המלחמה הקפואה

המאבק על הקוטב הצפוני

יובל בוסתן, אלון לוין


ההתחממות העולמית והמסת הקרחונים בקטבים מדירים שינה מעיניהם של רבים. בתחילה התמקדה תשומת הלב באסונות הטבע הצפויים כתוצאה מההפשרה המהירה, אך בשנים האחרונות מתמקדת תשומת הלב העולמית במאבק שליטה על השטחים העצומים, רוויים באוצרות טבע, שעם הפשרת הקרחונים הפכו נגישים לראשונה בעידן המודרני. קבלו את המלחמה הקרה, גרסת הקטבים.

המודרניזציה והתיעוש שהתפתחו מאז אמצע המאה שעברה, החריפו את המאבקים בין המדינות על שטחים. אלו לא הוגבלו מטבע הדברים רק ליבשה אלא ניטשו גם בים. בתחילה, המאבק היה על שטחי דיג ונתיבי סחר. בשנים האחרונות, עם ההתפתחות הטכנולוגית והעלייה הנמשכת במחירי הנפט והגז הטבעי, לוטשות מדינות רבות את עיניהן לקרקעית האוקיאנוסים, משם משתלם יותר מבעבר להפיק מחצבים.

אזור הקוטב הצפוני, כך על פי הערכות גיאולוגיות, טומן בחובו מחצבים בהיקפים עצומים, כך על פי סקרים שערכו גופים שונים. הסוכנות האמריקנית לסקר גיאולוגיה (USGS) לדוגמא, מעריכה כי באזור נמצאים כ-30% מהגז הטבעי שטרם התגלה בעולם וכ-10% מהנפט שטרם התגלה [1]. העלייה האמורה במחירי הגז והנפט, ביחד עם פתיחתו עקב הפשרת קרחונים של המעבר הצפון-מערבי, המחבר בין האוקיאנוס האטלנטי ולשקט מצפון לאמריקה הצפונית, הופכים את השאיבה והשינוע של מחצבים מאזור הקוטב למשתלמת מתמיד.

במהלך שנות ה-60, נקבעו שורה של אמנות בינלאומיות שיצקו את היסודות לתחום החוק הימי במשפט הבינלאומי. באמצע שנות ה-80 התקבלה אמנת האומות המאוחדות לחוק הים (United Nations Convention on the Law of the Sea), לאחר סכסוך שפרץ בין בריטניה לאיסלנד על זכויות דיג. באמנה נקבע כי לכל מדינה אזור כלכלי בלעדי המשתרע עד 200 מיילים ימיים (כ-370 ק”מ) מחופי המדינה. הגדרה זו, הרחבה בהרבה מההגדרה המקובלת של מים טריטוריאליים (12 מייל ימיים), היטיבה עם המדינות הפונות לאוקיאנוסים, והקשתה על מדינות הפונות לימים הקטנים יותר, דוגמת המדינות הפונות לים סין הדרומי, שם 200 מיילים ימיים פולשים לטריטוריה של אחת השכנות.

האמנה נכנסה לתוקף ב-1994 ומדינות רבות קיבלו אותה בברכה וזכו להכרה בשטח גדול מבעבר. כתוצאה מכך, התמקדו הסכסוכים הטריטוריאליים במקומות בעלי חשיבות אסטרטגיים שנמצאו מחוץ לטווח של 200 מיילים ימיים ממדינה כלשהי. הקוטב הצפוני, אותו מקיפות חמש מדינות, רוסיה, קנדה, ארה”ב (אלסקה), נורווגיה ודנמרק (גרינלנד), הפך במהירות לאחת הזירות “החמות” בהקשר זה.

למעשה, אף אחת מחמש המדינות בעלות עניין בקוטב ובנתיבי השיט שסביבו, אינה חולקת על חוק ה-200 מייל. עיקר המאבק ניטש בשאלה מהיכן מתחילים לספור את המרחק האמור. רוסיה וקנדה בעיקר יצאו למאבק על מנת להוכיח כי חלקים נרחבים בחוג הארקטי הם למעשה המשך של אותו מדף יבשתי עליהן שוכנות המדינות, ולפיכך טריטוריה ריבונית שלהן.


הקוטב הצפוני במבט מלמעלה. מימין – רוסיה, משמאל – קנדה. שרטוט: NOAA

הקרב על הקוטב

בקיץ 2007, שלחה רוסיה צוללת זעירה שהטילה קפסולה ובה דגל רוסיה על קרקעית הים הארקטי, 4,200 מטר מתחת לפני הים. בכך, נתנה רוסיה את האות למאבק בין חמש השכנות. בקנדה, הגיב שר החוץ מק’קי בעוקצנות: “אתה לא יכול לנסוע בעולם ולהציב דגלים. זה לא המאה ה-14 או ה-15”. על כך הגיב שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב בפליאה ואמר כי מדובר במנהג ידוע בו חלוצים משאירים אחריהם דגל “ככה עשו גם בירח, אגב”.

מאז פרץ הסכסוך, הכריזו המדינות כי ישקיעו עשרות מיליונים במיפוי גיאולוגי מחודש כדי למצוא חיזוקים לטענותיהם. ב-2008 נרשמו ניסיונות תיווך, אך כל המדינות המשיכו בשלהן לבסס את נוכחותן באזור.

לצד המתיחות הגוברת בחזיתות מסוימות, נרשמה השנה פשרה היסטורית בסכסוך בין רוסיה ונורווגיה סביב שטח בגודל של 176,000 קמ”ר באזור ים ברנט. הסכסוך, שנמשך מאז 1970, יושב לבסוף באפריל השנה בעת ביקורו של נשיא רוסיה מדבדב במדינה הסקנדינבית. שני הצדדים הסכימו, כמה פשוט, לחלק את האזור השנוי במחלוקת שווה בשווה [2]. בספטמבר, במסגרת הניסיון להרגיע את הצדדים החלוקים סביב הריבונות בקוטב, שבו והצהירו נציגי רוסיה וקנדה כי יפעלו לישוב הסכסוך על פי החוק הבינלאומי, אך נראה כי בהצהרה זו לא הייתה כל בשורה [3].

שבוע לאחר ההצהרה המשותפת אירחה האגודה הגיאולוגית של רוסיה פורום בינלאומי בנושא. הדובר במרכזי בפורום היה ראש הממשלה פוטין, שהצהיר כי “לא יהיה קרב באזור הארקטי”. פוטין, שנראה מפויס מתמיד, דיבר על שיתוף פעולה, מחקרים משותפים ופיתוח תוך שמירה על איכות הסביבה. אך פוטין, כמו פוטין, דאג שלא להותיר מקום לספק באשר לדעתו מי אמור לתת את הטון באזור. כך, קבע כי הייתה זו רוסיה ששרטטה את נתיב הסחר בים הצפוני, הייתה הראשונה לבנות צי של שוברות קרח, הראשונה להפעיל טיסות פטרול באזור הקוטב והראשונה ליצור רשת של מכ”מים באזור [4].

עוד מעניין לציין כי בנאומו הטיל פוטין ספק בהשפעת האדם על ההתחממות העולמית: “אני לא רוצה לומר שעלינו לוותר על המאמצים שלנו להילחם בהתחממות העולמית, אבל אולי זה קורה בלי קשר להשפעה שלנו?”. עמדה כזו מצד פוטין עשויה לעלות שוב לכותרות אם וכאשר תידרש רוסיה להצטרף לאמנה חדשה למאבק בהתחממות העולמית. אם זו תגיע עם תג מחיר גבוה, עשוי פוטין שלא להצטרף למאמץ ולפקפק בקול בסיכויי הצלחתה.


המעבר הצפון-מזרחי – נתיב סחר שנפתח בעקבות הפשרת הקרחונים מצפון לקנדה. צילום: נאס”א

התחזית: מתחמם

באזור הקוטב עדיין נמשכים סכסוכים נוספים – ארה”ב וקנדה חלוקות בשאלת הריבונות על המעבר הצפון-מערבי – הקנדים טוענים שהנתיב בבעלותם בעוד האמריקנים גורסים כי מדובר בנתיב בינלאומי; דנמרק וקנדה חלוקות בשאלת הריבונות על האי הבלתי מאויש האנס (Hans), הנמצא בין צפון-מזרח קנדה לצפון-מערב גרינלנד.

במשך מספר עשורים התקיים האי תחת שלטון משותף עד שב-2004 החל קמפיין בתקשורת הקנדית להחיל את הריבונות על האי. הדנים הגיבו בהעלאת הטונים והמתיחות בין הצדדים הגיעה עד כדי חילופי דברים קשים בדרג הפוליטי הגבוה ביותר[5]. באוגוסט השנה עלתה קבוצת תיירים דנית לאי ונעצה את הדגל הדני באדמת האי.

אך עם כל הכבוד לאי-ההסכמות הנקודתיות האלו, את עיקר המאבק צפוי לרכז הסכסוך סביב הקוטב הצפוני. כל אחת מהמדינות בעלות העניין, רוסיה, קנדה ודנמרק, השקיעו עשרות מיליוני דולרים בשנים האחרונות במיפוי תת-קרקעי והן עתידות להמשיך ולהשקיע בשנים הקרובות. שלוש המדינות, בטוחות בצדקת טיעוניהן, מתכוונות להשיג הכרה בריבונותן דרך ועדת האו”ם המטפלת בחוק הימי. רוסיה, שהגישה לראשונה בקשה רשמית להכרה בריבונותה על האזור ב-2001, מתכוונת להגיש בקשה חוזרת שתתבסס על סקרים גיאולוגיים במהלך 2012 או 2013. קנדה, שם ראש הממשלה הארפר הגדיר בקיץ האחרון את ריבונותה באזור הקוטב “לא נתונה למשא ומתן” [6], מתכוונת להגיש סקר גיאולוגי משלה גם כן ב-2013 ודנמרק תעשה זאת כנראה ב-2014 [7].

מי שנדחקת כאן לאחור היא ארה”ב, לה גישה ישירה מצומצמת לאזור. במאי האחרון, על רקע הזיהום העצום במפרץ מכסיקו, אסר אובאמה על קידוחי נפט חדשים באזור הארקטי באלסקה לפחות עד 2011 [8]. מבחינת האמריקנים נראה כי “האוצר” החשוב ביותר באזור השנוי במחלוקת הוא נתיב הסחר הצפון-מערבי. לפיכך, בוושינגטון, מתכוונים לטעון בעד ריבונות בינלאומית על הנתיבים השנויים במחלוקת.

למרות הדעות החלוקות, הכל מתנהל על מי מנוחות בין הצדדים, אך מצב זה אינו צפוי להימשך זמן רב. את הנינוחות של הצדדים ניתן להסביר בביטחון העצמי הרב שהם חשים באשר לצדקת טיעוניהם. כשאלו יעמדו למבחן מול ועדה בינלאומית, יעלו הטונים. כשלנגד עיניהם של מנהיגי המדינות יעמדו הרווחים הגדולים שניתן לגרוף ממאגרי הגז טבעי והנפט באזור, יתקשו גם הפרגמטים שבמנהיגים להתפשר.

העובדה כי ארבע מחמש המדינות בעלות העניין באזור הן חברות בנאט”ו ובגוש הדמוקרטי והחמישית, רוסיה, היא בעלת התביעה הטריטוריאלית הגדולה ביותר ובעלת היכולת לבצע תמרונים לקביעת עובדות בשטח, עשויה להגדיר מחדש את גבולות המאבק כבר בעתיד הקרוב, שעה שהמדינות הדמוקרטיות תגענה לפשרה כלשהי ביניהן ותתייצבנה כאחת מול דרישות רוסיה.

הערות

1. אלכס דאוד ואלכסנדר מואנס, “גילויי נפט וגז עלולים להחיות את המלחמה הקרה באזור הארקטי”, אפוק טיימס ישראל, 26/09/2010

2. “Russia and Norway end 40-year Arctic dispute”, AFP, 27/04/2010

3. “Russia, Canada agree to resolve Arctic dispute based on UN law”, RIA Novosti, 16/09/2010

4. Peter C. Glover, “Putin: No “Battle for Arctic” Energy Riches”, Energy Tribune, 05/10/2010

5. “Greenland premier snubs Canada’s claim to Hans Island”, Canwest News, 27/05/2008

6. “Arctic sovereignty ‘non-negotiable’: Harper”, CBC News, 20/08/2010

7. “Putin plays down talk of battle for Arctic resources”, BBC News, 23/09/2010

8. “Obama Suspends Arctic Drilling”, AP, 27/05/2010


מאמרים נוספים