מוסקבה קובעת את הכללים

הרוסים דוחקים את המתחרים שלהם מהקווקז

יובל בוסתן, אלון לוין


חמש שנים כבר חלפו מאז המלחמה בין רוסיה לגיאורגיה, שהייתה במידה רבה קרב הבלימה של רוסיה מול ההתפשטות הנמשכת של המערב אל תוך השטחים הסובייטים לשעבר. חמש שנים חלפו ונראה כי הרוסים מחזקים את אחיזתם באזור ללא תחרות של ממש. הבעיה היא שבדרך להשגת היעד עשויים הרוסים לעודד קונפליקט חדש באזור, שיקבל במהירות פרופיל בינלאומי – בין ארמניה לאזרבייג’ן.

אזור דרום הקווקז, המורכב כיום משלוש מדינות ריבוניות – ארמניה, גיאורגיה ואזרבייג’ן, כלוא מבחינה גיאוגרפית בין הים הכספי והים השחור ומוקף בשלוש מעצמות – רוסיה, איראן וטורקיה. מצפון, היו אלה המונגולים והטטרים שניסו ואף הצליחו לתקופת מה להשיג שליטה על האזור; מדרום-מזרח הייתה זו ההשפעה הפרסית-איראנית שהצליחה להשיג דריסת רגל בקווקז לאורך אלפי שנים אם כי לא באופן רציף; מדרום מערב היו אלה בתחילה אימפריות מערביות כמו רומא וביזנטיון ולאחר מכן הגיעו הטורקים. בין לבין פעלו מעצמות מקומיות כמו ממלכות ארמניה וגיאורגיה שניצלו חולשה מסוימת של המעצמות שמקיפות את האזור, או שכרתו ברית עם אחת מהמעצמות כדי לשמר מעמד עצמאי.

בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, שימש האזור כחיץ בין האימפריה הרוסית, האימפריה העות’מאנית ופרס, עת החליטה רוסיה להשתלט על כל האזור. בתום שתי מלחמות עם הפרסים, והמשך הלחימה עם האימפריה העו’תמאנית, איתה התנגשו הרוסים מאז המאה ה-16, הצליחה רוסיה להשיג שליטה גם על דרום הקווקז. בהמשך, עברה השליטה לברה”מ ומדינות האזור הפכו לרפובליקות תחת הפטיש והמגל. בשנות ה-90 של המאה הקודמת זכו הרפובליקות לעצמאות, אך הרוח הרוסית נותרה דומיננטית. בה בעת, טורקיה ואיראן החלו לשלוח זרועות ולהשפיע באזור לאחר כמעט 200 שנות היעדרות.

אזרבייג’ן

אזרבייג’ן, שהפכה למדינת מפתח בכל הנוגע ליצוא גז ונפט בזכות המאגרים בים הכספי, היא מדינה בעלת תרבות טורקית-שיעית-חילונית שספגה השפעות משאר התרבויות בקווקז. היא הגדולה, העשירה והמאוכלסת ביותר בדרום הקווקז. במערכת היחסים שלה עם המעצמות שמקיפות את הקווקז מנהלת אזרבייג’ן יחסים מורכבים מאוד עם רוסיה ואיראן ויחסים קרובים עם טורקיה וכן עם המערב. טורקיה ואזרבייג’ן חתומות על מעל 100 הסכמי שיתוף פעולה צבאיים ובמרכזם ברית אסטרטגית מאוגוסט 2010, שבמסגרתה מחויבת טורקיה לסייע לאזרבייג’ן במקרה של מלחמה עם ארמניה.

יחסי אזרבייג’ן וטורקיה חוו קשיים בשנים האחרונות לאור ניסיונות ההתפייסות הטורקים עם ארמניה. ויכוח נוסף התעורר במרץ האחרון לאחר שחברת תעופה טורקית קטנה הגיעה להסכם טיסות מטורקיה לארמניה. גם הברכות ששלח נשיא טורקיה עבדאללה גול לעמיתו הארמני סרז’ סרסגיאן לאחר ניצחונות בבחירות לא הוסיפו נחת לאזרים. המתיחות התפוגגה לבסוף, כשראש משלת טורקיה ארדואן הגיע לבאקו וחזר על המחויבות הטורקית להגיע לפתרון בחבל נגורנו קראבך לפני שהיא מבצעת פעולות של נורמליזציה עם ארמניה [1].

אזרבייג’ן מתחרה ברוסים על מכירת גז לאירופה, ובכך היא מהווה נכס אסטרטגי ממדרגה ראשונה עבור המערב, מאחר שהיא מפחיתה מהתלות האירופית ברוסיה בכל הנוגע לצריכת הגז הטבעי [2]. בתור כלכלה גדולה יחסית ועם תקציב ביטחון שנוטל מעל 5% מהתמ”ג שלה, מהווה אזרבייג’ן גם יעד לתעשיית הנשק הרוסית, עובדה שמעיבה על היחסים הרוסיים עם ארמניה, יריבתה הגדולה של אזרבייג’ן.

היחסים עם איראן אף הם מורכבים. ישנה יריבות בין המדינות וחילופי מהלומות מילוליות על בסיס שוטף. העובדה שאזרבייג’ן היא מדינה חילונית אשר נלחמת בסממנים דתיים במדינה להבדיל מאיראן הדתית, כבר הביאה לא פעם למתיחות בין המדינות. רבע מאוכלוסיית איראן היא אזרית, מה שמוסיף למורכבות בין היחסים. האיראנים חוששים מפעילות אזרית בצפון מערב איראן, שם רוב האוכלוסייה היא אזרית, כדי לנסות ולאחד את הגולה האזרית עם מדינת האם. האזרים מצדם חוששים מניסיונות איראניים לייצא את המהפכה האסלאמית לתוך תחומם, תוך ניצול העובדה ששתי המדינות הן שיעיות. כוחות הביטחון האזרים חשפו מספר התארגנויות טרוריסטיות איראניות במדינה, שביקשו לבצע פיגועים נגד מטרות ישראליות ואמריקניות. איראן אף סייעה רבות לארמניה ב-1994 בזמן המלחמה בנגורנו-קראבך, “פשע” שהאזרים לא שכחו.


בתים נטושים בנגורנו קראבך – נקודת מתיחות מתמשכת בין ארמניה לאזרבייג’ן. צילום: ג’ואלייטו, ויקיפדיה

גיאורגיה

גיאורגיה, בטובתה או שלא בטובתה, היא מדינת חיץ בין רוסיה לטורקיה. היא הפכה למדינת מפתח בייצוא הגז האזרי לאיחוד האירופי במסגרת פרויקט נאבוקו, שעובר גם בטורקיה ומתחרה בגז הרוסי. הגיאורגים פועלים באופן שיטתי מאז מהפכת הוורדים בנובמבר 2003 כדי להשתחרר מהלפיתה הרוסית. לצורך כך פעלה גיאורגיה כדי להצטרף לנאט”ו, ובכך להשיג מטרייה צבאית מערבית ומעין תעודת בטוח נגד התערבות רוסית בענייניה. אולם בניגוד לאזרבייג’ן שנהנית מגיבוי טורקי ומהיותה נכס אסטרטגי עבור המערב בזכות מאגרי האנרגיה שלה, גיאורגיה לא הצליחה להשיג גיבוי שכזה.

ב-2008, נערכה ועידה של נאט”ו בבוקרשט שברומניה ושם הצליח נשיא רוסיה ולדימיר פוטין למנוע את הצטרפותן של אוקראינה וגיאורגיה לנאט”ו. ארבעה חודשים לאחר מכן נפלה גיאורגיה קורבן לפלישה רוסית. במסגרת הפלישה איבדה למעשה גיאורגיה שני חבלי ארץ – אבחזיה ודרום אוסטיה שהכריזו על עצמאותן למרות שרק מספר מצומצם של מדינות מכירות בעצמאות זו, וכעת הן חוסות תחת המטרייה הרוסית [3].

הגיאורגים מנסים להשיג מעמד של חברה ב”תוכנית הפעולה של חברות הארגון” (membership action plan – MAP), שלב אחד לפני הצטרפות לנאט”ו. ממעמד זה נהנות כיום מקדוניה, מונטנגרו ובוסניה-הרצגובינה.

לגיאורגיה יש יחסים טובים מאוד עם איראן, שמשתדלת שלא להכעיס את הרוסים יתר על המידה. בזמן המלחמה בין גיאורגיה לרוסיה ניסו האיראנים לשמור על ניטראליות והצהירו כי לא יכירו בעצמאות החבלים שהתנתקו מגיאורגיה, מחשש שזה יגרום לגל של מלחמות בעולם.

בעבר יחסי גיאורגיה וארמניה היו קרובים יותר בתור מדינות פרו-רוסיות ונוצריות, אולם בעשור האחרון במקביל להתרחקות מרוסיה ישנה התרחקות מסוימת מארמניה, מה שמגביר את הבידוד הארמני. לגיאורגיה יחסים קרובים גם עם ישראל, וחברות ישראליות היו מעורבות בהדרכה של הצבא הגיאורגי במהלך המלחמה עם הרוסים.


המובלעות הפרו-רוסיות בקווקז. שרטוט: אנדרי נאקו

ארמניה

ארמניה רואה בברית הטורקית-אזרית את האיום הגדול ביותר על ביטחונה. עם טורקיה ממערבה ואזרבייג’ן ממזרחה, ולאור ההיסטוריה העקובה מדם של יחסי ארמניה עם כל אחת מהמדינות, נשענה ארמניה לאורך השנים על התמיכה הרוסית. היחסים עם רוסיה הם אכן עמוקים מאוד וארמניה נעזרה רבות ברוסיה במסגרת המלחמה בנאגורנו-קראבך, וכן ברכישת 100% מצרכי הגז הארמניים ברוסיה, שגם שולטת בתשתיות ההולכה בתוך ארמניה באמצעות חברת בת של גזפרום.

בשנים האחרונות ביקשה ארמניה לגוון את מקורות האספקה והגיעה להסדר עם איראן, שכנתה מדרום-מזרח, במסגרתו ייבנה צינור בעל יכולת אספקה של כ-3 מיליארד מ”ק בשנה עד 2019, כשהצריכה הארמנית כיום היא מעט מעל 2 מיליארד מ”ק בשנה כיום.

הניסיון הארמני לגוון את מקורות האנרגיה של המדינה, עשוי להסביר את הפעולות הרוסיות לחמש את אזרבייג’ן, אויבתה של ארמניה, בנשק מתקדם מעת לעת, מעין ענישה רוסית. עם זאת, רוב עבודות התשתית, ובהן שיפוץ מערכת הרכבות הרעועה בארמניה בעלות של 3 מיליארד דולר לפחות, מנוהלות על ידי הרוסים, הגם שישנן מדינות נוספות שמשקיעות בארמניה כמו סין.

ההתקרבות הארמנית-איראנית, מעניין לציין, נערכת במקביל להתקרבות ישראלית-אזרית. אזרבייג’ן אוהדת של טכנולוגיה ישראלית ורכשה כבר מזל”טים מאלתא, והיא הוזכרה כמדינה שעשויה להוות בסיס קדמי למטוסי חיל האוויר בעת תקיפה אפשרית באיראן. אבל אולי הנתון שמעמיד את אזרבייג’ן כבת ברית אסטרטגית מבחינת ישראל הוא העובדה שישראל מייבאת 40%-50% מהנפט שהיא צורכת מאזרבייג’ן.

למארג היחסים בקווקז יש גם השלכות כאמור על יחסי ישראל-איראן, וכן על המתרחש בסוריה. ארמניה, כמי שקרובה לרוסיה ולאיראן, מביעה תמיכה במשטרו של בשאר אל אסד. בסוריה ובלבנון חיים לא מעט ארמנים אשר מביעים את תמיכתם במחנה אסד. לעומתם אזרבייג’ן, כמי שקרובה לטורקיה, יריבתו המרה של אסד, עומדת לימין האופוזיציה.


תעשיית הנפט באזרבייג’ן – מקור נפט עיקרי לישראל. צילום: סמיר קאבארוב

המתיחות גוברת

בחודשים האחרונים גוברת המתיחות ביחסי ארמניה ואזרבייג’ן. בזמן שהארמנים יצאו למהלך דרמטי של התקרבות לרוסיה בדמות הצטרפות לאיחוד המכסים [4], ובמקביל מחזקים את היחסים שלהם עם איראן, מגבירים הרוסים את קצת מכירת הנשק לאזרבייג’ן.

בתחילת החודש נכנס איכר ארמני לאזור חיץ בין שתי המדינות כדי להשיב כמה חזירים מהעדר שלו שברחו. הוא עלה על מוקש ולשמע הפיצוץ ירו החיילים האזרחים בגבול לעבר האיכר במשך דקות ארוכות, 40 דקות לדברי אחד מעדי הראייה. האיכר שאיבד את רגלו מהמוקש, נהרג לבסוף מירי החיילים, מה שכמובן עורר סערה בארמניה.

בדיונים ציבוריים באזרבייג’ן עולה פעמים רבות סוגיית השימוש בכוח כדי להביא לפתרון קונפליקט נגורו-קראבך, חבל המריבה המאוכלס כיום כמעט כולו בארמנים אתניים אם כי הוא נמצא בשטח אזרי ושתי המדינות רבות על הבעלות עליו. הארמנים החשדנים מצדם מדברים על אפשרות לתת מכה מקדימה לאזרבייג’ן כדי למנוע מצבאה העדיף לתקוף.

הרבה שינויים עבר האזור מבחינה גיאו-אסטרטגית מאז לחמו שתי המדינות בשנות ה-90. הגברת יצוא הנפט והגז מאזרבייג’ן לאירופה הזניקה בשנים האחרונות את רמת החיים באזרבייג’ן, הפחיתה את האבטלה למינימום האפשרי, הותירה פטרו-דולרים רבים בכיס הממשלה ומשאבים אלה מופנים ליעד החשוב ביותר בתפיסה הגיאו-אסטרטגית האזרית – השתלטות על נגורנו-קראבך או השבתו, תלוי את מי שואלים.

ארמניה אמנם חוותה גם כמה שנים של צמיחה, והחיבור לשוק הרוסי עשוי לפתוח אפשרויות כלכליות נוספות עבור ארמניה ועבור משקיעים זרים במדינה, אך היא אינה יכולה להדביק את המשק האזרי הגדול יחסית – אזרבייג’ן מייצרת כיום כ-70 מיליארד דולר בשנה, לעומת 10 מיליארד דולר של ארמניה. עובדה זו יוצרת כאמור חשדנות רבה בארמניה כלפי הבאות.

אך מעל הכל, הפוקוס צריך לעבור לרוסיה, שרואה ב-200 השנה האחרונות בדרום הקווקז את אחד מהאזורים שאמורים לבלום את ההשפעה המערבית. המלחמה בגיאורגים ב-2008 עצרה את הסחף של מעבר מדינות מברה”מ לשעבר לתחום ההשפעה המערבי באמצעות הצטרפות לנאט”ו או לאיחוד האירופי. אולם אזרבייג’ן ובמידה מסוימת ארמניה, בחרו בנתיבים מדיניים משלהם, כשהאזרים יוצרים תחרות לגז הרוסי באירופה והארמנים מגוונים את מקורות רכישת האנרגיה שלהם.

החולשה האמריקנית המוכרת לאחרונה בכל גזרה כמעט בעולם, מורגשת גם בדרום הקווקז – המלחמה ב-2008 התרחשה שלושה חודשים לפני הבחירות בארה”ב והקשתה על הממשל הקודם לנקוט בעמדה חזקה נגד הרוסים. אובאמה מצדו לא פעל אף הוא לחזק אלמנטים פרו-מערביים בדרום הקווקז.


אובאמה עם סאקאשווילי – כמו במקומות אחרים בעולם, גם בדרום הקווקז מורגשת היחלשות ההשפעה האמריקנית. צילום: הבית הלבן

תוכנית הפעולה של רוסיה

הרוסים פועלים כעת בכמה מישורים מעניינים – מכירת נשק מוגברת לאזרבייג’ן שמלווה בפיצוי במשלוחי נשק נחות יותר לארמניה בחינם, צירוף ארמניה לאיחוד המכסים בהובלת רוסיה ובגיאורגיה נבחר נשיא שגם אם לא יהיה פרו-מערבי, צפוי למקם את השבת הנורמליזציה ביחסים עם רוסיה במקום גבוה ביעדי החוץ של המדינה. נראה כי הרוסים מעוניינים ללבות מלחמה בקווקז ולהתערב בה כמעצמה שתתווך בין הצדדים הנצים, אחרי שכבר הצליחה “לאלף” במידה רבה את הגיאורגים.

ניתוח המהלכים הרוסיים מעלה מודל אופייני למדיניות החוץ בעידן פוטין, מדיניות של קשיחות ואף אכזריות יעילה. הרוסים מגבירים את האיום הצבאי על ארמניה באמצעות עסקאות נשק עם אזרבייג’ן, שבמקביל גם רוכשת טכנולוגיות מתקדמות במערב ובעיקר בישראל. הארמנים, אשר מצויים בנחיתות טכנולוגית, מספרית וכלכלית, מגלים שהם גם בנחיתות מבחינת בריתות צבאיות. בעוד שלטורקיה ולאזרבייג’ן יש ברית הגנה אסטרטגית, ולאזרים יש תמיכה רבה במערב, מצויה ארמניה בבדידות של ממש, ולמרות היחסים המתחממים עם איראן ברור בירוואן שמדרום לא תבוא הישועה.

ההודעה הדרמטית של ארמניה על נטישת הסכם הסחר החופשי עם האיחוד האירופי לטובת הצטרפות לאיחוד הרוסי התקבלה בהפתעה רבה בבריסל. עם זאת, המצוקה האזורית בה חשה ארמניה לא הותירה לה אופציה אחרת. החיבור הכלכלי-אסטרטגי הזה עשוי לפגוע גם ביחסים המתהדקים בין ארמניה לאיראן שגולת הכותרת שלהם, צינור הגז שהולך ונבנה ועשוי להוות תחליף לרכישת גז רוסי. דהיינו, אם איראן תרצה לחדור לארמניה עם יצוא גז, היא תצטרך לעבור במוסקבה.

הרוסים ממשיכים למכור לארמנים גז מוזל יחסית, והמחיר אף צפוי לרדת כשתצטרף ארמניה לאיחוד המכסים, והם מעבירים לארמנים נשק ללא תשלום, ובכך מגבירים את התלות וההישענות עליהם. אולם המהלכים הללו תורמים רבות לחשש מהתלקחות בגבול בין ארמניה לאזרבייג’ן, שהרי במקום שבו יש מרוץ נשק, ובוודאי חד-צדדי כל כך, הסטטוס-קוו עשוי להישבר במהרה.

ההתפתחות הזו בעייתית למערב ולא פחות מכך, לישראל. מלחמה בדרום הקווקז פוגעת באופציית התקיפה הישראלית באיראן, מאחר שהיא תפנה את המשאבים ואת תשומת הלב האזרית למתרחש בחזית הארמנית, ועשויה לאלץ את האזרים לתפוס מרחק מישראל כדי שלא להרגיז את האיראנים. בעיה נוספת עלולה להיווצר בתחום אספקת הנפט מאזרבייג’ן, הספקית הגדולה של ישראל ולאלץ את ירושלים למצוא מקור חלופי לנפט.

ישראל נהנית כיום מיחסים טובים בשלוש הבירות – באקו, ירוואן וטביליסי, כמו גם במוסקבה. היא יכולה לסייע בתיווך ובהנמכת הלהבות, אך עם זאת היא צריכה לבחון אפשרות שהמציאות הזו תתממש ושתי המדינות תצאנה למלחמה.

הפרופיל הכמעט-פרובינציאלי שאפיין את המלחמה בנגורנו קראבך ב-1988-1994, יתחלף הפעם בפרופיל בינלאומי. טורקיה מחויבת לביטחון האזרי בברית הגנה הדדית; רוסיה פורשת את כנפיה על ארמניה במסגרת איחוד המכסים; אירופה וישראל תלויות רבות בנפט ובגז האזרי ובזרימתו הסדירה; איראן תשמח להזדמנות להחליש את אזרבייג’ן, כפי שנהגה בסיבוב הקודם; ומנגד עשויות להתערב מדינות אחרות שרואות בהחלשת איראן יעד חשוב.

מציאות כאוטית בקווקז שתשיב אזור זה באופן סופי לתחום השפעה הרוסי, תהווה מכה אנושה נוספת לתדמיתה ולעוצמתה המדינית של ארה”ב. היא תשפיע על המעמד האמריקני גם בגזרות אחרות, וכך, למרות היותה עדיין הכלכלה הגדולה בעולם ובעלת הצבא החזק ביותר, תמשיך להתכווץ ארה”ב בעידן אובאמה לתוך משבצת של “עוד מעצמה” בניגוד למעמד מעצמת-העל ממנו נהנתה מאז אמצע שנות ה-40 של המאה הקודמת.

הערות

1. עוד על הסכסוך בנגורנו-קרבאך במאמר “מובלעות בכל מקום”, בגיליון ספטמבר 2007 של סיקור ממוקד

2. עוד על כך במאמר “מלחמת הצינורות”, בגיליון ספטמבר 2009 של סיקור ממוקד

3. עוד על המלחמה בגיאורגיה והשלכותיה במאמר “סדר במגרש הרוסים”, בגיליון ספטמבר 2008 של סיקור ממוקד

4. עוד בנושא במאמר “הקרב על המזרח”, בגיליון זה


מאמרים נוספים