|
נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, מכריז על תוכנית להצבת מערכת הגנה מפני טילים בפולין ובצ'כיה ונאט"ו הולכת ומתרחבת מזרחה. בתגובה, מורה נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, על שדרוג הצבא, על חידוש טיסות של מפציצים אסטרטגיים, על נסיגה מהאמנה להגבלת הנשק הקונוונציונלי באירופה, ומוסיף תביעה טריטוריאלית על הקוטב הצפוני. האם זוהי מלחמה קרה חדשה? האם ארה"ב ורוסיה הן שתי המעצמות היחידות במלחמה הזו? כיצד נראים גושי המדינות בראשם אמורות המעצמות לעמוד? אילו ערכים או מטרות מאגדים אותם? מהי תוכנית הפעולה שלהם? שאלות אלו ודומות להן עולות לאור ההתקררות ביחסי ארה"ב ורוסיה בשנים האחרונות.
טענתנו היא כי המערכת הגיאו-פוליטית החדשה, אותה אנו מכנים "המלחמה הקרה השנייה", משלבת באופן ייחודי מאפיינים מהמערכת הרב-קוטבית של המאה ה-19, לצד מאפיינים בולטים של המערכת הדו-קוטבית שהתקיימה במחצית השנייה של המאה ה-20.
מחד, המערכת היא דו-קוטבית באופן מובהק, ומציגה שני גושים יציבים: הגוש הדמוקרטי, המונהג על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי, והגוש הריכוזי, המונהג על ידי רוסיה וסין. החלוקה הגושית במערכת החדשה מתבססת על אופי המשטרים במדינות העולם. לפיכך, מורכב הגוש הדמוקרטי מהמדינות בהן קיים משטר דמוקרטי יציב ומבנות בריתן של מדינות אלו. מנגד, ניצב הגוש הריכוזי, בו חברות מדינות המקיימות משטרים ריכוזים-אוטוריטאריים או טוטאליטאריים.
מאידך, את הדינאמיקה הפנימית בכל אחד מהגושים ניתן לאפיין כמערכת רב-ראשית. בעוד שלכידות כל גוש במאבקו מול הגוש שמנגד הדוקה כפי שהייתה לכידות הגושים שהתקיימו בימי המלחמה הקרה הראשונה, הרי שההגמוניה בתוך כל גוש אינה מוחלטת כשהייתה. הדומיננטיות האמריקנית המוחלטת בגוש הדמוקרטי נגוזה, ועמדותיו של האיחוד האירופי משפיעות במידה ניכרת על היחסים בתוך הגוש ועל היחסים הבין-גושיים. בגוש הריכוזי, הדומיננטיות של מוסקבה נעלמה ביחד עם הפטיש והמגל. תחת זאת, רוסיה מכירה בחשיבותה של סין, שזוכה כיום למעמד של שותפה אסטרטגית שוות-מעמד, אחרי שנים בהם נתפסה כשכנה נחותה.
בכל רחבי העולם, מאמריקה הלטינית ועד אפריקה, מהמפרץ הפרסי ועד מזרח אסיה, ממזרח אירופה ועד תת-היבשת ההודית, מורגשת כיום צינתה של המלחמה הקרה החדשה.
זיקת מדינות העולם במלחמה הקרה השנייה
(הקליקו כאן לרשימת המדינות המלאה והשיקולים לשיוך המדינות לקבוצות השונות)
כעת אנו ניצבים בפני אתגר ההוכחה. "על שום מה?", זו השאלה הראשונה עליה נבקש לענות בבואנו לאפיין עימות, עוד לפני זיהוי הצדדים השונים. על מה נאבקים? מהו אותו גורם מקטב המניע את הדינאמיקה של המערכת אותה אנו מבקשים לבחון?
הגורם המקטב שהוליד את המלחמה הקרה הראשונה ערטילאי במקצת. ישנם אלו הטוענים כי הפחד האמריקני מהתפשטות הקומוניזם הניע את ארה"ב להתייצב מולו בתקיפות. אחרים טוענים כי דווקא הסובייטים הם שחשו במצוקה מול הנשק הגרעיני האמריקני, אותו טרם הצליחו לפתח בעצמם. "חששות וחשדות" מסכמים רבים. אלו הן הסיבות, האנושיות כל כך, שהביאו לקיטוב עולמי חסר תקדים בין שתי תפיסות אידיאולוגיות סותרות.
פחות משני עשורים חלפו מאז סיום המלחמה הקרה הראשונה, והאווירה ההיסטורית שליוותה את התמוטטות הגוש הקומוניסטי, נעלמה. גרמניה אמנם אוחדה, וכמה מהרפובליקות הסובייטיות לשעבר הצטרפו או מבקשות להצטרף לאיחוד האירופי ולנאט"ו, אך אחרות מעדיפות עדיין את חיקה החם של אימא רוסיה. זו מצידה, הצליחה להתאושש מטראומת החוויה הדמוקרטית, שהביאה אותה אל סף פשיטת רגל חברתית וכלכלית, והיא בדרכה לחמישייה הראשונה של המעצמות הכלכליות בעולם. הקומוניזם הסובייטי נותר אמנם בדפי ההיסטוריה ורוסיה אימצה תורה קפיטליסטית שהתקבלה בברכה בארה"ב ובאירופה, אך לא כך חתירתה להצבת אלטרנטיבה למערב.
מה יוצר את המחלוקות? מה העצים אותן מאז סוף שנות התשעים, אז הסתפקו הרוסים במחאה מינורית באופן יחסי כלפי המדיניות האמריקנית בעיראק ובבלקן? האם קיים גורם בסיסי שמוביל למתיחות בין הצדדים, מעבר למחלוקות הנובעות מניגודי אינטרסים? האם היריבות כיום נותרו כשהיו במלחמה הקרה הראשונה? לשאלה האחרונה עוד נחזור בהמשך. התשובה לשאלה הראשונה היא, לטענתנו, הדמוקרטיה.
הדמוקרטיה, אחד הסמלים האמריקנים המובהקים אם לא המובהק שבהם, עלתה לכותרות שוב ב-11 בספטמבר 2001. "הם שונאים אותנו כי אנו חופשיים" הייתה הקביעה הרווחת בארה"ב בעקבות מתקפת הטרור הגדולה. רבים האמינו כי לו התוקפים היו נהנים מחירות בארצם, הם לא היו מפתחים איבה כה עזה לארה"ב, שהובילה אותם לבצע את מתקפת הטרור הרצחנית ביותר בהיסטוריה.
היציאה האמריקנית למלחמות באפגניסטן ובעיראק לוותה מאוחר יותר, לאחר שהונחו יסודות הכיבוש הצבאי, במאמץ להקים משטרים דמוקרטיים בחלל השלטוני שנוצר. "מי שרוצה להגן על החירות צריך לקדם את החירות" קבע בעבר הנשיא בוש. במילים אחרות, ארה"ב הכריזה, באופן חסר תקדים, כי היא רואה בהפצת ערכים דמוקרטים אמצעי התורם לביטחון הלאומי שלה, מעצם היותם של אלו גורם מחולל-יציבות. מכיוון שכך, החליט בוש לפעול להפצת ערכים אלו, תוך שימוש באמצעים שונים, במקומות החסרים אותם.
שליטי המדינות שמצאו עצמן תחת לחץ אמריקני, ראו בהנחלתם של ערכים דמוקרטים גורם שיערער את יציבות שלטונם והחלו להדק את שיתוף הפעולה ביניהם. בכך, הגיעה לסיומה תקופה של חוסר בהירות במערכת הגיאו-פוליטית העולמית. ההבחנה האמריקנית יצרה למעשה שני מחנות יריבים, ואלו הלכו והתגבשו.
מאז ומעולם הכתיבה הדינאמיקה בין המעצמות את אופי המערכת העולמית. מרוסיה, פרוסיה, אוסטרו-הונגריה, צרפת ובריטניה במאה ה-19, דרך מעצמות הציר ובעלות הברית במלחמת העולם השנייה ועד ארה"ב וברה"מ לאחריה.
באופן טבעי, גם כיום שמורה למעצמות השפעה מכרעת על התהליכים העולמיים. אך מי הן המשפיעות ביותר על דמותה של המערכת הגיאו-פוליטית המתהווה? "ארה"ב ורוסיה" היא התשובה הרווחת לשאלה זו, כאילו דבר לא השתנה. האומנם? כיצד נגדיר מעצמה בעידן בו אנו חיים? מה הופך את רוסיה, הכלכלה ה-9 בגודלה בעולם למשמעותית יותר מיפן, הכלכלה השנייה בגודלה? מדוע בריטניה, בה 60 מיליון תושבים, משפיעה יותר מהודו בה 1.1 מיליארד תושבים?
התבחין המרכזי להגדרה של מעצמה היה ונותר, עוצמה צבאית. הדעה הרווחת היא שהנשק הגרעיני היה למלחמה הקרה הראשונה מה שבריטניה הייתה למערכת הרב-קוטבית של המאה ה-19: גורם מאזן. מעולם לא התקיימה עוצמה כזו, שהבטיחה השמדה מוחלטת של שני הצדדים בתוך דקות מרגע תחילת הלחימה. החשש מפני השמדה הדדית הוא הגורם המרכזי שמנע מלחמה ישירה בין ארה"ב וברה"מ, והותיר את המלחמה "קרה".
יכולותיהן הצבאיות של שתי מעצמות-העל הדגישו את פערי העוצמה בין המעצמות למדינות אחרות. ארה"ב ניהלה מלחמות בצד השני של העולם וברה"מ פלשה להונגריה, צ'כוסלובקיה ואפגניסטן. גם כיום, היכולת הצבאית מבדילה את המעצמות ומאפשרת להן להניע תהליכים. ארסנל גרעיני מהווה אף הוא נכס אסטרטגית עליון, הגם שלא נעשה בו שימוש מאז סוף מלחמת העולם השנייה.
עם זאת, לא הכל נותר כשהיה. בעבר היו המלחמות משחק סכום אפס, מאחר והכלכלה התבססה על שטח בלבד ועיקרה הייתה חקלאות. מלכים יצאו למלחמה בכדי להגדיל את גודל השטח וכמות הנתינים. כיום הכלכלה מבוססת על טכנולוגיה ועלות הלחימה יקרה באופן לא פרופורציונאלי. התפתחות הקהילה הבינלאומית והגלובליזציה הגדילו באופן משמעותי את המשקל הניתן לעוצמה כלכלית של מדינה בחישוב עוצמתה הכוללת. הסחר העולמי מחד, והצריכה הגוברת של משאבי אנרגיה מאידך, מקנות למדינות המבוססות כלכלית השפעה מדינית רבה. על בסיס תבחינים אלו, הצטרפו לארה"ב ורוסיה שתי מעצמות חדשות – סין והאיחוד האירופי.
נכון לינואר 2008, סין היא הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם וצפויה לחלוף על פני גרמניה, השלישית, בתוך חודשים ספורים. הצמיחה הכלכלית המהירה שחווה סין בעשורים האחרונים, הביאה אותה להגביר את מעורבותה העולמית. מעצם היותה המדינה המאוכלסת ביותר בעולם, אשר מחזיקה במושב קבוע במועצת הביטחון ובארסנל גרעיני מתקדם, מקומה בשורה הראשונה של המעצמות העולמיות מובטח.
הכוח העולה השני הוא האיחוד האירופי, המוביל את הגוש הדמוקרטי לצידה של ארה"ב. לו היה האיחוד האירופי מדינה אחת, הרי שזו הייתה גדולה מהודו ובעלת משק גדול במעט מן המשק האמריקני במונחים של תמ"ג. אך האיחוד הוא אינו מדינה אחת. אנו מניחים כי ההתייחסות אל האיחוד ככוח אחד בעשור הראשון של המאה ה-21 אינה חפה ממחלוקת. ובכל זאת.
הרעיון של איחוד השורות באירופה אינו חדש. בסוף המאה ה-18 כתב נשיא ארה"ב הראשון, ג'ורג' וושינגטון, לחברו המרקיז דה לה פאייט, הגנרל הצרפתי שלחם לצד האמריקנים במלחמת העצמאות שלהם: "זרענו את זרעי החירות, שינבטו לאט לאט בכל העולם. יום אחד, על פי המודל של ארצות הברית של אמריקה, תקום ארצות הברית של אירופה".
השקט היחסי ביבשת בתקופת "הקונצרט של אירופה" במחצית הראשונה של המאה ה-19, ו"אביב העמים" ב-1848, הותירו את רעיון "ארצות הברית של אירופה" בכותרות. פוליטיקאים, הוגי דעות ומשוררים הזכירו את הרעיון, מרביתם בבחינת תחזית רחוקה לעתיד. שתי מלחמות עולם בתוך 30 שנה, הותירו את אירופה, שם התנהלו מרבית הקרבות, בהריסות.
לאחר תבוסת הנאצים, הצטרף צ'רצ'יל לקולות שקראו להקים את ארצות הברית של אירופה, במטרה לקדם את ההרמוניה בין אומות היבשת, להגביר את שיתוף הפעולה הכלכלי וליצור זהות אירופית. צ'רצ'יל האמין כי הקמת מסגרת כזו תהיה הדרך הטובה ביותר לשכך את האיבה בין האומות שיצרו שתי מלחמות העולם.
אינטגרציה כלכלית רב-לאומית מתקיימת באירופה מאז שנות החמישים של המאה ה-20, אז הוקמו הקהילייה האירופית לפחם ולפלדה ולאחר מכן השוק האירופי המשותף. ב-1992 נחתמה אמנת מאסטריכט שהובילה להקמתו של האיחוד האירופי בו חברות, נכון ל-2008, 27 מדינות. 15 מהן אף אימצו את המטבע המשותף.
החל מסוף שנות ה-90, מתמודדות מדינות רבות ביבשת עם בעיות זהות, דמוגרפיות בעיקרן. בעיות אלו הגבירו את הצורך והרצון לשתף פעולה בין מדינות האיחוד. על רקע זה נוסחה חוקה לאיחוד האירופי, אך זו נדחתה במשאלי עם בצרפת ובהולנד באמצע 2005, וירדה מהפרק.
בנובמבר 2005, כמה חודשים לאחר דחיית החוקה, פרסם ראש ממשלת בלגיה, גי ורהופשטאט, את ספרו "ארצות הברית של אירופה". ורהופשטאט הציג שורה של סקרי דעת קהל שהוכיחו, לטענתו, כי האזרח האירופי הממוצע "רוצה יותר מאירופה". הוא הציע להקים איחוד פדראלי שיתקיים בתוך האיחוד האירופי ויכלול את המדינות מקרב האיחוד שתרצנה להצטרף אליו. המדינות החברות באיחוד הפדראלי תפעלנה תחת מדיניות כלכלית משותפת, מערכת אכיפת חוק משותפת, מערכת דיפלומטיה אחידה וצבא אירופי. עוד בנובמבר 2005, התחוללו מהומות מהגרים קשות בצרפת, הרחבות ביותר שידעה היבשת מאז הפגנות הסטודנטים בסוף שנות השישים של המאה שעברה. בעיית המהגרים עלתה לראש סדר היום. הימין הקיצוני התחזק וחלק גדול מתפיסותיו הפכו למיניסטרים הפוליטי.
בדצמבר 2007 נחתמה באיחוד אמנת ליסבון, שנועדה להגשים את מה שהחוקה הגנוזה אמורה הייתה לממש – להדק את שיתוף הפעולה בין מדינות האיחוד ולשפר את תהליכי קבלת ההחלטות במוסדות האיחוד במטרה להפוך אותם ליעילים יותר. האמנה תיצור גם תפקיד חדש - נשיא האיחוד האירופי, שיכהן במשרה מלאה, בניגוד לרוטציה המתבצעת בין החברות בארגון כל שישה חודשים.
בזירה הגיאו-פוליטית, שַבו והתהדקו יחסי ארה"ב והאיחוד האירופי אחרי המחלוקת הקשה סביב היציאה למלחמה בעיראק. גרמניה וצרפת, אשר ב-2003 כונו בלעג על ידי מזכיר ההגנה האמריקני, דונלד ראמספלד, "אירופה הישנה", נמצאות כיום תחת הנהגה פרו-אמריקנית חסרת תקדים עם מרקל וסרקוזי בהתאמה. בצוותא עם ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, התומך בארה"ב ללא סייגים כמעט, מציג האיחוד האירופי מדיניות חוץ אחידה כמעט לחלוטין באשר לנושאים המרכזיים בסדר היום העולמי.
הגוש הריכוזי מאוחד לא פחות. אחרי שנים של לחץ מערבי מתמשך בנושאי זכויות אדם ומסחר, החלו מדינות בעלי משטרים ריכוזיים לשתף פעולה ביניהן. הפעולות בהן נקטו בתגובה ללחץ מצד ארה"ב והאיחוד האירופי, שיפרו ברוב המקרים את מעמדן של המדינות בפני עצמן, ואת לכידותו של הגוש הריכוזי כולו.
ולדימיר פוטין הפך את רוסיה פושטת הרגל לבעלת משק מודרני הצומח במהירות, תוך מחיקת החוב הציבורי האדיר בתוך שנים בודדות. בסדרת מהלכים מהירה הצליח הנשיא הרוסי הדומיננטי להבטיח גישה למדינות עשירות במשאבי אנרגיה, והותיר מאחור את המעצמות הדמוקרטיות. במהלכים אלה, תוך מינוף אוצרות הטבע של רוסיה, העצים פוטין את מעמדה הפוליטי ואת מעמדו האישי.
סין, תחת הנהגתו של הנשיא הו ג'ינטאו, שמרה על קצב צמיחה דו-ספרתי. במטרה לעמוד בביקושים העצומים, הגבירה בייג'ינג את מאמציה לרכוש חומרי גלם ברחבי העולם, מאמריקה הלטינית ועד המפרץ הפרסי.
באמריקה הלטינית גדל דור חדש של מנהיגים סוציאליסטים ובראשם נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבז. כשהוא מציג עצמו כתלמידו של פידל קסטרו, התערב צ'אבז במערכות בחירות ברחבי היבשת במטרה להביא לבחירתם של שותפים לדרכו, בדרך להקמת "ציר לטיני אנטי-אמריקני". איבו מוראלס מבוליביה, דניאל אורטגה מניקרגוואה ורפאל קוריאה מאקוודור זכו כולם לתמיכה מצ'אבז במהלך מסעות הבחירות שלהם. לופז אוברדור ממכסיקו ואויינטה הומלה מפרו זכו אף הם לתמיכה אך שניהם הפסידו לאחר קרבות צמודים. חברי הציר הלטיני הידקו את הקשרים הבין-מדינתיים שלהם תחת מטריית הארגון "האלטרנטיבה הבוליברית למען אנשי אמריקה שלנו" (ALBA). בנוסף, הם פועלים לחיזוק הקשרים עם מדינות אוטוריטאריות ואנטי-אמריקניות ברחבי העולם. בין אלו בולטות התמיכה הפומבית שמעניק צ'אבז לאלכסנדר לוקאשנקו מבלארוס ולמחמוד אחמדינג'אד מאיראן, עסקות נשק גדולות עם רוסיה וזינוק של 44% בהיקף המסחר בין מדינות אמריקה הלטינית לסין בשלושת הרבעונים הראשונים של 2007.
המשטר האיראני, מנהל עימות ממושך עם מדינות הגוש הדמוקרטי באשר לתוכנית הגרעין שהוא מקדם. אחמדינג'אד גם מקיים קשרים הדוקים עם נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, הנמצא אף הוא תחת לחץ בינלאומי לציית להחלטות מועצת הביטחון. תקיפת חיל האוויר הישראלי בספטמבר 2007 בסוריה, תקיפה שיעדה היה, על פי דיווחים שונים, כור גרעיני סודי, העלתה לכותרות את הקשרים בין סוריה לחברה נוספת ב"ציר הרשע" – צפון קוריאה.
מנקודת המבט של הגוש הריכוזי, העתיד הקרוב נראה ורוד – חברות הגוש מחזיקות במרבית משאבי האנרגיה בעולם; רוסיה רק מתחילה לקצור את פירות הרפורמה שהוביל פוטין; המפלגה הקומוניסטית של סין מצליחה לשמור על יציבות המשטר למרות צמיחה כלכלית מהירה; הקריאות האנטי-אמריקניות באמריקה הלטינית טרם שככו והמשנה הרדיקלית אותה מקדמת איראן מוצאת אוזניים קשובות ברחבי המזרח התיכון. מבטיחה לא פחות היא הברית האסטרטגית בין רוסיה לסין, שממצבת את "הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי" כגורם משמעותי באסיה, ובעל פוטנציאל להתהוות לכדי גרסה מודרנית של ברית ורשה. הוסיפו לכך את האפקט המאחד שיש לקולות המחאה מצד ארה"ב והאיחוד האירופי, והתוצאה היא גוש הדוק במיוחד.
החצי הריק של הכוס, מבחינת חברות הגוש הריכוזי, מקורו בעליונות הטכנולוגית של המעצמות הדמוקרטיות בתעשיות צבאיות ואזרחיות. הנחיתות בתחומים שחשיבותם בעלייה, דוגמת אנרגיה גרעינית אזרחית וטכנולוגיות מים, עשויה להתברר כמשמעותית כבר בשנים הקרובות.
ברובם המכריע של הסכסוכים הפוליטיים שהתרחשו בעולם בשנים האחרונות ניצבו משני צידי המתרס מדינות משני הגושים, אלו מול אלו.
במזרח אסיה, תוכנית הגרעין הצפון קוריאנית עוררה חששות למרוץ חימוש אזורי. המתיחות האזורית בינה לבין שכנותיה הדמוקרטיות אף העלתה על סדר היום הציבורי ביפן את האפשרות כי זו תפתח אופציה גרעינית משלה. בתחילת 2008 נראה היה כי צפון קוריאה עומדת לנטוש את תוכנית הגרעין שלה באופן סופי, לאחר שללחץ המערבי הצטרף לחץ מצידה של סין השכנה. עם זאת, הפרות זכויות האדם במדינה, יחד עם קשרי המשטר עם איראן וסוריה, עשויות להאריך את חברותה של פיונגיאנג בציר הרשע.
במרכז אסיה, הצליחה רוסיה לסכל ניסיונות כניסה של גורמים מערביים שביקשו להשיג נתח ממאגרי הגז הטבעי באזור. הידוק הקשרים עם מדינות שהתברכו בגז טבעי דוגמת שלוש מהרפובליקות האסלאמיות של ברה"מ לשעבר באזור, אוזבקיסיטן, קזחסטן וטורקמניסטן, וגם עם איראן ואלג'יריה, העניק לרוסיה השפעה ישירה על כמחצית ממאגרי הגז הטבעי בעולם. הלכה למעשה, התייצבה רוסיה בראש קרטל גז טבעי.
הראשונות לחוש את עוצמתו הפוליטית של הקרטל היו אוקראינה וגיאורגיה, שתי רפובליקות סובייטיות לשעבר במזרח אירופה שהפנו עורף למוסקבה ופנו להידוק היחסים עם האיחוד האירופי ועם ארה"ב. שתי המדינות נאלצו להתמודד עם זינוק דרמטי במחירי הגז הטבעי הנרכש ברוסיה, וזאת בעיצומו של החורף. גם בלארוס, המיודדת עם רוסיה יותר מכל רפובליקה סובייטית לשעבר אחר, נאלצה להשלים על עלייה במחירי הגז לאחר חילוקי דעות פוליטיים בין מוסקבה למינסק.
מאז אמצע שנות התשעים, מרבית חברות הגוש הקומוניסטי באירופה הצטרפו לאיחוד האירופי. רוסיה, שראתה את השפעתה על האזור שנחשב בעבר הלא רחוק לחצר האחורית שלה נחלשת, עמלה בעידן פוטין על שיקום מעמדה והגבירה את תמיכתה במובלעות פרו-רוסיות במזרח אירופה. תושבים בנגורנו-קראבך (אזרבייג'אן), אבחזיה ודרום אוסטיה (גיאורגיה) וטרנסניסטריה (מולדובה), הביעו במהלך 2006 תמיכה ברורה ביציאה לעצמאות. כולן נהנות מתמיכה פוליטית של רוסיה. ארה"ב, האיחוד האירופי והמדינות הריבוניות מתנגדות ליוזמות הרוסיות במדינות הנ"ל והן מבקשות לשמר את הסטטוס-קוו. בבלקן, לעומת זאת, קיים מצב הפוך, בו רוסיה תומכת בסרביה הריבונית, בעוד ארה"ב והאיחוד האירופי תומכות בדרישה לעצמאות של מובלעת קוסובו.
תוכנית ההגנה מפני טילים שמבקשת ארה"ב להציב בפולין ובצ'כיה, והסירוב האמריקני לכל הצעות הפשרה שהעלתה מוסקבה, הובילה לתגובה רוסית חריפה. נשיא רוסיה, פוטין, האשים את ארה"ב בדרדור העולם למלחמה קרה חדשה. באפריל 2007 הוא איים לפרוש מהאמנה לאי-הפצת נשק קונוונציונלי באירופה ובאוגוסט הכריז כי רוסיה תחדש את טיסות המפציצים האסטרטגיים שלה. שבועות ספורים לאחר מכן, נצפו מפציצים רוסיים בשמי סקנדינביה ובריטניה.
המלחמה העולמית בטרור והסכסוך הערבי-ישראלי גם הם בין-גושיים באופיים. לאחר שהפילו את המשטרים באפגניסטן ובעיראק, מוצאות עצמן ארה"ב ובנות בריתה נלחמות בארגוני טרור הנתמכים על ידי איראן. מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 התנהלה בין ישראל, שנתמכה על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי, לבין החיזבאללה, הנתמך על ידי איראן וסוריה. אלו תומכות גם בארגון החמאס, שהשתלטותו על רצועת עזה הרחיבה את שטחי ההשפעה האיראנים-סורים במזרח התיכון.
באפריקה, רשמה אתיופיה הנתמכת על ידי ארה"ב ניצחון משמעותי במלחמה העולמית בטרור. בדצמבר 2006 הביס הצבא האתיופי את המיליציה האסלאמית בסומליה, שזכתה לסיוע לוגיסטי ופיננסי מאיראן, סוריה ולוב. במקומות אחרים בתת-הסהרה, נתונות מדינות בעלות רקורד מפוקפק בתחום זכויות האדם - סודן, זימבבוואה, אנגולה ואריתריאה - ללחץ מצד ארה"ב והאיחוד האירופי. הסינים, שהשפעתם באזור מתעצמת משנה לשנה, דואגים לסכל את המהלכים הללו.
המלחמה הקרה השנייה כבר החלה. להחלטות המתקבלות בתקופה זו תהיה השפעה מכרעת על דמותה של המערכת העולמית החדשה, וכתוצאה מכך גם על סיכוייו של הגוש הדמוקרטי לנצח במלחמה הקרה החדשה. על מקבלי ההחלטות בוושינגטון להתעשת, ובמהירות, בטרם תהפוך הנסיגה במעמדה של ארה"ב למפולת.
אודות המחברים
תיאורית "המלחמה הקרה השנייה" פורסמו לראשונה בדצמבר 2005 על ידי אלון לוין ויובל בוסתן. השניים ייסדו את אתר האינטרנט "סיקור ממוקד" (www.sikurmemukad.com), בו הם מנתחים מגמות ביחסים בינלאומיים.
עד היום פרסמו השניים כ-350 מאמרים בנושאים הקשורים למלחמה הקרה השנייה. בימים אלו הם שוקדים על כתיבת ספר עיון בנושא.
|
