מר לוויתן

בדרך כלל יוצא לי לאחר למופעי ג’אז, הפעם הקדמתי והגעתי לתיאטרון גבעתיים כארבעים דקות לפני ההופעה, מה שהותיר לי די והותר זמן להתרשם שוב מהפסלים הפזורים מחוץ לתיאטרון גבעתיים. ישנו פסל שנראה כמו מפת ארץ ישראל חצויה לשניים. הפסל נראה די חלוד. יצירה אחרת נראית כמו גלגל מסתובב עם דמויות אדם. כמובן שיש את היצירה שנראית כמו קופסת סרדינים חצי פתוחה שבתוכה יש זוג, גבר לבוש בהידור ולצידו אישה עירומה. משם המשכתי פנימה לתערוכת ציורים של יעל נויבירט. הדמויות הניבטות מיצירות האמנות שלה קיבלו גוון מעניין. יש קטע שבו רואים נשר עף מלמעלה ובתוכו משתקפים כל מיני מבנים יצירת האדם. או מקרה אחר של ציפורים שמקננות להן, ברקע שבו האדום שולט, ומתחת להם ניפתח עולם בגוון אחר. כל יצירות שסוחפות את עולם הדמיון האישי עשויות להיות מעניינות, אלא שמה שמעניין יותר בתערוכה של נויבירט הוא החיבור בין יצירות שהיא מייצרת עם המכחול לבין שירים שמצויים מאחורי הקלעים של כל יצירה. כל יצירה מותאמת לשיר.

המופע של בגר, צחר וזלמן היה במובן מסוים או במידה מסוימת מופע שציפיתי שיהיה מופע על טהרת האגו. הסיבה לכך הייתה שהמופע רשום על שמותיהם של 3 המשתתפים, מה שגרם לי לחשוב שהם עשויים לנסות כל אחד באופן עצמאי להפגין את הכישורים מה שעשוי להתפתח למופע אגו. אלא שהתבדיתי לחלוטין, ולא רק זאת, הייתה זו הפתעה לטובה, האמנים לא רק שפרגנו אחד לשני, אלא חשוב מכך, שיתוף הפעולה שלהם, הדינאמיקה הקבוצתית שלהם, ההקשבה אחד לשני ובסופו של דבר, חילופי הביטויים המוזיקליים, התבצעו תחת השראה טובה ובאינטנסיביות מעוררת התפעלות. ייתכן כי זה תוצאה מכך שהשלושה נפגשו באופן חד-פעמי במופע מיוחד, שהתוצאות היו כאלו. בגר הוא בלא ספק סולן מאוד אינטנסיבי, השולט ברזי ג’אז פסקולי הסרטים כמו גם בצרחות וזאת לצד שליטה באלמנטים שמגיעים מביבופ וכדומה. ההשלמה שהוא קיבל מצחר, הייתה אחד הדברים היפים של הערב. צחר, פחות נוטה לצרחות ויותר שקול בנגינה שלו, חולש היטב על קונספטי פסקולי הסרטים, התגלה כאיש צוות מרתק והשיתוף פעולה שלו עם בגר הוא הטוב ביותר שיש כיום בג’אז הישראלי להציע מבחינת שיתוף פעולה של 2 סולנים. המשך »

קן פפלובסקי שיש לו ידע רב במוזיקה על גווניה, בסגנונות רבים ובכיוונים שונים, הגיע עם החמישייה שלו, מוזיקאים מיומנים ביותר, אבל. סיימתי עם המילה ’אבל‘ ואחריה נקודה את המשפט הקודם, בגלל שעצם השימוש במילה ”אבל“ אומר שיש כאן איזה בעייה, ואכן, נתגלעו מספר בעיות בהופעה שאני מייד אציין ואפרט אותן,  עצרתי משום שעצם קיום מה שאני רואה כבעיות לא אומר שהיתה הופעה רעה, ההיפך הוא הנכון, ההופעה היתה טובה, אלא, שקשה לא לומר שהיה פוטנציאל למשהו הרבה יותר גבוה. לא ליצור רושם בתת-מודע שכל ההמשך של מה שאני כותב מצביע על חולשה מוחלטת של ההופעה אתמול באמפי המהודר של קיסריה.

פפלובסקי הוא אמן שהבין היטב שהוא מגיע בשביל לתת לקהל הצגה טובה, חוש ההומור יוצא הדופן שלו לא הספיק להימאס עלי במהלך ההופעה, (הכוונה כמובן לחוש ההומור שהוא הפגין במעברים שבין השירים ןבהצגת השירים). בנוסף, קשה לומר שלמישהו בקהל אתמול היה ספק שהנגנים של פפלובסקי הם ברמה טכנית גבוהה, כל הנגנים שולטים היטב בכל מה שקשור במה שהם עושים, והם עושים הרבה דברים שונים כל אחד בפני עצמו, כלומר זה לא ממש סווינג ישן, יש כאן גלישה מובהקת לכיוונים מלבד הסווינג שבאה לידי ביטוי על ידי כל הנגנים, כפי שיוסבר בהמשך. המשך »

כותב הספר Robert Santelli הוא בראש ובראשונה כותב מוכשר שכייף לקרוא אותו אפילו בפעם הראשונה, דבר מאוד חשוב בעיקר בתחום שהספר עוסק בו. רעיון הספר הנ“ל בדומה לספר של  AMG הוא להיות ספר שמכיל אוגדן מידע כספר מדף שמשמש ספר עזר לסגנון מוזיקלי בבסיס, אלא ש AMG ניסה להיות יותר מזה, בעוד ביג בוק אוב בלוז (BBOB) הוא יותר ממוקד, וזה אחד היתרונות שלו. ישנם כל מיני סוגים של ספרים, שההבדלים ביניהם הם קטנים בתפיסה אבל זה יוצר שינוי גדול בתוצר הסופי.

למשל, מי שמכיר את הפינגווין גיידס השונים להקלטות של סגנונות, ויש כזה ספר מפורסם לג‘אז למשל, יימצא שהמבנה דומה אך המינון שונה, כלומר, בפינגווין גייד יש עבור כל אמן באופן דומה לAMG ול BBOB כותרת כניסה עבור כל אמן, שמתחתיה ישנו מידע ביוגרפי לצד ביקורות אלבומים. למעשה, ישנו קושי להפריד בין שני הדברים הלכאורה שונים הללו, הביוגרפיה או בעברית קורות החיים של אמן מסויים, והאלבומים שהוא עשה. בשביל להבין את הקושי בהפרדה בין שני הדברים, אפשר לנסות לחשוב על כל אחד בנפרד. המשך »

בשנת 2004 הוצאה המהדורה האחרונה של איי.אמ.ג‘י לבלוז, ספר שמעודכן ממש עד קרוב לזמן יציאתו על כל הפלוסים והמינוסים שיש בדבר. לתפיסתי ישנן 7 דרגות של חובבי ז‘אנר אמנותי, והשאלות המתבקשות שהחלטתי עליהן עת ניגשתי לביצוע הביקורת אודות הספר הן כדלקמן(לפי הפוסט ההוא) ולהלן: 1. מה יכולה להיות התרומה והחיוניות של הספר עבור כל אחת מהדרגות? 2. מאיזה חלקים בנוי הספר? מה כל חלק יכול לתרום ולמי? 3. מהו עומק התוכן ורמתו, והעניין שהוא יוצר? מה הרעיון הכללי של הספר? בנוסף מהו הציון הכללי שיש לתת לספר ביחס לדרגות אליהן הוא מתייחס בעיקר, דרגות החובבים שמתאימות לספר. האם הספר מתאים כספר ראשון או שאולי יש צורך בידע מוקדם לפני כן? והאם הספר בסופו של דבר מציג תמונה מהימנה של הבלוז, מעצב טעם בצורה טובה או מאפשר לעצב טעם, ומהם החסרונות והיתרונות שלו. ישנם עוד מספר מדדים שביקשתי למדוד שהם פחות חשובים.

הספר מחולק לשלושה סוגי תוכן למעשה:
1. תוכן היקפי שכולל: תוכן עניינים, הסבר כיצד להשתמש בסימוני הספר, קרדיטים, הקדמה,תיאור סגנונות ובסוף הספר יש גם אינדקס.
2. חלק עיקרי :אמנים לפי האותיות + האלבומים שלהם וסקירה אודות קורות חייהם.
3. מאמרים. המשך »

ישנה בעייתיות בהבנת אמנות נאיבית. התייחסתי במעורפל לנושא של הקושי של הבנת מוזיקה נאיבית. מבקר הג‘אז החשוב רוג‘ר פריור דודג‘ היה בין הראשונים וככל הנראה הראשון שלא ראה בשיטת הסימון של המוזיקה הקלאסית ככזאת שמספיק טובה בהכרח עבור ג‘אז. מאוחר יותר, הוא עצמו השתמש בשיטה זו לניתוח עבודתו של באבר מיילי בשנות השיא שלו אצל דיוק אלינגטון, ובמשך השנים יש באמת הבנה ששיטת הסימון המערבית הישנה לא בהכרח מספיק טובה לרעיונות מוזיקליים מסויימים, אלא שכמובן ישנה את ההשחתה הטבעית מתוך הנוחות שבסימון התווים הקלאסי.

למרות זאת בסגנונות כמו היפ-הופ אפילו בימינו רבים מהמוזיקאים שעסוקים בסגנונות אלו, ובכך הם אינם שונים למשל מחלק ניכר מאמני הבלוז והג‘אז של שנות העשרים, או מאמנים שעסקו בפ‘אנק של שנות השבעים או בגוספל או סול וחלק מהג‘אז כולל הביבופ, אמנים שלמדו את התאוריה המוזיקלית שלהם מפה לאוזן, מדור לדור, מהשפעה והאזנה ולאו דווקא מלמידה פורמלית נטו של תאוריה קלאסית. המשך »

פסטיבל שהוא אחד הותיקים שיש בארץ, פסטיבל סולם יעקב , 30 שנים, יתקיים בשבוע הבא. שורה ארוכה של אמנים שהופיעו בפסטיבל הזה כולל אמנים שהפכו למפורסמים מאוחר יותר, ושאר הדברים שמסביב לפסטיבל שכולו על טהרת פולקלור, הופכים את הפסטיבל הזה לאטרקטיבי לכל המשפחה וליחיד במינו בישראל שהוא שכזה. הפסטיבל יתקיים בסופ השבוע חמישי שישי שבת וצפוי כמו כל שנה למשוך עניין רב. הפסטיבל הוא מסוג חינוכי, מוזיקלי, איכותי ומרתק ויש בו היצע רב של פעילויות שכדאי לבדוק בתוכנייה בדיוק.

כל שוחר תרבות ישראלי מומלץ לו לבקר בפסטיבל זה לפחות פעם אחת.

מזה כמה שנים שאני נוהג להאזין לשפע שיש ברדיו 365. עשיתי אפילו מנוי VIP לא מזמן בשביל להגדיל את כמות התחנות. אני לא חושב שיכול להיות למישהו טענה שאין את המוזיקה שהוא אוהב שם, הייצוג של הסגנונות הוא עצום, ולמעשה כל אחד יכול לפתוח תחנה משל עצמו במחיר לא גדול. בעיני יש כאן פוטנציאל ענק שחברה גדולה תשתלט על זה ואולי תהרוס (או תשפר) את זה, משום שזה די העתיד של הרדיו. בלי לתפוס תדרים, בלי להפריע לסביבה עם אנטנות ומשדרים, מגוון גדול, וכל מה שאפשר היה רק לחלום עליו לפני עידן האינטרנט, ממומש כאן הלכה למעשה.

נכון שגם הרדיו הרגיל יש לו תפקיד, בעיקר סינון תכנים לילדים ובני נוער וכדומה, אבל בעידן שלנו שיש כזאת חשיפה לכל מיני תחלואים רדיו 365 הוא פנינה של ממש, שמאפשרת בחירה עצמאית של המאזין בתכנים מתוך היצע עצום. מרבית התחנות עדיין משדרות באיכות דומה לזו של הרדיו הרגיל, בעיקר מהסיבות של תאימות עם כמה שיותר מאזינים, אבל הפוטנציאל קיים לכך שתחנות רדיו אינטרנט עתידיות ישדרו באיכויות גבוהות הקרובות לאיכות של סידי ואולי בעתיד הרחוק גם יותר.

לאחר הכתבה על ביג ביל ברונזי נשאלתי שאלה באופן אישי כיצד אפשר להתחבר או ללמוד על סגנון הבלוז למי שבכלל לא יודע ואין לו מושג. ציטוט: ”נראה לי מענין הכתבה על big bill broonzy אבל אני לא יודעת כלום על בלוז ורוצה ללמוד ואין לי מושג איך לומדים על הסגנון או איזה אמנים צריך לשמוע. מצפה לעזרה אם אפשר תכתוב לי לדואל שלי. תודה **********“. כמובן שזו הזדמנות טובה לסקור את האופנים שאנשים מתחברים לסגנון הזה בימינו, באופן כללי ואני מקווה שמהתשובה ניתן יהיה ללמוד על זה. כהקדמה אולי כדאי לציין את הבעייה שאנשים נתקלים בה, לא רק בבלוז, אלא בכל סגנון מוזיקלי שלא מושמע תדיר בגלגל“צ או ברדיו ושלא קוראים עליו בעיתון ושיותר מכך, אין כמעט הרכבים פעילים של הסגנון שמופעים בטלוויזיה. ובכל זאת יש לא מעט אוהדים של סגנונות שכאלו, בלוז, ואחרים שסובלים מחוסר תשומת לב תקשורתית מצד אחד, ומצד שני יש אנשים שאמורים לצרוך סגנונות אלו בכל חברה בעיקר מערבית.

כשלב שני אני רוצה להסביר דבר פשוט שאולי לא ברור לאנשים באופן טיבעי אבל הוא נכון, מוזיקת הבלוז, היא מוזיקה שקיימת במינונים שונים בסגנונות אחרים. למעשה אלמלא מוזיקת הבלוז היתה נוצרת, לא היה אלביס ולא היה ביטלס, לא היה ג‘וני קאש ולא היה ריי צ‘ארלס, לא היה צ‘ארלי פרקר ולא ג‘ון קולטריין, לא היה איגור סטרווינסקי ולא היה ארווין ברלין, ובקיצור, כל המוזיקה של המאה העשרים + המוזיקה בת ימינו לא היו יוצאים אל הפועל בצורה שבה אנחנו מכירים אותם כיום, נקודה. מאפיינים של הבלוז במינונים שונים במוזיקה של המאה העשרים ועד ימינו מצויים בסגנונות השונים, ככל שהזמן חולף, יותר קשה להצביע על המאפיינים הללו, ויותר קשה לחוש בהם משום שהסגנונות משתנים ומתפתחים בכיוונים שונים ומגוונים, אבל משהו נותר. המשך »

זו לא הפעם הראשונה שראיתי את רון קרטר, אך היתה זו הופעה מיוחדת במינה. קרטר נדרש הפעם לחומר שהוא לא רק מההיסטוריה המפורסמת של הג‘אז, אלא אף מההיסטוריה האישית של קרטר עצמו, זהו החומר מהימים שקרטר היה חבר בהרכב של מיילס דייויס. במשך השנים דובר רבות על ההרכב הזה של מיילס דייויס, אחד ההרכבים המעניינים והמיתולוגיים ביותר בתולדות הג‘אז.  אין ספק שהיו עוד הרבה הרכבים מעולים ואז ויש גם היום, אלא שמעל ההרכב ההוא היתה את אותה הילה נוצצת שהפכה אותו לאגדי בספרות הג‘אז.

לאחר כמה שנים ההרכב התפרק כאשר מיילס דייויס עצמו החל לפנות לכיוון הפיוז‘ן, אותו סגנון שהוא די הגה וחזה. החזרה של קרטר היא לימים אלו, לפני למעלה מארבעים שנים, ולצורך העניין קרטר משתמש ברביעייה במקום חמישייה, וללא כלי נשיפה, לעומת שני כלי הנשיפה שהיו בהרכב של מיילס דייויס. אבל פחות משזה עניין שזה מיילס דייויס זה עניין שזה רון קרטר. צריך לברך על הגעתו של מורלס, הפרקושוניסט. מורלס מוסיף הרבה צבע ולמרות שהוא לא השתתף בהקלטת האלבום Dear Miles שהקליט קרטר לפני כשנתיים, נראה שהתוספת שלו לפחות בהופעה חיה היא חיוניות עצומה שהופכת את ההופעה החיה למשהו מלבלב. המשך »

Big Bill Broonzy. ערב התפרצות הרוקנרול בעולם, שקרתה בסביבות 1955, נחשפה אירופה באופן חי ובולט למוזיקת בלוז כפרית אקוסטית שורשית. היה זה האמן ביג ביל ברונזי, שעמד במוקד ה“שורשיות“: מבין אמני הבלוז והפולקלור האמריקאי שנחתו באירופה בשנות החמישים, ברונזי נתפס כדבר האותנטי ביותר שיש, עד כדי כך, שבתקופה שהופיע לראשונה באירופה, בשנת 1951, היה נחשב לפלא, ולאחר מותו בשנת 1958, סברו רבים כי הוא היה שריד אחרון לנגני הבלוז הכפרי האותנטי. ולא בכדי, לברונזי היו כל הסיבות, וכל הכשרון הנדרש להיות כוכב בתחום ולייצא לאירופה בלוז שורשי חי שאירופה לא נודעה אליו עד אז, בטח שלא בכמויות שכאלו.

צריך לחשוב על הסיטואציה, למשל ברונזי באירופה, אלביס באמריקה, אלביס, שתמיד הסביר שהמוזיקה שלו מושפעת מנגני הבלוז השחורים, למד מהסתכלות על ארתור ”ביג בוי“ קרודופ, וקרודופ, היה זה ברונזי שגילה אותו בשנת 1941 והביא אותו ללייבל בלובירד! או למשל, ברונזי שהיה מוכר היטב על ידי כל המי ומי של הבלוז והג‘אז, והיה כוכב בלוז עירוני עם מאות הקלטות בשנות השלושים והארבעים, לפתע נטש את הבלוז העירוני ועבר לבלוז הכפרי! עובדות אלו אליהם נחשפו האירופאים, בצל הרוקנרול שהחל לתפוס תאוצה עצומה, ובצל סגנונות כמו הסקיפל שהוא גירסה בריטית של פולק אמריקאי שברונזי עסק גם בנושאים הללו בעברו, ובנוסף ההיכרות של חובבי ג‘אז כבדים את שמו של ברונזי שהלך לפניו, הביאו רבים מהילדים האירופאים להיות מושפעים מאוד מההילה הזאת שאפפה את ברונזי, ולהחשף למוזיקה מופלאה שהקשר שלה למוזיקה האירופאית עליה הם גדלו הוא קלוש ביותר. המשך »