מלחמה קרה חדשה? אם אכן היא מתרחשת, מי הם הצדדים היריבים? מהו הגורם המניע אותם? מהו הגורם מקטב ביניהם? אלו רק מקצת השאלות, מלוות בהרמות גבה, שנתקלנו בהן במהלך המחקר. אומנם, אמת היא כי המלחמה הקרה החדשה אינה מורגשת עדיין בחיינו כפי שהורגשה המלחמה הקרה הראשונה, אך אין בכך כדי לסתור את קיומה.

מתקפת הטרור שהנחית אל-קעידה על ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001, הביאה את מעצמת-העל להכריז על מלחמה עולמית בטרור – מאות אלפי חיילים נשלחו לצד השני של העולם, המשטרים באפגניסטן ובעיראק הופלו, ואחרים נתקלו בסנקציות חריפות. בשנים אלו ניכר היה כי ארה"ב של הנשיא בוש הבן גמרה אומר להכתיב את סדר היום העולמי כרצונה, ללא התחשבות באינטרסים של יריבותיה או בנות בריתה. ברם, תגובת העולם להתנהלות האמריקנית, ולא העמידה במשימות שהגדירו בוושינגטון, היא שהביאה לתמורה במערכת הגיאו-פוליטית ולהתהוותו של סדר עולמי חדש.

שורה של אירועים בשנים 2005-2008, תרמו תרומה מכרעת לשינוי העולמי, ולהכרה גוברת בתחילתה של מלחמה קרה חדשה – בארה"ב, היה זה בוש הבן, בנאום ההשבעה השני שלו, שהציב, באופן חסר תקדים, את הפצתם של ערכים דמוקרטים כאמצעי התורם לביטחון הלאומי. בהמשך כהונתו, הוא הכריז על תוכנית להצבת מערכת הגנה מטילים במזרח אירופה ועל תמיכה בעצמאות קוסובו ובהמשך התרחבות נאט"ו מזרחה. ברוסיה, השתמשו בשליטה על שוק הגז הטבעי כאמצעי לחץ פוליטי בשיא החורף, הגיבו לתוכניות האמריקניות בפרישה מאמנות להגבלת נשק, בכיוון של טילים למערב אירופה ובחידוש טיסות סיור ברחבי העולם של מפציצים אסטרטגיים. חודשים ספורים לאחר הכרזת העצמאות של קוסובו, יצאו הרוסים למלחמה בגיאורגיה בשם התמיכה במובלעות פרו-רוסיות באזור.

בה בעת, הלכו והתחזקו שתי מעצמות חדשות משני עברי המתרס – לצידה של ארה"ב הלך והתהווה האיחוד האירופי כישות מגובשת שפעלה למען חירויות אזרחיות בצד התנגדות למשטרים רדיקליים. מן העבר השני העפילה סין לצמרת הגבוהה של הכלכלה העולמית, תוך שהיא תומכת במשטרים אנטי-מערביים ומכוננת ברית אסטרטגית היסטורית עם רוסיה.

אירועים אלו שכנעו אותנו כי המערכת הגיאו-פוליטית המשתנה מתעצבת בהדרגה למלחמה קרה חדשה. אומנם נכונה היא הקביעה כי עוצמתה של רוסיה של שנות ה-2000 אינה שקולה כלל לזו של ברה"מ במחצית השנייה של המאה ה-20, אך אין בכך כדי להמעיט כהוא זה מיכולתה להוות גורם משפיע בזירה העולמית. שיבתה מחדש לעמדת הובלה, בד בבד עם התחזקותן של סין והאיחוד האירופי, הביאו אותנו להכרה כי המערכת החדשה משלבת באופן ייחודי מאפיינים מהמערכת הרב-קוטבית של המאה ה-19, לצד מאפיינים בולטים של המערכת הדו-קוטבית שהתקיימה במחצית השנייה של המאה ה-20.

מחד, המערכת היא דו-קוטבית באופן מובהק, ומציגה שני גושים יציבים: הגוש הדמוקרטי, המונהג כאמור על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי, והגוש הריכוזי, המונהג על ידי רוסיה וסין. את החלוקה הגושית במערכת החדשה מכתיב האירוע שהצית את המתיחות העולמית הנוכחית בסיבוב הנוכחי – השאיפה האמריקנית להפיץ ערכים דמוקרטים. כלומר, לאופי המשטרים השפעה מכרעת על מדיניות החוץ שלהם ועל מקומם במערכת העולמית החדשה. הגוש הדמוקרטי, אם כן, מורכב ברובו מהמדינות בהן קיים משטר דמוקרטי יציב ומבנות בריתן של מדינות אלו, בעוד הגוש הריכוזי מורכב ברובו ממדינות בהן מתקיים משטר ריכוזי-אוטוריטארי או טוטאליטארי.

מאידך, את הדינמיקה הפנימית בכל אחד מהגושים ניתן לאפיין כמערכת רב-ראשית. בעוד שלכידות כל גוש במאבקו מול הגוש שמנגד הדוקה כפי שהייתה לכידות הגושים שהתקיימו בימי המלחמה הקרה הראשונה, הרי שההגמוניה בתוך כל גוש אינה מוחלטת כשהייתה - הדומיננטיות האמריקנית המוחלטת נחלשה, ועמדותיו של האיחוד האירופי משפיעות במידה ניכרת על היחסים בתוך הגוש הדמוקרטי ועל היחסים הבין-גושיים. בגוש הריכוזי, הדומיננטיות של מוסקבה נעלמה ביחד עם הפטיש והמגל. תחת זאת, רוסיה מכירה כיום בחשיבותה של סין, שזוכה למעמד של שותפה אסטרטגית שוות-מעמד, אחרי שנים בהם נתפסה כשכנה נחותה.

בכל רחבי העולם, מאמריקה הלטינית ועד אפריקה, מהמפרץ הפרסי ועד מזרח אסיה, ממזרח אירופה ועד תת-היבשת ההודית, מורגשת כיום צינתה של המלחמה הקרה החדשה. אמונתנו היא כי ככל שנלך ונעמיק אל תוך המאה ה-21, כך תלך ותגדל השפעתה של המערכת העולמית החדשה על התנהלות המעצמות ובעלות בריתן כאחד. לתפיסתנו, התהליך הזה הוא דטרמיניסטי. אירועים כגון חילופי ממשלים בקרב המעצמות, מהפכות חברתיות, משברים כלכליים וכיוצא באלו, יובילו לשינוי בהתנהלות המעצמות, אך לא ישנו את עקרונות הליבה המאפיינים את המערכת העולמית החדשה.

זיקת מדינות העולם במלחמה הקרה השנייה

(הקליקו כאן לרשימת המדינות המלאה והשיקולים לשיוך המדינות לקבוצות השונות)

כך תזהה מלחמה קרה

על שום מה? זו השאלה הראשונה עליה נבקש לענות בבואנו לאפיין עימות, עוד לפני זיהוי הצדדים השונים. על מה נאבקים? מהו אותו גורם מקטב המניע את הדינמיקה של המערכת אותה אנו מבקשים לבחון? מהם היעדים הנגזרים ממנו?

הגורם המקטב שעיצב את המלחמה הקרה הראשונה היה ההבדלים האידיאולוגים התהומיים בין שתי מעצמות-העל. הפער בין שתי התפיסות הוא שעורר פחדים מן האחר, הוא שדחף את המעצמות לגייס את כל משאביהן בניסיון לבלום את התפשטות היריב והוא שאפשר למעצמות למצוא שפה משותפת עם מדינות בכל קצוות תבל.

פחות משני עשורים חלפו מאז סיום המלחמה הקרה הראשונה, והאווירה ההיסטורית שליוותה את התמוטטות הגוש הקומוניסטי, נעלמה. אומנם גרמניה אוחדה, וכמה מהרפובליקות הסובייטיות לשעבר הצטרפו או מבקשות להצטרף לאיחוד האירופי ולנאט"ו, אך אחרות מעדיפות עדיין את חיקה החם של אימא רוסיה. זו מצידה, הצליחה להתאושש מטראומת החוויה הדמוקרטית, שהביאה אותה אל סף פשיטת רגל חברתית וכלכלית, והיא בדרכה לצמרת הכלכלית העולמית. הקומוניזם הסובייטי נותר בדפי ההיסטוריה ורוסיה אימצה תורה קפיטליסטית שהתקבלה בברכה בארה"ב ובאירופה, אך לא כך חתירתה להצבת אלטרנטיבה למערב.

מה יוצר את המחלוקות בין מוסקבה למערב? מה הגביר אותן מאז סוף שנות ה-90, אז הסתפקו הרוסים במחאה מינורית באופן יחסי כלפי המדיניות האמריקנית בעיראק ובבלקן? האם ניתן בכלל להצביע על גורם בולט אחד שמוביל למתיחות בין הצדדים, מעבר למחלוקות הנובעות מניגודי אינטרסים? האם היריבוֹת כיום נותרו כשהיו במלחמה הקרה הראשונה? לשאלה האחרונה עוד נחזור בהמשך. התשובה לשאלה הראשונה היא, לטענתנו, הדמוקרטיה.

הדמוקרטיה, אחד הסמלים האמריקנים המובהקים אם לא המובהק שבהם, עלתה לכותרות שוב ב-11 בספטמבר 2001. "הם שונאים אותנו כי אנו חופשיים" הייתה הקביעה הרווחת בארה"ב בעקבות מתקפת הטרור הגדולה. קביעה זו ביטאה אמונה לה היו שותפים רבים, על פיה לו התוקפים היו נהנים מחירות בארצם, הם לא היו מפתחים איבה כה עזה לארה"ב.

היציאה האמריקנית למלחמות באפגניסטן ובעיראק לוותה מאוחר יותר, לאחר שהונחו יסודות הכיבוש הצבאי, במאמץ להקים משטרים דמוקרטיים בחלל השלטוני שנוצר. "מי שרוצה להגן על החירות צריך לקדם את החירות" קבע הנשיא בוש הבן. במילים אחרות, ארה"ב הכריזה, באופן חסר תקדים, כי היא רואה בהפצת ערכים דמוקרטים אמצעי התורם לביטחון הלאומי שלה, מעצם היותם של אלו גורם מחולל יציבות. ברוח קביעה זו, יצא בוש לפעול להפצת ערכים אלו במקומות שחסרו אותם.

באופן טבעי, שליטי המדינות שמצאו עצמן תחת לחץ אמריקני, ראו בהנחלתם של הערכים הדמוקרטים גורם שיערער את יציבות שלטונם. רבים מהם החלו לשתף פעולה במטרה להדוף יחדיו את האיום. בכך, הגיעה לסיומה תקופה של חוסר בהירות במערכת הגיאו-פוליטית העולמית. ההבחנה האמריקנית שהוביל הנשיא בוש יצרה למעשה שני מחנות יריבים, ואלו הלכו והתגבשו.

מאז תחילת העידן המודרני, הדינמיקה בין המעצמות היא שמכתיבה את אופי המערכת העולמית. מחמשת המעצמות האירופיות במאה ה-19, דרך מעצמות הציר ובעלות הברית במלחמת העולם השנייה ועד ארה"ב וברה"מ לאחריה. באופן טבעי, גם כיום שמורה למעצמות השפעה מכרעת על התהליכים העולמיים. אך מי הן המשפיעות ביותר על דמותה של המערכת הגיאו-פוליטית? "ארה"ב ורוסיה" היא התשובה הרווחת לשאלה זו, כאילו דבר לא השתנה. האומנם? כיצד נגדיר מעצמה בעידן בו אנו חיים? מה הופך את רוסיה, הכלכלה האחד-עשר בגודלה בעולם למשמעותית יותר מיפן, הכלכלה השנייה בגודלה? מדוע בריטניה, בה 60 מיליון תושבים, משפיעה יותר מהודו בה 1.1 מיליארד תושבים?

התבחין המרכזי להגדרה של מעצמה היה ונותר, עוצמה צבאית. הדעה הרווחת היא שהנשק הגרעיני היה למלחמה הקרה הראשונה מה שבריטניה הייתה למערכת הרב-קוטבית של המאה ה-19: גורם מאזן. מעולם לפני כן, לא התקיימה עוצמה כזו, שהבטיחה השמדה מוחלטת של שני הצדדים בתוך דקות מרגע תחילת הלחימה. החשש מפני השמדה הדדית הוא הגורם המרכזי, אם לא היחיד, שמנע מלחמה ישירה בין ארה"ב וברה"מ, והותיר את המלחמה "קרה".

יכולותיהן הצבאיות של שתי מעצמות-העל הדגישו את פערי העוצמה בין המעצמות למדינות אחרות. ארה"ב ניהלה מלחמות בצד השני של העולם וברה"מ פלשה להונגריה, צ'כוסלובקיה ואפגניסטן. גם כיום, היכולת הצבאית מבדילה את המעצמות ומאפשרת להן להניע תהליכים. הגם שלא נעשה בו שימוש מאז סוף מלחמת העולם השנייה, ארסנל גרעיני עודנו מהווה נכס אסטרטגי עליון.

עם זאת, לא הכל נותר כשהיה. בעבר הרחוק, היו המלחמות משחק סכום אפס, מאחר והכלכלה התבססה על שטח בלבד ועיקרה הייתה חקלאות. מלכים יצאו למלחמה כדי להגדיל את גודל השטח וכמות הנתינים. כיום הכלכלה מבוססת על טכנולוגיה ועלות הלחימה הפכה יקרה באופן לא פרופורציונאלי. תמורה זו, יחד עם התפתחות הקהילה הבינלאומית ותופעת הגלובליזציה, הגדילו באופן משמעותי את המשקל הניתן לעוצמה כלכלית של מדינה בחישוב עוצמתה הכוללת. הסחר העולמי מחד, והצריכה הגוברת של משאבי אנרגיה מאידך, מקנות כיום למדינות המבוססות כלכלית השפעה מדינית רבה. על בסיס תבחינים אלו, התייצבו בשנים האחרונות, לצד ארה"ב ורוסיה, שתי מעצמות עולמיות חדשות - סין והאיחוד האירופי.

סין הפכה בסוף 2005 לכלכלה הרביעית בגודלה בעולם והייתה צפויה לחלוף על פני גרמניה, השלישית, במהלך 2009. כיום אין חולק על כך שמקומה של סין בשורה הראשונה של המעצמות העולמיות מובטח, מעצם היותה המדינה המאוכלסת ביותר בעולם, אשר מחזיקה במושב קבוע במועצת הביטחון ובארסנל גרעיני משמעותי.

הכוח העולה השני כאמור, הוא האיחוד האירופי, המוביל את הגוש הדמוקרטי לצידה של ארה"ב. לו היה האיחוד האירופי מדינה אחת, הרי שזו הייתה גדולה מהודו בשטחהּ ובעלת משק גדול מן המשק האמריקני במונחים של תמ"ג. אך האיחוד הוא אינו מדינה אחת. אנו מניחים כי ההתייחסות אל האיחוד ככוח אחד בעשור הראשון של המאה ה-21 אינה חפה ממחלוקת. ובכל זאת.

הרעיון של איחוד השורות באירופה אינו חדש. בסוף המאה ה-18 כתב נשיא ארה"ב הראשון, ג'ורג' וושינגטון, לחברו המרקיז דה לה פאייט, הגנרל הצרפתי שלחם לצד האמריקנים במלחמת העצמאות שלהם: "זרענו את זרעי החירות, שינבטו לאט לאט בכל העולם. יום אחד, על פי המודל של ארצות הברית של אמריקה, תקום ארצות הברית של אירופה" .

השקט היחסי ביבשת בתקופת "הקונצרט של אירופה" במחצית הראשונה של המאה ה-19, ו"אביב העמים" ב-1848, הותירו את רעיון "ארצות הברית של אירופה" בכותרות. פוליטיקאים, הוגי דעות ומשוררים הזכירו את הרעיון, מרביתם בבחינת תחזית אוטופית. המציאות הייתה שונה בתכלית. שתי מלחמות עולם בתוך 30 שנה הותירו את אירופה, שם התנהלו מרבית הקרבות, בהריסות. לאחר תבוסת הנאצים, הצטרף צ'רצ'יל לקולות שקראו להקים את ארצות הברית של אירופה, במטרה לקדם את ההרמוניה בין אומות היבשת, להגביר את שיתוף הפעולה הכלכלי וליצור זהות אירופית. צ'רצ'יל האמין כי הקמת מסגרת כזו תהיה הדרך הטובה ביותר לשכך את האיבה בין האויבות הוותיקות ביבשת .

שורשי האיחוד מגיעים עד לשנות ה-50 של המאה ה-20, אז נוסדה אינטגרציה כלכלית על-מדינתית בדמות הקהילייה האירופית לפחם ולפלדה ולאחר מכן השוק האירופי המשותף. ב-1992 נחתמה אמנת מאסטריכט שהובילה להקמתו של האיחוד האירופי בו חברות, נכון ל-2008, 27 מדינות. 15 מהן אף אימצו את המטבע המשותף .

למן יומן הראשון כמעט, התקשו מוסדות האיחוד לתפקד נוכח מנדט מוגבל וחיכוכים עם המוסדות הלאומיים של חברות האיחוד. התמודדותן הגוברת של אלו עם בעיות זהות, דמוגרפיות, כלכליות ואחרות, חיזקו את הקריאות להדק את הקשרים בין המדינות. על רקע זה נוסחה חוקה לאיחוד האירופי, אך זו נדחתה במשאלי עם בצרפת ובהולנד באמצע 2005 וירדה מהפרק.

בנובמבר 2005, כמה חודשים לאחר דחיית החוקה, פרסם ראש ממשלת בלגיה, גי ורהופשטאדט, את ספרו "ארצות הברית של אירופה". ורהופשטאדט הציג שורה של סקרי דעת קהל שהוכיחו, לטענתו, כי האזרח האירופי הממוצע "רוצה יותר מאירופה". הוא הציע להקים איחוד פדראלי שיתקיים בתוך האיחוד האירופי ויכלול את המדינות מקרב האיחוד שתרצנה להצטרף אליו. המדינות החברות באיחוד הפדראלי תפעלנה תחת מדיניות כלכלית משותפת, מערכת אכיפת חוק משותפת, מערכת דיפלומטיה אחידה וצבא אירופי . עוד בנובמבר 2005, במקביל לפרסום הספר, התחוללו מהומות מהגרים קשות בצרפת, הרחבות ביותר שידעה היבשת מאז הפגנות הסטודנטים בסוף שנות ה-60 של המאה שעברה. בעיית המהגרים עלתה לראש סדר היום. הימין הקיצוני התחזק וחלק גדול מתפיסותיו חלחלו למרכז הפוליטי.

בתחילת 2007, הפכה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, לנשיאה התורנית של האיחוד. מיד עם כניסתה, הכריזה על כוונתה להחיות את יוזמת החוקה האירופית ולמצוא את הדרך לאשרה בכל המדינות החברות. בחגיגות היובל להסכם רומא, שייסד ב-1957 את השוק האירופי המשותף, הכריזו המנהיגים כי יפעלו לאשרורה של חוקה חדשה עד אמצע 2009.

בהכירם בעובדה כי כשלון נוסף יגנוז את היוזמה לזמן רב, התגייסו כל המנהיגים על מנת לוודא שהחוקה החדשה תתאים לרוחם, ותאושר במועד. לחצים מצד המנהיגים הביאו למו"מ ארוך וממושך. היוזמה לא כונתה עוד "חוקה" אלא "אמנה", וסעיפים רבים מהחוקה המקורית, שחיזקו את מוסדות האיחוד על חשבון הפרלמנטים המקוריים, נמחקו. עם זאת, העקרונות המרכזיים נותרו במקומם: זכות הווטו הוחלפה בשיטת הצבעה יחסית ולאיחוד האירופי ימונו נשיא ושר חוץ במשרה מלאה, שייבחרו זמן קצר לאחר אישור האמנה.

במאמץ לשפר את סיכויי קבלתה של היוזמה בכל מדינות האיחוד, החליטו מנהיגי האיחוד להביא את היוזמה לאישור בבתי הנבחרים של המדינות, במקום להסתכן במבוכה חוזרת במשאלי עם. כך, בתוך חודשים ספורים מטקס החתימה על אמנת ליסבון, שנערך בדצמבר 2007, צברו תהליכי האישור תאוצה במרבית מדינות האיחוד. ניכר היה כי למעט בעיות נקודתיות שנחשבו פתירות, המכשול האמיתי היחיד שעמד בדרכה של האמנה היה באירלנד. שם, פסיקה של בית המשפט העליון מ-1987 קבעה כי חתימה על כל אמנה בינלאומית שעשויה להשפיע על מדיניות החוץ של אירלנד, חייבת באישור במשאל עם. לאחר שהאירים דחו את האמנה במשאל עם, התגייסו מנהיגי האיחוד והפעילו לחץ על דאבלין במטרה להביא למשאל עם חוזר וזה עתיד היה להיערך במחצית הראשונה של 2009.

בזירה הגיאו-פוליטית, שַבו והתהדקו יחסי ארה"ב והאיחוד האירופי אחרי המחלוקת הקשה סביב היציאה למלחמה בעיראק. גרמניה וצרפת, אשר ב-2003 כונו בלעג על ידי מזכיר ההגנה האמריקני, דונלד ראמספלד, "אירופה הישנה", נמצאות כיום תחת הנהגה פרו-אמריקנית חסרת תקדים עם מרקל וסרקוזי בהתאמה. בצוותא עם ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, וראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, שניהם תומכים ללא סייגים כמעט במדיניות החוץ האמריקנית, הציג האיחוד האירופי של 2008 מדיניות חוץ אחידה כמעט לחלוטין באשר לנושאים המרכזיים בסדר היום העולמי.

ולדימיר פוטין הפך את רוסיה פושטת הרגל לבעלת משק מודרני הצומח במהירות. בסדרת מהלכים אגרסיביים, הבטיח המנהיג הרוסי הדומיננטי גישה למדינות עשירות במשאבי אנרגיה, והציב בכך את המעצמות הדמוקרטיות בעמדת תלות במשק האנרגיה העולמית.

סין, תחת הנהגתו של הנשיא הו ג'ינטאו, שמרה על קצב צמיחה דו-ספרתי במשך יותר משני עשורים, והגבירה פעילותה באופן חסר תקדים כמעט בכל מדינה שהציעה חומרי גלם למכירה. במוקד הפעילות הסינית עמדו אמריקה הלטינית ואפריקה, שם זינק היקף הסחר עם סין במאות אחוזים בעשור האחרון. בין הקשרים המתחזקים באפריקה, בלטה החסות הסינית למדינות שנחשבו "מצורעות" במערב, דוגמת סודן, צ'אד וזימבבוואה

באמריקה הלטינית גדל דור חדש של מנהיגים סוציאליסטים ובראשם נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבז. כשהוא מציג עצמו כתלמידו של פידל קסטרו, התייצב צ'אבז בראש המחנה האנטי-אמריקני באזור, ופעל בשתי חזיתות – בזירה האזורית, הוא התערב במערכות בחירות ברחבי היבשת במטרה להביא לבחירתם של שותפים לדרכו, בדרך להקמת "ציר לטיני אנטי-אמריקני". אֶבו מוראלס מבוליביה, דניאל אורטגה מניקרגוואה ורפאל קוריאה מאקוודור זכו כולם לתמיכה מצ'אבז במהלך מסעות הבחירות שלהם. במישור העולמי, הידקו חברי הציר הלטיני תחת הנהגתו של צ'אבז את קשריהם עם מדינות ריכוזיות ורדיקליות ברחבי העולם. כך, לצד עסקאות עתק עם רוסיה וסין, התהדק שיתוף הפעולה גם עם מנהיגי מדינות רדיקליים דוגמת אלכסנדר לוקאשנקו מבלארוס ומחמוד אחמדיניג'אד מאיראן.

איראן עצמה מקיימת קשרים ענפים עם חברות הגוש הריכוזי. בתחום הכלכלי, התהדקו שיתופי הפעולה עם רוסיה וסין. בהיבט האזורי, פעילות הטרור בה תומכת טהרן, וניסיונותיה להעצים את השפעתה האזורית, הביאו אותה להדק קשרים עם משטרו של אסד בסוריה ועם ארגוני הטרור ברשות הפלשתינית. הקשרים בין תעשיית הנשק האיראנית לזו הצפון קוריאנית הם מהידועים. אלו האחרונים, על פי פרסומים שונים, אף עמדו מאחורי הכור הגרעיני שהשמידה ישראל בסוריה בספטמבר 2007 .

מנקודת המבט של הגוש הריכוזי, העתיד הקרוב נראה מבטיח – חברות הגוש נהנות משליטה על מרבית עתודות הגז ומהשפעה גדולה על מחירי הנפט בעולם. על אף צניחת המחירים שנרשמה בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ במחצית השנייה של 2008, שליטה זו צפויה לשוב ולהניב פירות מיד עם ההתאוששות הכלכלית; רוסיה שבה לבסס את אחיזתה על מרבית האזורים עליהם חלשה ברה"מ; המפלגה הקומוניסטית של סין מצליחה לשמור על יציבות המשטר למרות צמיחה כלכלית מהירה; הקריאות האנטי-אמריקניות באמריקה הלטינית טרם שככו והמשנה הרדיקלית אותה מקדמת איראן מוצאת אוזניים קשובות ברחבי המזרח התיכון.

מבטיחה לא פחות היא הברית האסטרטגית בין רוסיה לסין, שממצבת את "הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי" (SCO) כגורם משמעותי באסיה, ובעל פוטנציאל להתהוות לגרסה מודרנית של ברית ורשה. הוסיפו לכך את האפקט המאחד שיש לקולות המחאה מצד ארה"ב והאיחוד האירופי, והתוצאה היא גוש הדוק במיוחד.

החצי הריק של הכוס, מבחינת חברות הגוש הריכוזי, מקורו בעליונות הטכנולוגית של המעצמות הדמוקרטיות בתעשיות צבאיות ואזרחיות. הנחיתות בתחומים שחשיבותם בעלייה, דוגמת אנרגיה גרעינית אזרחית וטכנולוגיות מים, עשויה להתברר כמשמעותית למאזן הכוחות העולמי כבר בשנים הקרובות.

זירות המלחמה הקרה השנייה

ברובם המכריע של הסכסוכים הפוליטיים שהתרחשו בעולם בעשור הראשון של המאה ה-21, ניצבו משני צידי המתרס מדינות משני הגושים, אלו מול אלו.

מזרח אירופה, כבעבר, מהווה זירה מרכזית במאבק הבין-גושי - מאז אמצע שנות ה-90, הצטרפו מרבית חברות הגוש הקומוניסטי באירופה לאיחוד האירופי. רוסיה, שראתה את השפעתה על האזור שנחשב בעבר הלא רחוק לחצר האחורית שלה נחלשת, עמלה בעידן פוטין על שיקום אחיזתה בו. מערכת ההגנה מפני טילים שמבקשת ארה"ב להציב בפולין ובצ'כיה, ותמיכתה של ארה"ב בעצמאות קוסובו נתפסו אצל הרוסים כקאזוס בלי, לא פחות. הם הגבירו את תמיכתם במובלעות פרו-רוסיות במזרח אירופה, פלשו לגיאורגיה כשזו תקפה את דרום אוסטיה, הכירו בעצמאותה ובעצמאות אבחזיה, והאיצו את מאמצי החימוש שלהם.

במרכז אסיה, הצליחה רוסיה לסכל ניסיונות כניסה של גורמים מערביים שביקשו להשיג נתח ממאגרי הגז הטבעי באזור. הידוק הקשרים עם מדינות שהתברכו בגז טבעי דוגמת כמה מהרפובליקות האסלאמיות של ברה"מ לשעבר במרכז אסיה, ולצידן, בין היתר, איראן, אלגי'ריה ולוב, העניק לרוסיה השפעה ישירה על כמחצית ממאגרי הגז הטבעי בעולם, והציב אותה, הלכה למעשה, בראש קרטל גז טבעי. בזו אחר זו חשו מדינות אירופה, ממזרח וממערב, את אמצעי הלחץ החדש של רוסיה, כשזו בחרה להקפיץ את מחירי הגז דווקא בשיא החורף, מדי שנה.

המלחמה העולמית בטרור והסכסוך הערבי-ישראלי גם הם בין-גושיים באופיים. לאחר שהפילו את המשטרים באפגניסטן ובעיראק, מוצאות עצמן ארה"ב ובנות בריתה נלחמות בארגוני טרור הנתמכים על ידי איראן. מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 התנהלה בין ישראל, שנתמכה על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי, לבין החיזבאללה, הנתמך על ידי איראן וסוריה. אלו תומכות גם בארגון החמאס, שהשתלטותו על רצועת עזה הרחיבה את שטחי ההשפעה האיראנים-סורים במזרח התיכון.

באפריקה, רשמה אתיופיה, הנתמכת על ידי ארה"ב, ניצחון משמעותי במלחמה העולמית בטרור - בדצמבר 2006 הביס הצבא האתיופי את המיליציה האסלאמית בסומליה, שזכתה לסיוע לוגיסטי ופיננסי מאיראן, סוריה ולוב. במקומות אחרים מדרום לסהרה, מדינות בעלות רקורד מפוקפק בתחום זכויות האדם, ובכללן סודן, זימבבוואה ואריתריאה, מצאו עצמן נתונות ללחץ מצד ארה"ב והאיחוד האירופי. הסינים, שהשפעתם באזור התעצמה בשנים אלו, דאגו לסכל את הלחץ המערבי.

לבסוף, במזרח אסיה, תוכנית הגרעין הצפון קוריאנית עוררה חששות למרוץ חימוש אזורי. המתיחות האזורית בינה לבין שכנותיה הדמוקרטיות אף העלתה על סדר היום הציבורי ביפן את האפשרות כי זו תפתח אופציה גרעינית משלה. במהלך 2008, נראה היה כי צפון קוריאה עומדת לנטוש את תוכנית הגרעין שלה באופן סופי, לאחר שללחץ המערבי הצטרף לחץ מצידה של סין השכנה.

מעקב מתמשך בסיקור ממוקד

אתר "סיקור ממוקד", שעלה לאוויר בדצמבר 2005, מלווה את המגמות המתהוות בזירה הגיאו-פוליטית בזמן אמת. במסגרתו פרסמנו לראשונה את תיאוריית "המלחמה הקרה השנייה". בספטמבר 2007, הפכנו את האתר לירחון מקוון, המתמקד בכל חודש במדינה בולטת או באחת מזירות העימות של המערכת הגיאו-פוליטית החדשה.