חידת אובאמה

כיצד קובע הנשיא האמריקני את מדיניות החוץ שלו

יובל בוסתן, אלון לוין


שני המועמדים בבחירות לנשיאות, ברק אובאמה ומיט רומני, עסקו לא מעט במערכת הבחירות בעניין מדיניות החוץ. בעוד שרומני עוסק בעיקר בהבטחות, לרשות אובאמה עומדות 4 שנים כנשיא שבהן הציג דפוסים של תפיסות עולם שהנחו אותו ביחסו לנושא. במאמר זה נבחן את דפוסי קבלת ההחלטות של אובאמה במדיניות החוץ וננסה להציג תמונה של דפוסי מדיניות החוץ של מיט רומני אם ייבחר לנשיא.

מערכת הבחירות בארה”ב, כמו כל מערכת בחירות, מביאה את המועמדים להפריח הבטחות בקצב גובר. חלקן, מטבע הדברים, תישכחנה עוד לפני נאום הניצחון. אחרות, תעמודנה במרכז מדיניות החוץ של הממשל הבא. במאמר זה אנו ננסה לאפיין את תפיסת העולם של שני האישים האלו ולהסיק מכך להמשך. אובאמה כבר מביא עימו עשייה של ארבע שנים כנשיא, בעוד רומני מעולם לא נדרש למדיניות חוץ קודם לכן.

לא להיגרר למלחמות ארוכות

אובאמה הצהיר במערכת הבחירות הקודמת שהוא סבור שהמלחמה בטרור הייתה צריכה להתמקד באפגניסטן ובפקיסטן. על פי הניתוח של אובאמה, לאחר הפלת משטר הטאליבן הייתה צריכה ארה”ב להמשיך ולרדוף את אנשי אל קעידה ואת אנשי הטאליבן עד להכרעה, ולא לעבור להילחם בעיראק.

נאמן לתפיסה זו, קבע אובאמה לוח זמנים לנסיגה מעיראק שבו עמד פחות או יותר, ואשר היה שלא בכוונה גם לקטליזטור הגדול של “האביב הערבי” [1]. במקביל, עיבה אובאמה את המערך הלוחם באפגניסטן באמצעות משלוח של עשרות אלפי חיילים מתוך כוונה להגיע להכרעה. המאבק נשא פירות רבים ובראשם חיסולו של אוסאמה בן לאדן, האיש שבגינו נדרשה ארה”ב למלחמה מלכתחילה. לצד בן לאדן חיסלו האמריקנים בשנים האחרונות שורה של אנשי אל קעידה בסומליה, תימן, אפגניסטן, פקיסטן ומדינות נוספות.

גם כאן קבע אובאמה לוח זמנים לנסיגה וגם כאן כבר נערכים הכוחות האחרים להישאב אל תוך הוואקום שיווצר מנסיגת האמריקנים. במקרה הזה, הודו היא זו הפועלת לייצב קשרים עם אפגניסטן, בזמן שסין מקבעת אחיזתה בפקיסטן [2].

על פי תפיסתו של אובאמה, שהושפע רבות מנשיאותו של קודמו ג’ורג’ בוש הבן וביקש לבצע מדיניות הפוכה משל בוש ככל שניתן, לארה”ב אינטרס ברור להימנע ממאבקים ארוכים, אשר גוזלים מהמדינה משאבים רבים ונוגסים בתדמיתה כמעצמה. שורת החיסולים של מנהיגי אל קעידה מהאוויר, פעמים רבות באמצעות מזל”טים, אך גם חיסול תוך שילוב כוחות קרקע כמו במקרה של מנהיג הארגון בן לאדן, מדגים את הנחישות של אובאמה לפגוע במנהיגי הטרור ולחפש הכרעה.

הרצון להימנע מהסתבכות ארוכת שנים הוא שהכתיב את דפוס הפעולה בלוב, שם הופעלה רק עוצמה אווירית מצד ברית נאט”ו, כזאת שמאפשרת פעולה מהירה וסיום מהיר וברור לפי החלטה.

ניתן לבחון את המדיניות של אובאמה גם בראי האיום הגרעיני האיראני. בניגוד ללוב, מעריכים האמריקנים שפעולה אפקטיבית באיראן לא תיגמר רק בתקיפה אווירית ואיראן תתקוף מצדה אינטרסים אמריקניים במפרץ. תקיפה שכזו תגרור מאבק של מספר חודשים במקרה הטוב, ותוהו ובוהו בזירה כולה במקרה הרע. כל זאת, בשעה שעשרות אלפי חיילים אמריקנים בעיראק ובאפגניסטן כבר סוגרים תוכניות לחזרה הביתה.

מסיבה זו, מנותב המאבק באיראן לשדה הכלכלי והחשאי ושם נראה כי אובאמה דווקא מנסה לפעול בצורה תקיפה נגד האיראנים, מתוך תקווה שזה אכן יביא לנפילת משטר האייתוללות או לפחות לעיכוב משמעותי בפרויקט הגרעין. אם ייבחר אובאמה לארבע שנים נוספות, נראה כי רק לחץ כבר מצד מדינות המפרץ העשירות ולא מצד ישראל, יוביל אותו להחליט על תקיפה.


אובאמה מקבל את פניהם של חללים שנפלו באפגניסטן – נמנע מכל סיטואציה שעלולה הייתה להתפתח למלחמה ארוכה. צילום: הבית הלבן

הערכה להליך בחירות בעולם השלישי

מעניין להיווכח כי אובאמה, לפחות מצד הפעולות שלו, רוחש כבוד רב לבחירת ההנהגה של עמים בעולם השלישי, לעתים תוך התעלמות מתמרורי אזהרה אחרים. אין זה עניין טכני גרידא אלא נוגע לתפיסת עולם עמוקה.

התפיסה מבחינת אובאמה היא שהאמריקנים צריכים לכבד את הבחירה של העמים לטוב ולרע – לגבות משטרים נבחרים, ולפעול נגד משטרים שאינם לגיטימיים בעיני העמים. כמובן שישנם יוצאים מן הכלל הנובעים מחוסר הבנה של האירועים, אולם נסקור את המקרים השונים כדי להבין את הכלל הזה בצורה טובה יותר.

בהונדורס הודח הנשיא מנואל זלאייה על ידי בית המשפט המקומי, לאחר שנראה היה כי בדעתו לבצע שינויים בחוקה למרות שבית המשפט העליון פסק שאינם חוקיים. לאחר שהתעלם מהפסיקות, נשלח כוח צבאי על מנת לגרשו מהונדורס [3]. רוב הציבור בהונדורס נעמד מאחורי החלטת בית המשפט, אך האמריקנים ואחרים גינו את ההתרחשויות שם וניסו במשך תקופה ארוכה ללחוץ להשבת זלאייה לתפקיד. מבחינת הממשל בוושינגטון, הודח נשיא שנבחר בצורה דמוקרטית, והסיבות לכך היו משניות.

באיראן, בחירות 2009 שבהן ניצח מחמוד אחמדינג’אד, נתפסו כבחירות שבהן התחוללו זיופים בהיקף ניכר ביותר, עובדה שהוציאה רבים לרחובות במחאה. המהומות באיראן הובילו בסופו של דבר למאות הרוגים ואלפי עצורים מהאופוזיציה. ממשל אובאמה גינה בקול רפה ובאיחור את המתרחש, וככלל נראה היה כי האמריקנים הכירו בתוצאות הבחירות. גם כאן נראה כי אובאמה סבר שיש לכבד את ההכרעה. ייתכן שגם העובדה כי אובאמה ביקש להגיע לפתרונות דיפלומטיים עם איראן הובילה אותו להפנות את מבטו למתרחש שם כדי לשמור על סיכוי לערוץ זה. מאז, השתנו הדברים ובממשל אובאמה מקווים כי הסנקציות הקשות שהטילו על איראן יובילו להתקוממות מחודשת באיראן.

במצרים הודח נשיא מכהן, אם כי כזה שלא נבחר בבחירות ממש, אלא שימש כדיקטטור במשך 30 שנה. האמריקנים התייצבו לימין הציבור המצרי וביקשו לסייע למצרים לבחור את ההנהגה שלהם, צעד שהוביל לעליית האחים המוסלמים לשלטון. גם בטוניסיה, כשנאלץ הנשיא לעזוב את התפקיד בשל מהומות בארצו, לא עמדה לזכותו העובדה שבדומה למובארק הוא היה בן ברית נאמן לאמריקנים.

חורג מהקו הזה, זו המעורבות של אובאמה בפוליטיקה הישראלית, ובמאבקו בראש ממשלה נבחר. מערכת היחסים שלו עם נתניהו ידעה עליות ומורדות במהלך השנים “הודות” למהלכים משני הצדדים. בפועל, מערכת יחסים זו הובילה את הנשיא לשמר ערוצי הידברות נוספים עם גורמים בממשל דוגמת שר הביטחון.


אובאמה צופה בנפילתו של מובארק – רוכש כבוד רב לבחירת ההנהגה של עמים בעולם השלישי, לעתים תוך התעלמות מתמרורי אזהרה שונים. צילום: הבית הלבן

ההשפעה הסעודית

האישים שבסילוקם תמך אובאמה, אם בגלוי ואם בצורה לא גלויה, הם מובארק המצרי, בן עלי הטוניסאי, קדאפי הלובי וצלאח התימני. אובאמה גם שותף מטבע הדברים לשאיפה של רבים לראות בהדחתו של אסד הסורי.

אחת מהתובנות המרתקות שניתן להסיק מהמכנה המשותף היא שמדיניותו של אובאמה סייעה להגשמת השאיפות של סעודיה וקטאר, הספונסריות הגדולות של האביב הערבי. מטרת המדינות הללו היא להשליט תנועות אסלאמיות בכל רחבי העולם הערבי בדרך לאיחודן כח’ליפות סונית אחת גדולה, שתונהג כמובן מהמקום בו נולד מייסד האסלאם מוחמד. עסקת נשק אמריקנית בהיקף 60 מיליארד דולר שנחתמה עם הסעודים, תוך ניסיון לרצות את ישראל בגזרות אחרות כדי שלא תטרפד את העסקה, מדגימה היטב את מקומה של סעודיה גם במדיניות החוץ של אובאמה, כפי שהייתה חשובה לקודמיו בתפקיד.

כמובן שהטענה אינה שאובאמה מעוניין בח’ליפות אסלאמית בעולם הערבי, אלא שמבחינה תפיסתית הוא מושפע רבות במדיניות שלו מהמלך הסעודי ומהאמיר הקטארי. מעניין לציין שלמרות שאובאמה הוא דווקא נשיא שלא קשור ולא מושפע מתעשיית הנפט או מתעשיית הנשק האמריקנית לכאורה, שתיים מהשדולות החזקות בארה”ב, קביעת המדיניות שלו מתיישרת עם זו של המנהיגים במפרץ. למעשה, מי שמכיר לעומק את הפיצול בתוך העולם הערבי ואת המחנות השונים, מבין שיש רק מכנה משותף אחד למי שרצה בהדחתו של אסד וקדאפי מצד אחד, ושל מובארק ובן עלי מצד שני, וזה השלטת האסלאם הפוליטי הסוני [4].

לאור הדברים, ניתן לקבוע כי נסיגת האמריקנים מהמזרח התיכון והותרת הזירה לכוחות הרדיקליים הסוניים מצד אחד ולאיראן מצד שני, שימשו כקטליזאטור המשמעותי ביותר לאביב הערבי


אובאמה בנאום קהיר ההיסטורי – נסיגת האמריקנים מהאזור שימשה קטליזטור לאביב הערבי. צילום: הבית הלבן

היחס לישראל

אובאמה רואה בישראל בת ברית, אולם כזו שנועדה לסייע במימוש אינטרסים אמריקניים ולא כזו המשתייכת לקשר דתי-היסטורי עם ארה”ב כפי שרואים בה רפובליקנים רבים. במילים אחרות, בעוד ישנם רבים בארה”ב שמסתכלים על הקשר עם בנות ברית ותיקות דוגמת ישראל או בריטניה כקשרים שאסור לפגוע בהם, אובאמה בחן כל קשר לפי האינטרס האמריקני הנוכחי ולא היסס לפגוע בו כשהיה צריך [5].

לאובאמה אין התנגדות שלישראל יהיה צבא חזק ומרתיע מצד אחד, אך עליה ליישר קו עם המדיניות הכוללת ולא לפגוע בתהליכים אחרים של האמריקנים. כך התבטא הגנרל דיוויד פטראוס, מי שפיקד על הכוחות האמריקנים בעיראק, שישראל במדיניותה מסכנת חיילים האמריקנים, וגנרל אחר ביטא תפיסה לפיה ארה”ב לא ששה להצטרף לקואליציה עם ישראל נגד איראן.

האיבה והחשדנות בין אובאמה לנתניהו הפכו את המתיחות בין ארה”ב לישראל להרבה יותר חריפה מאשר במקרים האחרים שאובאמה פגע בבנות ברית מסורתיות. מבלי להיכנס לסיבות לכך, כללי המשחק השתנו ככל שהתקדמה הקדנציה של אובאמה ולאחר בחירות האמצע בארה”ב שבהן נחל אובאמה מפלה, התהפכו למעשה היוצרות – בעוד שבתחילת הקדנציה נתניהו ביקש לרצות את אובאמה שהיה בשיא כוחו הפוליטי, הרי שלאחר שאיבד אובאמה את בית הנבחרים ב-2010, שינה הנשיא האמריקני את יחסו לנתניהו והשתדל להצטייר כידיד של ישראל.

התהליך המדיני שכלל לחץ על ישראל להקפיא את הבנייה, מתיישר היטב עם התפיסה כי ישראל היא רק אחת מבנות ברית רבות שצריכה ליישר קו עם וושינגטון. הקפאת הבנייה, העריך אובאמה, תזרז את המגעים להשגת הסדר עם הפלשתינים. אובאמה גם האמין כי הסדר כזה יפתור בעיות אחרות במזרח התיכון כגון הגרעין האיראני. אולם המציאות טפחה על פניו של אובאמה והוכיחה באמצעות האביב הערבי והמלחמה בין הסונים לשיעים, שהסוגיה הפלשתינית בעצם תופסת מקום נמוך מאוד בשורת הסוגיות שנוגעות לאזור.

סירובו המתמשך של אבו מאזן להגיע לשיחות עם נתניהו, כשחלק מכך זו ההבנה שבעידן האביב הערבי כדאי להיזהר בקשרים עם ישראל וחלק אחר זו התפיסה כי הלחץ של אובאמה יביא להישגים לפלשתינים ללא מו”מ, הגיע לנקודת פיצוץ עם האמריקנים בסופו של דבר. המהלכים של אבו מאזן להשגת הכרה לפלשתינים באו”ם, נתקלו במהלך דיפלומטי ישראלי נרחב, מול ארה”ב, אירופה ומדינות העולם השלישי, כשהמסר הישראלי היה שהכרה חד צדדית במדינה פלשתינית באו”ם, תוביל לסיומו של התהליך המדיני ולצעדים חד-צדדיים מצד ישראל.

האיום הישראלי פעל את פעולתו, ולמרות שמועות על כוונת אובאמה שלא להטיל וטו במועצת הביטחון או לסייע לישראל, בפועל הטיל אובאמה את כובד משקלו נגד יוזמת אבו מאזן. לקראת חידוש המאמצים להשגת הכרה כלשהי באו”ם לאחר הבחירות לנשיאות ארה”ב, אבו מאזן יספוג מפח נפש נוסף קרוב לוודאי, ללא קשר לזהות המנצח בבחירות.

אובאמה גם סיפק מספיק סיבות לאוהבי ישראל לחשוש. כך לדוגמא, מחלקת המדינה הוציאה הוראה לגבי אמריקנים שנולדו בעיר ירושלים שמעתה ואילך יירשם מקום הולדתם כירושלים ולא כישראל, הוראה שאין לה אח ורע באשר לשום מקום אחר בעולם.

הסיבה שנותנים האמריקנים היא שמעמד העיר ירושלים צריך להיקבע במו”מ על הסדר הקבע. גם במספר תדרוכים עיתונאיים בבית הלבן זכו עיתונאים לתשובה המתחמקת הזו כששאלו האם ארה”ב מחשיבה את ירושלים כבירת ישראל. בניגוד לרפובליקנים שקוראים להעברת השגרירות האמריקנית לעיר, הדמוקרטים ביקשו להוציא אותה מהמצע שלהם.

גם ממשלת ישראל, יש להודות, לא הייתה חפה משגיאות. כך, ההכרזה על בניית עוד 1,600 יחידות דיור בשכונת גילה בדרום העיר בעיצומו של ביקור סגן הנשיא ביידן בארץ, הרתיח את האמריקנים ונתפס כפגיעה אישית בביידן, חבר קרוב של נתניהו.

ארבעת האלמנטים שנזכרו – ההשפעה הסעודית, היחס לישראל, הרצון להימנע ממלחמות ארוכות והרצון של אובאמה לתמוך בבחירה של עמים כפי שהוא תופס אותה, מתנקזים כרגע לסוגיה האיראנית, הסוגיה המרכזית ביותר ביחסי ארה”ב-ישראל היום. אובאמה סולד ממלחמות ארוכות ובעיקר במזרח התיכון, ועל כן הוא יעדיף שלא להוביל מהלך שכזה בעצמו נגד איראן. הסיכוי לפעולה יהיה גבוה הרבה יותר אם ירגיש בלחץ מכיוון סעודיה ונסיכויות המפרץ מאשר לחץ מישראל.

כך או אחרת, בשל יחסו לישראל הוא ינסה לגזור קופון על כל עזרה שכזו ובכל מקרה ירצה שהתפקיד שישראל תשחק בתקיפה כזו יהיה ביישור קו עם המדיניות האמריקנית.


אובאמה בשיחת נזיפה עם נתניהו – היחס לנתניהו השתפר משמעותית מאז. צילום: הבית הלבן

רומני

מועמד הרפובליקנים לנשיאות מיט רומני, הוא על פניו מי שמעוניין להחזיר את המדיניות של קודמו של אובאמה למרכז הבמה. רומני פרס בשורה של התבטאויות את עמדותיו לגבי נושאים שונים. הוא ביקר את מה שנתפס בעיניו כתגובות הססניות של אובאמה בכל הקשור למזרח התיכון: הבחירות באיראן, המתרחש בסוריה, ההפגנות במצרים, רצח השגריר בלוב ועוד. מכאן ניתן לרשום את הדפוס הראשון שעליו מתחייב רומני לאמץ כנשיא – עמדה אמריקנית ברורה כלפי ההתרחשויות ובזמן אמת.

דפוס שני שרומני טוען שמאפיין אותו ומבטיח לקדנציה שלו כנשיא הוא ביחסו לישראל. רומני רואה בישראל, בדומה לרפובליקנים אחרים, כבת הברית החשובה ביותר באזור וכ”לפיד של דמוקרטיה במזרח התיכון”. הוא רואה בירושלים את בירת ישראל, מחשיב את נתניהו שעבד איתו בעבר באותה חברה כידיד אישי ומבטיח להתייעץ עם ישראל לפני גיבוש עמדה לגבי תהליך מדיני באזור.

הדפוס השלישי של רומני הוא תפיסתו את סין ורוסיה, מנהיגות הגוש הריכוזי, כיריבות הגדולות של ארה”ב. הוא הבטיח מאבק במדיניות הסחר הסינית השומרת על ערך נמוך ליואן ומשמרת מכסים על סחורותיה. רומני תקף את פוטין ואת מדיניותו ואמר כי ארה”ב תקדיש ממשאביה כדי לחזק את קשריה עם מדינות מרכז אסיה, החצר האחורית של רוסיה. לבסוף, רומני, הרואה בגרעין האיראני איום על ישראל ועל שלום העולם, סבור כי אובאמה איבד בני ברית חשובים ותמך ביריבים בכל תהליך האביב הערבי וחושב שארה”ב צריכה לחזור ולהנהיג את העולם ולא רק לגלם תפקיד של עוד מעצמה בין מעצמות אחרות.

דפוסים אלה, שבניגוד לאובאמה עוד טעונים הוכחה, משרטטים כיוון שונה לרומני בהתייחסות לאיראן ולמתרחש באזור. רומני רואה באיראן איום על בת הברית החשובה של ארה”ב באזור, ופירוש הדבר שהוא חש מחויבות להגן על ישראל גם במחיר של פעולה צבאית. זאת, לצד המחויבות שלו להגן על תעשיית הנפט במפרץ.

הקשר האיראני לסין ורוסיה הופך את המאבק באיראן למאבק בתוך קונטקסט רחב יותר של המלחמה הקרה השנייה, כך שמדובר באינטרס מרכזי ורב שנים לאמריקנים להכניע את איראן. הרצון של רומני לחזור לעמדת הנהגה עולמית ודרישתו להביע עמדות באופן ברור ומהיר, מרמזים גם הם על כיוון בחירה של תקיפות יותר כלפי איראן כשהאופציה הצבאית על השולחן.

ארה”ב של אובאמה תתלבט רבות לגבי היחס לסוגיית הגרעין ותקיפה באיראן. מבחינת רומני, לפחות על סמך ההצהרות, הרטוריקה תהיה לוחמנית ומאיימת יותר מהיום, והסיכוי להתנגשות יגבר. שני הצדדים, חשוב לציין, מקווים עדיין שלא יהיה צורך בתקיפה שכזו לנוכח המצב הכלכלי המחמיר באיראן, כתוצאה מהסנקציות ומהניהול הכלכלי הכושל והמושחת של רווחי הנפט באיראן, שיאפשר אולי לסייע בהחלפת המשטר.

הערות

1. עוד על כך במאמר “האמריקנים הולכים”, בגיליון אוגוסט 2010 של סיקור ממוקד

2. עוד על כך במאמר “שרשרת הפנינים”, בגיליון אפריל 2012 של סיקור ממוקד

3. עוד על הפרשה במאמר “מערבולת בהונדורס”, בגיליון אוקטובר 2009 של סיקור ממוקד

4. תמונת מצב עדכנית של המאבקים בעולם הערבי במאמר “אפקט מורסי”, בגיליון אוגוסט 2012 של סיקור ממוקד

5. עוד על המדיניות הזו של אובאמה במאמר “ההימור של אובאמה”, בגיליון אפריל 2010 של סיקור ממוקד


מאמרים נוספים