מ’בקי לפריז נכתב: “נאומך הראה כי אנו ברי מזל ויכולים לסמוך עליך כאזרח של אפריקה, וכשותף במאבק לפיתוח אפריקה”.

עם זאת, העובדה שהצהרה שכזו הגיעה מפיו של נשיא צרפתי בכלל ובפרט מפיו של סרקוזי, שעמדתו התקיפה בנושאי הגירה עוד בעת כהונתו כשר הפנים “זיכתה” אותו בכינוי “גזען”, הקפיצה רבים באפריקה. נחרץ מכולם היה יו”ר האיחוד האפריקני, אלפא עומר קונאר, שיצא נגד סרקוזי וקבע כי “הנאום הזכיר לנו תקופות אחרות”.

בתגובה לכל הטענות הבהיר סרקוזי כי הוא אינו מתכחש לעבר, אלא פשוט מבקש לדרבן את האפריקנים לנוע אל העתיד. במקביל, פתח משרד החוץ הצרפתי במסע הרגעה משלו בתקשורת האפריקנית והדגיש את חשיבות הקמתו של הארגון הים-תיכוני שהציע סרקוזי .


סרקוזי מרגיש בבית בחווה של משפחת בוש. צילום: הבית הלבן

שיתוף פעולה אמריקני-צרפתי

שש שנים חלפו מאז החלה המלחמה העולמית בטרור וארה”ב עודנה מבוססת בבוץ באפגניסטן ובעיראק ובה בעת טרודה בנטרול פרויקטי הגרעין של צפון קוריאה ואיראן.

עקב כך, מתמקדים האמריקנים פחות בזירות האחרות ברחבי העולם ובוחרים להותיר את השמירה על האינטרסים הדמוקרטים בזירות אלו בידיהם של בני בריתם באיחוד האירופי.

יחסי צרפת וארה”ב, שנאבקו במהלך העשור החולף להגדיל את נתחיהן בעוגת הסחר של אפריקה, הלכו והתהדקו אל מול שני האיומים המרכזיים לגוש הדמוקרטי באפריקה – התפשטות הטרור ולהבדיל – ההתעצמות הסינית.

המאבק בטרור, שצבר תאוצה באפריקה כבר לאחר הפיגוע בשגרירויות ארה”ב בקניה ובטנזניה ב-1998, הביא להידוק שיתוף הפעולה של ארה”ב עם צרפת. במסגרת זו, סייעו הצרפתים לאמריקנים להתבסס בג’יבוטי שבמזרח אפריקה ובסנגל במערב היבשת.

כעת, מוביל סרקוזי את קרב הבלימה מול ההתפשטות הסינית ברחבי אפריקה. בכך מוכיח סרקוזי כי צרפת תחת שלטונו מוכנה לשיתוף פעולה עם בנות בריתה בגוש הדמוקרטי, גם במקומות בהם נלחמה בעבר הלא רחוק כנגד מעורבות שכזו.

הערות

1. עוד על יחסי אפריקה-סין, במאמר “הקולוניאליזם הסיני” בגיליון זה

2. עוד על הביקור של פוטין ועל קרטל הגז, במאמר “הקרמלין בע”מ”בגיליון ספטמבר 2007 של סיקור ממוקד

3. “Sarkozy’s Africa Vision under fire”, AFP, 28/07/2007

4. Chris McGreal, “Mbeki criticized for praising ‘racist’ Sarkozy”, The Guardian, 27/08/2007


מאמרים נוספים