חלוקתה האתנית של בלגיה, בין הצפון הפלמי דובר ההולנדית והדרום הוואלוני דובר הצרפתית, משקפת את רצון שני העמים להפחית את הקשרים האחד עם השני. הקיטוב החברתי המתגבר בשנים האחרונות, הופך את אפשרות פיצולה של בלגיה למוחשי מתמיד.

בלגיה זכתה בעצמאות מהולנד בשנת 1830 הודות למעצמות התקופה, שביקשו להחליש את הולנד וליצור חיץ בין גרמניה וצרפת. בעל כורחה, הפכה בלגיה לגבול התרבותי באירופה, בין הצפון הגרמני-נורדי והדרום הלטיני.

עיר הבירה בריסל, בירתו של האיחוד האירופי ומקום מושבו של מטה נאט”ו, נהנית ממעמד פדראלי עצמאי. בעיר מתגוררת אוכלוסייה פלמית דוברת הולנדית ואוכלוסייה וואלונית דוברת הצרפתית.

המתח בין העמים השכנים זכה לביטויים שונים לאורך ההיסטוריה הבלגית, ונראה כי השקט השורר בשנים האחרונות נשמר הודות לרמת החיים הגבוהה. עם זאת, ההבדלים התרבותיים המונצחים בדו-הלאומיות של המדינה הופכים את אפשרות חלוקת בלגיה לשתי מדינות עצמאיות, או פיצולה של המדינה לשני חצאים שיסופחו להולנד ולצרפת, לתרחיש ריאלי.

תולדות הסכסוך

פלנדריה, ארצם של הפלמים, היא החבל העשיר יותר בבלגיה. שישה מיליון אזרחים החיים בו מניבים תוצר שנתי בשווי 240 מיליארד דולר. הפריון הממוצע לעובד פלמי גבוה בכמעט רבע מזה של הפועל הוואלוני, נתון הגורם לאוכלוסייה הפלמית לראות באוכלוסייה דוברת הצרפתית כעצלנית ולא פרודוקטיבית.

גם השפה מהווה מקור למתיחות בבלגיה. על פי נתוני הממשלה הבלגית, כ-59% מהפלמים שולטים בצרפתית לעומת 19% בלבד מקרב הוואלונים ששולטים בהולנדית. הוואלונים רואים בהתעקשות הפלמים לדבר הולנדית כלאומנות, והפלמים רואים בשליטה הדלה של הואלונים בשפה ההולנדית, כחוסר יכולת או רצון לתקשר.

הבכורה בבלגיה לא הייתה תמיד מנת חלקו של החבל הפלמי. לאחר הקמתה של בלגיה ב-1830 היה חבל הוואלונים המבוסס יותר. מכרות הפחם ועפרות הברזל בשטח החבל סיפקו תעסוקה רבה, בעוד הפלמים הסתפקו בחקלאות. המהפכה התעשייתית שעברה על אירופה החל מאמצע המאה ה-19, הגיע קודם לחבל הפלמי, שהתעשר ראשון. לקראת סוף המאה כבר פעלה בבלגיה תנועה אינטלקטואלית מבוססת שדרשה זכויות לאוכלוסייה הפלמית, כגון הכרה בשפה ההולנדית כשפה רשמית, וזו אכן הוכרה ב-1898.

מלחמת העולם הראשונה צבעה את המאבק התרבותי בגוונים לאומניים, עת קיבלו חלק מהתושבים הפלמיים את הכובש הגרמני כמשחרר נאור מהאליטה הצרפתית. במלחמת העולם השנייה חזר סיפור התמיכה הפלמי בגרמנים פעם נוספת.

הקרבה היחסית בין התרבות ההולנדית לתרבות הגרמנית שיחקה לטובת הפלמים. הנאצים, אשר פעלו בכדי לסכסך בין שני העמים בבלגיה, העדיפו את הפלמים. כתוצאה מכך, זכו הפלמים להקלות מנהלתיות ולשחרור מוקדם של שבויי מלחמה, בעוד השבויים הוואלונים לא שוחררו. לאחר המלחמה שפטו הבלגים משתפי פעולה עם הנאצים, והמאבק הלאומי של הפלמים נפגע.

בשנים האחרונות שבה והתחזקה הדרישה לפילוג בקרב הפלמים, כשלמתיחות המסורתית בין הלאומים מתווספות טענות הפלמים על אוזלת ידה של הממשלה הפדראלית בטיפול במהגרים. בסקרים אחרונים בקרב הפלמים זוכה יוזמת הפילוג ביותר מארבעים אחוזי תמיכה.

“התנועה הפלמית” היא מושג המאגד תחתיו את כל התומכים בשימור המורשת התרבותית הפלמית. רבים בתנועה זו מעוניינים בהיפרדות מהחבל הוואלוני, דובר הצרפתית, שם פועלת תנועה מקבילה, הנלחמת למען הזהות הצרפתית.

מפלגות החבל הוואלוני, הנאבקות למען שימור השפה והתרבות הצרפתית, אימצו את עקרונות המהפכה הצרפתית לצד תפיסות סוציאליסטיות רדיקליות אחרות. בשל כך, נוהגים הפלמים לכנות את וואלוניה בלעג “הרפובליקה הסובייטית האחרונה באירופה”.

האידיאולוגיה המרקסיסטית אכן קרצה לוואלונים רבים, שהקימו גרעין תמיכה למען שימור הפדרציה הבלגית. המרקסיסטים הוואלונים מאמינים כי המאבק בין שני הלאומים בבלגיה מונע על ידי האליטות המעוניינות למנוע מפועלים משני הלאומים להתאחד למאבק מעמדי.

המציאות בה החבל הפלמי הוא עשיר יותר ומניב יותר תוצר למדינה ושמספר הוואלונים המועסקים במגזר הציבורי כפול ממספר הפלמים, נוחה לוואלונים. אלו מעוניינים לשמר מסגרת מדינית משותפת, אף אם לא הדוקה.

הפרלמנט הבלגי – יתפצל? צילום: גאי גוסנס, אתר הסנאט הבלגי

הזירה הפוליטית

הזירה הפוליטית הפלמית מחולקת כיום לשלוש קבוצות. הקבוצה השמרנית, המורכבת ממפלגות מהמרכז הפוליטי דוגמת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. בתוך המפלגה ישנם רבים התומכים בחיזוק המעמד האוטונומי הפלמי, אך אינם מחפשים להיפרד מהוואלונים. אחת היוזמות הפופולאריות בקרב חברי הקבוצה היא ההצעה לכונן קונפדרציה במקום השיטה הפדראלית הנהוגה כיום. במלים אחרות, השמרנים מעוניינים שהפלמים והוואלונים ינהלו באופן עצמאי את חבלי הארץ שלהם, בעוד מדיניות החוץ והביטחון תיוותר בידי הממשלה.

הקבוצה השנייה היא השמאל הפלמי, המורכב ממפלגות דוגמת הירוקים, הליברלים והסוציאליסטים, כולן נוטות לקבל את החלוקה הקיימת בבלגיה.

לקבוצה השלישית השפעה פוליטית רבה, אך רק נציג אחד בפרלמנט. זוהי הקבוצה הלאומנית המיוצגת על ידי מפלגת “האינטרס הפלמי” הימנית-קיצונית, שהואשמה בעבר במדיניות ניאו-נאצית. בגלגולה הקודם, תחת השם “הבלוק הפלמי”, הואשמה המפלגה כי היא דוגלת במדיניות ניאו-נאצית. כיום, מפלגה זו תומכת בעצמאות מלאה לפלמים ומתנגדת לכל מדיניות המתירה קליטת מהגרים בבלגיה. היוזמה לאיחוד עם הולנד זוכה לתמיכה רחבה בקבוצה זו, כמו גם בקרב פוליטיקאים בהולנד.

המקבילה הוואלונית למפלגת האינטרס הפלמי הקיצונית היא “החזית הלאומית” הנושאת שם דומה לשם מפלגתו של ז’אן מארי לה פן בצרפת. הדמיון אינו מסתיים כאן וראשי המפלגה, בדומה למנהיג הימין הקיצוני בצרפת, הועמדו למשפט והורשעו בעבירות של הסתה וגזענות במהלך השנים. החזית הלאומית הוואלונית פועלת למען עליונות צרפתית ועושה שימוש בתעמולה גזענית כלפי הפלמים וכלפי מהגרים.

בניגוד למפלגת האינטרס הפלמי, שהיא המפלגה השנייה בגודלה בפלנדריה וזוכה לתמיכה של כשליש מהציבור הפלמי, החזית הלאומית זוכה לעשרה אחוזי תמיכה לכל היותר בוואלוניה, והישגיה בבחירות הפדראליות זניחים.

היפרדות כתסריט ממשי

באחד הלילות בחודש דצמבר 2006 הפסיקה תחנת הטלוויזיה הממשלתית של הוואלונים את שידוריה על מנת לדווח כי הפלמים הכריזו על עצמאות. על המסך הופיעו תמונותיהם של המלך אלברט השני ושל המלכה פאולה, הנסים לכיוון שדה התעופה במטרה לברוח מהמדינה. תוכנית הטלוויזיה התבררה כמתיחה אך הזעם החברתי שגרמה, בתחילה מ”הכרזת העצמאות” ומאוחר יותר מהבדיחה הלא מוצלחת, העידה כי הציבור בבלגיה מחשיב את תרחיש ההיפרדות לריאלי.

התרחיש הריאלי ביותר מבין האפשרויות הוא התרחיש שבו מחליטים בפלנדריה ובוואלוניה להיפרד ולהסתפח להולנד ולצרפת בהתאמה.

המרוויחה הגדולה תהיה הולנד. צירוף החבל הפלמי למדינה יגדיל את התוצר ב-230 מיליארד דולר ויעמיד את התוצר ההולנדי הכולל על 850 מיליארד דולר, בדומה לתמ”ג של הודו כיום. הולנד המאוחדת תהפוך לכלכלה ה-12 בגודלה בעולם, ומעמדה הפוליטי בתוך האיחוד ומחוצה לו יתחזק בהתאם. צירוף החבל הוואלוני לצרפת לעומת זאת, יגדיל את התוצר ב-150 מיליארד דולר, שיספיקו לצרפת לעבור את בריטניה ולהתייצב ככלכלה החמישית בגודלה בעולם.

בתרחיש כזה ייתכן כי גם 73,000 הגרמנים האתניים החיים בבלגיה בשלושה מחוזות אוטונומיים יבקשו להסתפח לגרמניה, ממנה התנתקו לאחר מלחמת העולם הראשונה.

שאלת בריסל

בעיה גדולה שתומכי ההיפרדות למיניהם טרם מצאו לה מענה היא עתידה של עיר הבירה בריסל. בעיר ובפרבריה מתגוררים שני מיליון בני אדם, כמעט חמישית מכלל האוכלוסייה הבלגית. למרות שבריסל שוכנת באזור הפלמי, מחצית מהתושבים דוברים צרפתית בלבד ורק 8.5% מהם מדברים הולנדית בלבד. בריסל מהווה גם מרכז פוליטי וצבאי בינלאומי, הודות למוסדות האיחוד האירופי ולמטה נאט”ו שקבעו בשטחה את משכנם.

בהתחשב בכל אלו, האפשרות הנראית סבירה מכל היא “לבנאם” את בריסל. היא תשמר את מעמדה הקוסמופוליטי כבירת האיחוד האירופי, בעוד המרכז הפוליטי הבלגי יתחלק בתרחיש ההיפרדות בין האג ופריס. לחלופין, בריסל תישאר בשטח הפלמי והאוכלוסייה דוברת הצרפתית תזכה למעמד אוטונומי-תרבותי. בתרחיש שכזה סביר להניח כי מעצמות אירופה יתורו אחר מיקום חלופי למוסדות האיחוד, בכדי לא להעניק להולנד המתחזקת כוח פוליטי רב מדי.

אפשרות שלישית, בתרחיש בו פלנדריה וואלוניה הופכות למדינות עצמאיות, תהיה להשאיר את בריסל כבירת האיחוד האירופי בתוך פלנדריה.

בזמן שתומכי ההיפרדות משני הצדדים חולמים על שינוי, ה”פדרליסטים” מתבוננים מהצד בחשש, מודעים היטב לקלות שבה המתח בין הלאומים עלול להתדרדר לאלימות במידה ורמת החיים תיפגע.

לעת עתה נראה כי המוטו הלאומי הבלגי, “L’union fait la force”, או “כוח באמצעות אחדות”, הופך יותר ויותר לאמירה צינית במדינה שסועה אתנית, שאת המכנה המשותף שלה הגדיר פעם אחד הפוליטיקאים הבולטים במדינה, הפלמי איב לטרם: “המלך, קבוצת הכדורגל וכמה סוגים של בירה”…