רואים עולם

ממשלת נתניהו פונה לזירות חדשות

יובל בוסתן, אלון לוין


במשך עשרות בשנים, ישראל לא מקיימת מדיניות חוץ עצמאית של ממש. כשהיא נתונה להשפעתה הטוטאלית של ארה”ב ורגישה לביקורת מצד האיחוד האירופי, התעלמה ישראל במשך שנים מזירות אחרות, לא כל שכן מנקיטת מדיניות עצמאית בנושאים רבים. עם תום חצי שנה לממשלת נתניהו, נראה כי הממשלה ה-32 בישראל מנסה להצליח איפה שנכשלו קודמותיה ולפתח מדיניות חוץ עצמאית.

ב-28 בספטמבר, ימים ספורים לאחר נעילת חלק נאומי המנהיגים בפסגה השנתית של האו”ם, הכתיר מאמר המערכת של הוושינגטון טיימס את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו כ”מנהיג העולם החופשי החדש”. מדובר אומנם בעיתון בעלת תפוצה קטנה של כ-50,000 קוראים ובעל עמדה שמרנית בולטת, אך הוא מציג עמדה מעניינת לגבי האופן בו נתפסים ראש ממשלת ישראל ונשיא ארה”ב – שני מנהיגים המכהנים בתפקידם פחות משנה. הימין בארה”ב זועם על מה שהוא מכנה “התרפסות” של נשיא ארה”ב כלפי העולם המוסלמי, בעוד שנאומו התקיף של נתניהו, זכה לשבחים רבים בקרב המחנה השמרני האמריקני, כמו גם בקרב רבים בישראל [1].

בנאומו, ויתר נתניהו על הנימוס הדיפלומטי כפי שקרה במקרים נדירים בעבר על ידי נציג ישראלי באו”ם – הוא כינה כחרפה את שהותם של שגרירים באולם בזמן נאומו של נשיא איראן אחמדיניג’אד, תקף את איראן במילים בוטות, פרט על מיתרי הרגש כשהציג מסמכים שקיבל בביקורו בגרמניה, בהם שרטוט של אושוויץ, כמענה להכחשת השואה של נשיא איראן, ועדיין, לא התלהם ובחר להציג את תוכניתו לשלום עם הפלשתינים, המבוססת על הקמת מדינה פלשתינית מפורזת.

מאז נכנס נתניהו לתפקידו כראש ממשלה, הוא פועל ביחד עם שותפים אחרים בממשלה כשר החוץ ליברמן, שר הביטחון ברק ואף נשיא המדינה פרס, כדי לעצב מחדש את מדיניות החוץ הישראלית, לאחר שבמשך שנים רבות ויתרה ישראל מרצונה על זירות דיפלומטיות רבות בעולם, והטילה את עיקר יהבה על יחסיה עם ארה”ב ועם מספר מדינות אירופיות.

האם הייתה לישראל מדיניות חוץ בשנים עברו?

בשנות ה-50, טוותה ישראל הקטנה יחסים מגוונים ומרתקים עם מעצמות רבות בעולם – בריטניה וצרפת שהיו קרובות לישראל באותם ימים, סייעו לישראל במלחמת 1956, ובמקרה הצרפתי גם בבניית העוצמה הגרעינית של ישראל; ברה”מ והגוש הקומוניסטי שמרו על יחסים תקינים עם ישראל, ואפילו האמריקנים שבאותם ימים ניסו להתקרב למצרים ולמדינות ערביות אחרות, נחשבו לידידים.

בשנות ה-60, עם שחרורן של מדינות רבות מהקולוניאליזם, יצרה ישראל מערכת קשרים עניפה ביבשת השחורה. על אף שהייתה מדינה קטנה, ניכר היה כי שיקולים אסטרטגיים רחבים מעסיקים את הקברניטים בירושלים. בין אם היו אלה שיקולים נכונים בראייה היסטורית ובין אם לאו, הייתה לישראל מדיניות חוץ חיה ובועטת.

מלחמת ששת הימים, בדומה לתהליכים רבים בישראל, הייתה גם אירוע דרמטי בתולדות מדיניות החוץ של ישראל. מצד אחד, מדינות רבות, בעיקר בעולם השלישי ניתקו את יחסיהן עם ישראל באופן מוחלט. גם צרפת, שהכריזה על אמברגו של נשק על ישראל, הרעה את יחסיה עם ישראל במשך שנים רבות לאחר מכן. מדינות הגוש הקומוניסטי, למעט רומניה, הצטרפו לחרם.

מול הבידוד הבינלאומי בהנהגת ברה”מ והעולם הערבי, ואולי בגללו, התקבעה ישראל הדמוקרטית בתודעה האמריקנית כנכס אסטרטגי שאינו בר-תחליף באחד האזורים החשובים מבחינה אסטרטגית בעולם. כפועל יוצא מהחשיבות שייחסו האמריקנים לישראל, העניקו אלו סיוע משמעותי לירושלים, שמצידה התמסרה ברצון להשפעה האמריקנית. ארה”ב הייתה המתווכת בכל שיחות השלום עם מדינות ערב, היא הייתה המחמשת העיקרית של צה”ל, המסייעת העיקרית בתחומים כלכליים רבים וכיוצא באלו. עובדה זו הפכה את ישראל לנתונה ללחצים ולהשפעה מצד האמריקנים, שמצידם ביקשו להגן על האינטרסים שלהם באזור.


נתניהו עם אובאמה – התחילו ברגל שמאל. צילום: הבית הלבן

התלות בארה”ב בעידן המלחמה הקרה הראשונה הפך את ישראל לעוד שחקן במאבק הדו-קוטבי. אימוץ ההחלטה במליאת האו”ם ב-1975 המשווה בין ציונות לגזענות, התאפשר באמצעות תמיכתן של מדינות אנטי-מערביות רבות.

לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי, והנעת תהליכי שלום באזור, נפתחו עבור ישראל אפשרויות רבות לקשרים חדשים. למרות זאת, נותרה ישראל מקובעת לגישת התלות בארה”ב, והציבה אותה בראש סולם העדיפויות שלה גם על חשבון קשרים בעלי חשיבות אסטרטגית כגון עם הודו וטורקיה.

החד-גונית במדיניות החוץ הישראלית הגיעה לשיאה בתחילת העשור, בשנות השיא של האינתיפאדה והמיתון הכלכלי. משרד החוץ קיצץ תקנים רבים וסגר תריסר נציגויות דיפלומטיות בשל שיקולים תקציביים, ונאלץ להתמקד בקשרים עם העולם המערבי קיצוצים אלו ייתרו במידה רבה את תפקיד משרד החוץ הישראלי בשנים האחרונות [2].

מינויו של אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ, התקבל בהרמת גבה בישראל והיו שראו בו ביטוי לחולשת המערכת הפרלמנטארית בישראל. אך דווקא הוא, מביא לשינוי באופן בו תופסת ישראל את תחום מדיניות החוץ. לא עוד ביקורים מפנקים בבירות אירופיות, אלא ביקורי עבודה מעניינים באזורים רבים בעולם, בהם לא דרכה כף רגלו של נציג ישראלי שנים רבות. קשה לומר כיצד תשפיע המגמה החדשה, ובמציאות הישראלית ימיה של ממשלה עשויים להתקצר במהירות, אך אין ספק שלישראל יש מה להציע וגם מה להרוויח בזירה העולמית.

מנסים להוריד את רוסיה מהגדר

נשיא רוסיה מדבדב, שנפגש עם נשיא ישראל שמעון פרס בחודש ספטמבר, טען בראיון ל-CNN כי קיבל הבטחה ממנו כי ישראל לא תתקוף לבדה באיראן וכי הוא “סומך על המילה של פרס”. באותה הזדמנות התייחס מדבדב לפגישה חשאית בינו לבין נתניהו, שנערכה ב-7 בספטמבר [3].

באותו יום, נפוצו שמועות בישראל באשר להיעלמותו המסתורית של ראש הממשלה. בתחילה נאמר לתקשורת כי ראש הממשלה שוהה במתקן ביטחוני סודי במרכז הארץ, אולם מאוחר יותר נחשף כי נתניהו הגיע לרוסיה באמצעות מטוסו הפרטי של איש העסקים יוסי מימן. מאחר והנושא האיראני עומד היום בראש מעייניו של ממשל נתניהו, עלתה ההנחה כי ביקורו החשאי נגע לעניין זה. כמה שבועות לאחר ביקורו המיסתורי של נתניהו, הגיעה חרושת השמועות לשיא, כש”מקורות ישראליים” ידעו לספר כי נתניהו הגיש למדבדב רשימה של מדענים רוסיים, אשר פעלו במסלול הגרעיני הצבאי באיראן, בניגוד לאמנות הבינלאומיות או לעמדתה הרשמית של איראן [4].

תיאור זה של הביקור ברוסיה, בפגישה בה נכח גם ראש הממשלה הרוסי, ולדימיר פוטין, מסביר מדוע ביקשה ישראל לשמור על חשאיות. במידה ונתניהו אכן סיפק מידע שמי על רוסים המעורבים בפרויקט הגרעין האיראני באופן לא חוקי, מדובר במקרה מביך מאוד עבור הרוסים. מבחינת ישראל, מטרת הביקור לא הייתה להביך את הרוסים, אלא לרתום אותם לעזרה. האם ידעו הרוסים על פעילות המדענים הללו באיראן? מדובר בעניין אפשרי לנוכח המשחק הכפול שנוהגים הרוסים לשחק בזירה האיראנית. כך או אחרת, משנחשף העניין, לא יוכלו עוד הרוסים להעלים עין.

שמירה על מתיחות צבאית בין איראן למערב משרתת את האינטרסים הרוסיים כשהיא שומרת על מחירי נפט גבוהים ועל נחיצותה של רוסיה כמעצמה בעלת השפעה באזור. במשך כל שנות המשבר בין איראן למערב, הדפו או ריככו הרוסים כל לחץ מערבי. למעלה מארבע שנים אל תוך המשבר, ונראה כי אירועי השנה האחרונה, ביניהם חשיפת המתקן הסודי להעשרת אורניום ליד העיר קום, הזיופים הנרחבים בבחירות לנשיאות באיראן ודיכוי המהומות לאחריהן וכעת כאמור, חשיפה על מעורבות מדענים רוסים בחלקים הלא אזרחיים של הפרויקט, תקשה על רוסיה להמשיך ולשמש כגורם מעכב בנושא לאורך זמן.

ייתכן ולעולם לא נדע בוודאות מה התרחש באותה שיחה בין נתניהו למארחיו הרוסים, ולאילו מסקנות והחלטות אם בכלל, הגיעו הצדדים. אולם דבר אחד ברור – לראשונה מזה שנים רבות מציגה ישראל מדיניות חוץ ברורה, לא מתנצלת, המסמנת יעדים והפועלת באופן עצמאי מהאמריקנים.


פרס עם מדבדב – הבטיח שישראל לא תתקוף? צילום: משרד החוץ הישראלי

אובאמה מזגזג

כניסתם לתפקיד כמעט במקביל של נשיא ארה”ב אובאמה ושל ראש ממשלת ישראל נתניהו, יצרה תחושה בציבור כי הנה, יחסי ישראל וארה”ב עומדים לעבור שינוי, לא לטובתה של ישראל. אובאמה הציג במהלך מערכת הבחירות האמריקנית ובוודאי לאחריה, גישה מדינית יונית, המבקשת למצות מהלכים דיפלומטיים. על פי תפיסה זו, המפתח להידברות מוצלחת כשארה”ב משמשת כמתווכת, מצריך ממעצמת-העל לשמור על ניטרליות. כשמדובר במדיניות של ממשל שירש את הממשל הפרו-ישראלי ביותר שראתה וושינגטון, מתפרשת אותה ניטרליות כאנטי-ישראליות, משני הצדדים.

בכל האמור לסכסוך הישראלי-פלשתיני, נראה כי להתעקשותו של אובאמה על שינוי דרמטי ומהיר כל כך במדיניות ארה”ב, לא היה סיכוי להצליח – כשהציג את מדיניותו החדשה ואת דרישותיו משני הצדדים, היה משוכנע כי הייתה זו גישה מאוזנת ונייטרלית. בפועל, השינוי בעמדת הבית הלבן התפרש על ידי ישראל כאיום, ותייג את ממשל אובאמה כאנטי-ישראלי כמעט. מנגד, הפלשתינים שאפו עידוד רב מעמדות אובאמה, והקשיחו את עמדותיהם באופן משמעותי, בוודאי בהשוואה לתנאים שהציגו בעת ההידברות עם ממשלת קדימה.

בניסיון להחזיר את השד לבקבוק ולהתחיל בכל זאת תהליך מדיני, כינס אובאמה את ראש הממשלה נתניהו וראש הרשות הפלשתינית, אבו-מאזן, לפסגה בניו-יורק בספטמבר, על רקע הוועידה השנתית של האו”ם. אובאמה עשה כל שביכולתו להציג עמדה מאוזנת, והדגיש כי הדרישה מישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות היא לא המטרה אלא אמצעי להניע את התהליך. לשון אחר, נשיא ארה”ב הכיר בכך כי המדיניות הראשונה שהציג כלפי האזור עשתה יותר נזק מתועלת ורק ביצרה את הצדדים בעמדותיהם. כעת, הוא הציג עמדה מפויסת יותר שביקשה להדגיש את חשיבות הנעת תהליך השלום מחדש, יותר מאשר סעיף כזה או אחר [5].

אובאמה שילם את מס השפתיים שלו במהלך נאומו בפני העצרת הכללית, כשהדגיש כי ארה”ב אינה מקבלת את חוקיות הבנייה בשטחים, אמירה שהתקבלה בקורת רוח בקרב מנהיגים ערביים, אך גררה ביקורת קשה מצד השמרנים בארה”ב. נתניהו, אשר יצא לפסגה כשבאוזניו מהדהדת ביקורת מהימין על נאום בר-אילן, וגם בשל הסכמה מסוימת להקפאת הבנייה, נתפס בעיני הציבור בישראל כמי שהשיג את מטרותיו.


אובאמה וביידן עם אבו-מאזן – החיבה שהפגינו רק פגעה. צילום: הבית הלבן

משנים גישה מול איראן

סוגיית איראן עברה שינוי במסגרת מדיניות החוץ הישראלית בשנה האחרונה. בימי אולמרט, הגישה השלטת הייתה כי יש לפעול בצורה חשאית בכל הנוגע לאיראן. למעשה, ממשלת אולמרט ביצעה מספר רב של פעולות צבאיות בעלי נגיעה ישירה לאיראן – מלחמת לבנון השנייה מול החיזבאללה ועופרת יצוקה מול החמאס, שניהם ארגונים הזוכים לתמיכה איראנית, תקיפת הכור בסוריה, פגיעה בשיירת נשק איראנית בסודן ועוד.

באותה העת, היה נתניהו יו”ר האופוזיציה, והוא הסתובב בעולם עם המסר כי איראן מהווה סיכון לשלום העולם ולא רק לישראל. באופן פרדוכסלי, מאז מינויה של ממשלת ימין בישראל, עבר המאבק באיראן למסלול המדיני יותר מאשר למסלול הביטחוני. אם בימי ממשלת אולמרט נראה היה כי האופציה של תקיפה באיראן היא אופציה הממוקמת גבוה יחסית – כך ניתן היה ללמוד מאימונים נרחבים שביצע חיל האוויר בשמי הים התיכון – הרי שליברמן ונתניהו שמים דגש רב יותר על הצד המדיני.

אירועי הבחירות באיראן העלו מוצא לא-צבאי לאיום האיראני – לנוכח האופוזיציה העזה שהתגלתה באיראן, לא רק למנהיגותם של ח’מנאי ואחמדיניג’אד, אלא למשטר בכללותו, מעוניינים קברניטי ישראל לרתום את העולם להפעלת לחץ מדיני וכלכלי כבד כדי להפיל את המשטר הזה. האופציה הצבאית עודנה על השולחן, אולם לנוכח הדגש על הצד המדיני, מבינים נתניהו וליברמן שיוכלו להשיג תמיכה ללחץ על איראן, אם יותירו את האופציה הצבאית כאפשרות, תוך מתן הבטחות כי יעדיפו להימנע ממנהּ.

ליברמן מבקר את המדינות הזנוחות

לא רק נתניהו ופרס עשו דרכם לרוסיה בחודשים האחרונים. קודם לביקורים שלהם היה זה שר החוץ ליברמן שנחת במוסקבה בסוף מאי והתקבל בחיבוק חם על ידי מארחיו, מדבדב ופוטין. השיחה התנהלה כמובן ברוסית, וגלשה מהטון הקורקטי שאפיין את יחסי רוסיה וישראל במשך שנים.

הרוסים רואים בישראל מדינת מפתח במזרח התיכון – מדינה בעלת אוכלוסייה דוברת רוסית גדולה, בעלת קשרים קרובים עם ארה”ב, צבא חזק, כלכלה מפותחת ועוד. הרוסים, שמנסים לחדור למזרח התיכון בשנים האחרונות, לאחר ההתאוששות הרוסית בשדה הבינלאומי, הצליחו עד כה להשיג הישגים מועטים – היחסים עם איראן וסוריה מעניקים להם מנוף מסוים באזור זה, אולם אין להם קשר עם אף אחת מהמדינות בדומה לקשר שיש לאמריקנים עם ישראל, מצרים, סעודיה ועוד. אם יצליחו הרוסים לתמרן עצמם לתיווך ישיר או עקיף בסכסוך הישראלי-ערבי, יהיה זה צעד משמעותי בדרך לשיקום מעמדה של רוסיה באזור [6].

ליברמן, שביקר במוסקבה קודם לביקור בוושינגטון, ביקש ככל הנראה, לצד ניסיון להשיג עזרה מהרוסים בעניינים הנוגעים לאיראן, גם לאותת לאמריקנים בעידן אובאמה כי לישראל יש יותר מאופציה אחת. עם זאת, על מנת שלא לנענע את הספינה טרם המועד, הדגיש ליברמן לאחר הביקור את חשיבות היחסים של ישראל עם ארה”ב וציין כי מדיניות החוץ של מדינת ישראל בסופו של דבר, נקבעת על ידי ראש הממשלה.

ליברמן מצטייר בששת החודשים שחלפו מאז נכנס לתפקיד שר החוץ, כאחד משרי החוץ הפעלתנים ביותר שידעה ישראל. הוא ערך מסע בן תשעה ימים בו ביקר בחמש מדינות אפריקניות, ביניהן, שתי מדינות מפתח במזרח אפריקה – אתיופיה וקניה, מדינות חיוניות במלחמה העולמית בטרור, אשר מתמודדות עם מעורבת גוברת של תאים של אל-קעידה, איראן וטרור מקומי בסומליה. בניגריה, המאוכלסת שבין מדינות אפריקה, חיפש ליברמן להגדיל את היקף המכירות הישראליות למדינה, בעיקר, כך נראה, בתחום הביטחוני. ניגריה רכשה מישראל בשנים האחרונות נשק בשווי של חצי מיליארד דולר, ולדעת ישראל, המסחר עם אפריקה יכול לגדול במיליארדי דולרים אם היבשת תקבל את המקום שלה במדיניות החוץ הישראלית.

ליברמן והפמלייה שלו דנו עם המארחים במדינות השונות בסיוע ישראלי לפתרון מספר רב של בעיות מקומיות, בהם יש לישראל ניסיון אדיר – חקלאות, מחסור במים, מלחמה במגיפות ועוד. 18 שנה חלפו מאז שנערך ביקור ישראלי באפריקה בדרג בכיר כל-כך, בשונה מאוד משנות ה-60 בהן קשרה ישראל קשרים אמיצים עם מדינות אפריקניות רבות. ליברמן מכיר באהדה לה זוכים הערבים באפריקה, וביקש להדק את היחסים עם המדינות המארחות, גם כחלק מהמאבק המדיני [7].

באמצע ספטמבר היגע ליברמן לביקור בבלקן. ביקורו בקרואטיה, מדינה בעלת עבר פרו-נאצי אשר מעוניינת להצטרף לאיחוד האירופי, היה הראשון בהיסטוריה של שר חוץ ישראלי. עד לפני עשר שנים עמד בראש קרואטיה מכחיש שואה ולישראל לא היו יחסים רשמיים עם המדינה. הביקור בקרואטיה היה חלק מארבעה ימי ביקור באזור, ולאחר קרואטיה הגיע ליברמן לסרביה ולמונטנגרו [8].

בישראל מעריכים כי הן קרואטיה והן סרביה תהפוכנה בסופו של דבר לחברות באיחוד האירופי. יצירת יחסים חמים עם מדינות אלה בטרם כניסתן לאיחוד, תעניק לישראל חברות נוספות באיחוד האירופי. נראה גם כי איראן הגבירה את נוכחותה בבלקן בשנים האחרונות, לנוכח הקשיים שלה במערב אירופה, והנושא האיראני עלה בוודאי בשיחות בין ליברמן למארחיו.

המסחר בין ישראל לסרביה עודנו מצומצם – היקפו הוא 50 מיליון דולר בשנה, סכום זעום ביותר, למרות שמדובר בגידול של פי 7 בתוך שש שנים. ההשקעות הישראליות בסרביה לעומת זאת, מתקרבות כבר לשיעור מרשים – הן עומדות כיום על 750 מיליון דולר בשנה, קפיצה של פי 15 לעומת השיעור בשנת 2003.


ליברמן בקניה – 18 שנה מאז הביקור האחרון באפריקה. צילום: משרד החוץ הישראלי

גם אל דרום אמריקה הגיע ליברמן, והוא שהה שם עשרה ימים, בהם ביקר בארבע מדינות – ברזיל, ארגנטינה, קולומביה ופרו. גם ביקור מסוג זה, של בכיר ישראלי, לא התקיים באמריקה הלטינית מזה שני עשורים. באזור זה של העולם, פועלת איראן כבר שלוש שנים ויותר, להשגת השפעה. ישראל חושדת כי ונצואלה ובוליביה, שתי מדינות החברות בציר הלטיני האנטי-אמריקני, מוכרות לאיראנים אורניום עבור פרויקט הגרעין שלהן. החיזבאללה בחסות איראן שלח זה מכבר זרועות רבות לדרום אמריקה, והוא נהנה מחסות של ונצואלה ומדינות אחרות בציר הלטיני.

ליברמן, ייצג את החשש הישראלי מכוחה העולה של איראן בדרום אמריקה, עסק בעניין האיראני בהרחבה במהלך ביקורו. בראיון לאמצעי התקשורת בפרו, התייחס שר החוץ להשפעה אפשרית של מסע הביקורים שלו, כאמור, הראשון אחרי שנים ארוכות. בהקשר לניסיונותיו לשכנע את מארחיו בסכנת האיום האיראני, הבהיר ליברמן כי אין לו ציפיות שמנהיג המדינות יקבלו החלטות על פי אינטרסים ישראליים, אלא על פי האינטרסים שלהם. “הדבר החשוב ביותר זה לדעת את העובדות וזו הייתה המשימה שלנו: להציג את העובדות כמו שאנו רואים אותם” [9].

בארגנטינה השתתף ליברמן בטקס זיכרון לנרצחי הקהילה היהודית בפיגוע ב-1994 בבניין הקהילה, שנתיים לאחר הפיגוע בשגרירות ישראל. ארגנטינה הודיעה לא מזמן, כי איראן עומדת מאחורי הפיגוע, ויש להניח כי בנושא הטרור האיראני, יש לישראל סיכוי להבנה בארגנטינה, אם לא לשיתוף פעולה מלא. קולומביה ופרו הן יריבות עזות של צ’אבז, ומכאן גם יריבות של איראן. קולומביה אף זכתה מפיו של צ’אבז לכינוי “ישראל של דרום אמריקה” בשל יחסיה הקרובים עם ארה”ב ואף עם ישראל. וברזיל היא כמובן הכלכלה הגדולה והחשובה בדרום אמריקה, ואחת מהמעצמות העולות בעולם [10].

ליברמן הזכיר במהלך הפגישה שלו עם נשיא ברזיל לולה דה סילבה, כי לברזיל יחסים טובים עם איראן ומדינות ערב, ועל כן היא יכולה להפעיל את השפעתה כדי לעצור את פרויקט הגרעין האיראני. הנשיא הברזילאי השיב כי הוא תומך במזרח תיכון נקי מגרעין, יותר מאשר רמז שכוון לישראל, וכי הוא תומך בפרויקט גרעין אזרחי באיראן.

חשיבותה של ברזיל בעולם, ובוודאי בעיני ישראל, חשיבות הבאה לידי ביטוי בהיקפי מסחר גדלים בין שתי המדינות, תקבל ביטוי נוסף עם ביקורו הצפוי בנובמבר של נשיא המדינה פרס, וביקור אפשרי של דה סילבה בישראל, לאחר שליברמן הזמין אותו באופן רשמי. ביקורו של פרס אגב, ייערך ימים ספורים לאחר שנשיא איראן אחמדיניג’אד יבקר בברזיל.

מסעותיו של ליברמן מדגימים עד כמה הוא נחוש להרחיב את מעגל היחסים של ישראל, מעבר להסתמכות המסורתית ליחסים עם ארה”ב ומספר מדינות מפתח באירופה. העולם כבר גילה זה מכבר את הפוטנציאל הכלכלי הגלום באזורים המתפתחים, ומעצמות כגון סין והודו, חברו למעצמות הכלכליות הוותיקות, בחדירה לשווקים אלה.

אמריקה הלטינית ואפריקה עשירות במחצבים. דרום אמריקה הולכת ומתאגדת במסגרת היונאסו”ר – האיחוד הדרום אמריקני, שמטרתו להשיג אינטגרציה הדוקה ואיחוד מוניטארי בין 12 המדינות. בכך תהפוך לדרום אמריקה למשפיעה אף יותר מכפי שהיא היום, הן בזירה הכלכלית, והן בזירה המדינית. בעוד שיונאסו”ר חברות 12 מדינות בעלות תרבות משותפת ספרדית-פורטוגזית ורוב מוחץ של התושבים הם קתולים, הרי שאפריקה מגוונת הרבה יותר. 53 מדינות חברות באיחוד האפריקני, ושפות רבות מדוברות באיחוד. יחד עם זאת, האיחוד האפריקני פועל לגשר על פערים כדי להפוך בעתיד למסגרת-על יעילה, ובשל ריבוי המדינות, אין ספק שלאפריקה חשיבות רבה בזירה הדיפלומטית וההסברתית.

החיבור למדינות הבלקן בעל חשיבות מיוחדת. מדינות האזור, שעשויות למצוא עצמן כולן באיחוד האירופי עד 2020, מתאפיין ברמת פיתוח כלכלית נמוכה בהרבה מהממוצע המערבי. הידוק היחסים כעת עם ישראל טומן בחובו לא רק אפשרויות כלכליות, אלא גם רווח מדיני בדמות בנות ברית פרו-ישראליות נוספות באיחוד.

היחסים עם רוסיה, כמו גם עם רפובליקות סובייטיות לשעבר כגון הרפובליקות האסלאמיות במרכז אסיה והקווקז, או בלארוס בהן ביקר ליברמן כשר לאיומים אסטרטגייים וכשר חוץ, פותחות בפני ישראל אפשרויות רבות, בזכות עושרן במחצבי אנרגיה וגם קרבתן לאיראן. רוסיה, בהיותה מעצמה עולמית ותיקה, חשובה עבור ישראל ללא ספק, והעובדה כי בישראל חיים רבים הקרובים לתרבות הרוסית, מוסיפה לחיבור בין ישראל למעצמה זו.


ליברמן בברזיל עם לולה דה סילבה (במרכז) – ביקור ראשון אחרי 23 שנה. צילום: משרד החוץ הישראלי

התקיפוּת משתלמת

במסגרת שינוי הטון במדיניות החוץ, החלה ישראל להקפיד יותר על כבודהּ הלאומי. פרסום בעיתון שבדי בדבר סחר באיברים של פלשתינים שביצעה ישראל לכאורה בימי האינתיפאדה הראשונה, גרר נזיפה חמורה לשגרירת שבדיה שמיהרה לגנות את המאמר, ולדרישה מראש ממשלת שבדיה שיגנה את המאמר אף הוא; נורבגיה, שמקיימת דיאלוג עם החמאס ובחרה להקדיש את השנה הקרובה לסופר קנוט האמסון, שנודע בתמיכתו בנאצים בכלל ובהיטלר בפרט, הואשמה על ידי ליברמן באנטישמיות ובתמיכה שקטה באחמדיניג’אד [11]; אזהרה שהגיעה לשר הביטחון ברק במהלך ביקורו בלונדון כי הוא עשוי להיעצר באשמת פשעי מלחמה, לא נענתה כבעבר בבריחה של בכיר ישראלי ממדינה אירופית – ברק התעקש להישאר ולהעמיד את בריטניה במבחן. ברק אכן לא נעצר על ידי הבריטים, שרצו להימנע מתקרית דיפלומטית שהייתה פוגעת ביחסים עם ישראל.

משרד החוץ גם הגיש מחאה חריפה למצרים, בשל קריקטורה מבזה של נתניהו שהופיעה בעיתונות המצרית, ובשל שידורים אנטישמיים בטלוויזיה המצרית במהלך חודש הרמדאן. מדובר במחאה נדירה ביותר, לאחר שנים בהן העלימה ישראל עין מתופעות אלה [12].

נאומו של נתניהו שהוזכר בראשית המאמר, היה תוקפני כלפי מדינות שביקשו לתמוך באיראן או לכל הפחות לעשות שימוש במושג חופש הביטוי ביחס לנאום הנשיא שלהּ. נתניהו הבהיר כי ישראל רואה בכך חרפה, והביך את השגרירים האירופים המעטים שנשארו בעולם בזמן נאומו של אחמדיניג’אד. דו”ח גולדסטון, שהוזמן על ידי המועצה לזכויות אדם של האו”ם, נדחה מכל וכל על ידי ישראל, כפי שבא לידי ביטוי בנאום נתניהו באו”ם. ישראל הפעילה לחץ על מדינות רבות שיגנו את הדו”ח. לחץ נוסף הופעל על האמריקנים, אשר בתורם הפעילו על הפלשתינים כדי שלא יקבלו את הדו”ח. יו”ר הרשות הפלשתינית, שהסכים לדחייה של חצי שנה לבחינת מסקנות הדו”ח, זכה “למחמאות” מהחמאס אשר כינה אותו בוגד בשל כך [13].

כך מתגלים כמה עקרונות במדיניות החוץ הישראלית החדשה – מאבק בלתי מתפשר באיראן ובמה שהיא מייצגת, הקפדה כל כבודה של ישראל לאחר שנים ארוכות ששימשה כשק החבטות העולמי ויצירת קשרים עם מדינות רבות מחוץ לארה”ב והאיחוד האירופי.

המאבק הישראלי באיראן נושא פירות – לצד אירועים רבים כגון זיוף הבחירות באיראן או איתור המתקן הגרעיני הסודי, גם הפעילות הישראלית בעולם דוחפת מדינות רבות לנקוט קו אקטיביסטי מול איראן. למעשה ישראל נותנת לעולם להבין כי בלית ברירה היא תתקוף באיראן, ובכך מחדדת את הנקודה שאיראן לא תוכל לרכוש יכולת גרעינית, לפחות לא לפני שישראל תנסה להשמיד את היכולת הזאת. לנוכח ההבנה הזאת, מעוניינות המדינות השונות למצוא דרך דיפלומטית לעצור את תהליך ההתדרדרות ומכירות בכך שהאיראנים מנסים להרוויח זמן. התוצאה היא לחץ בינלאומי רב מעבר למה שישראל קיוותה לו.

הרחבת מעגל היחסים עם מדינות אחרות, מפעילה לחץ מסוים על האמריקנים. העיקרון המחודש להתעקש על דמותה של ישראל בעולם, באמצעות מאבק דיפלומטי, מביא לאט לאט לשינוי הטון כלפי ישראל במערב. דו”ח גולדסטון, שנראה כי בעבר היה מביא ללחץ מדיני עצום על ישראל, התקבל בביקורת מה במערב ואפילו הפלשתינים נמנעו מלאמץ אותו. השנים הקרובות, במידה שממשלת נתניהו-ליברמן תחזיק מעמד, יגלו האם מדובר בשינויים זמנים, או שמא בשינוי מגמה לטווח ארוך, לנוכח הירידה הנמשכת במעמדה של ארה”ב בעולם.

הערות

1. “EDITORIAL: Leader of the Free World no more”, Washingtom Times, 28/09/2009

2. “התפתחות יחסי החוץ של ישראל 1948 עד 2003”, האתר הרשמי של משרד החוץ של ישראל, 07/04/2003

3. “Kremlin says Israel promised not to strike Iran”, Reuters, 20/09/2009

4. “Israel Names Russians Believed to Be Helping Iran Build Nuclear Bomb”, The Sunday Times, 03/10/2009

5. Tony Karon, “Obama, Netanyahu, Abbas Tussle Over Mideast Peace”, Time, 23/09/2009

6. Clifford J. Levy, “Israel’s Foreign Minister Cozies Up to Moscow”, New York Times, 13/06/2009

7. Yossi Melman, “Why did Lieberman really go to Africa?”, Haaretz.com, 09/09/2009

8. Herb Keinon, “FM travels to Balkans as part of ‘neglected countries tour'”, Jerusalem Post, 14/09/2009

9. “Interview with FM Liberman with El Comercio, Peru”, Israel Ministry of Foreign Affairs, 29/09/2009

10. “Lieberman trip to South America aimed at curbing Iran influence”, Haaretz.com, 20/07/2009

11. “FM accuses Norway of anti-Semitic policy”, Jerusalem Post, 29/09/2009

12. “מנכ”ל משרד החוץ מוחה בפני השגריר המצרי על קריקטורה מבזה”, הודעה לעיתונות של משרד החוץ של ישראל, 23/09/2009

13. “Palestinians drop support for war crimes report”, Khaleejtimes, 03/10/2009


מאמרים נוספים