מר לוויתן

עם עלייתו של רוברט בלפור לבמה היה לא מעט הלם בקהל. קשה היה לעמוד מנגד ולא להחסיר פעימות לב כאשר האיש ממרום 72 שנות הבלוז שלו דידה בקושי, יד אחת אוחזת יד ביד עם ימית הגר, יזמית הארוע,  היד השניה נעזרת במקל סבא. כמה אנשים בקהל נאלצו להרים את הלב שלהם מהרצפה כאשר בלפור ספק התיישב ספק התרסק לתוך הכסא שאורגן עבורו. זה היה נראה כמו כסא מלכים, כיאות לכבודו הרב של רוברט בלפור. כן, בלוז הוא אחד הסגנונות הללו שבהם נותנים כבוד לזקנים, הם זקני השבט, והם האחרונים שנותרו מהבצירים הטובים של העבר, כאשר בדרומה של ארה"ב נטעו את ענקי הבלוז. ככל שנוקפות השנים הבצירים הופכים להיות פחות ופחות טובים. אבל פה בציר 1940, זוהי שנת הולדתו של בלפור על אדמת הבלוז המכובדת של מיסיסיפי.

מספר דקות לאחר מכן בלפור באיטיות סידר את הגיטרה ודיבר כאשר מגרונו מדברים הבלוז והאלכוהול. בשלב הזה כבר היה ברור לכל הקהל שהדבר האמיתי הגיע לעיר. תל אביב לא תשכח את ההופעה הזאת. ואם היו חששות כלשהן שיכולת הבלוז של בלפור תהיה דומה ליכולת ההליכה שלו ללא מקל הסבא, הרי שמשהו קרה בשניה שבלפור החל לנגן שבאחת הפיג כל חשש. קשה לומר מה זה, אך ברגע שבלפור החל להוציא את סוד הקסם שלו מהגיטרה הזמן עמד מלכת. היה קשה שלא להשתאות, בלפור מנגן כל כך טוב שבכל שנה כמה עשרות גיטריסטים צעירים הולכים לעץ הזה בצומת של המיסיסיפי בתקוה שהשטן יסכים לתת להם חצי מהיכולת של רוברט בלפור בתמורה לנשמתם. לקרוא את ההמשך »

יום חמישי, 23/8/2012, דלתות 21:30 בארבי רחוב קיבוץ גלויות 52 תל אביב טלפון 03-5188123

ניתן להזמין באינטרנט

רוברט בלפור נולד בשנת 1940 במיסיסיפי. את הגיטרה הראשונה שלו ירש מאבא שלו גרנט בלפור שהיה נגן בלוז בסטייל מאוד ישן של ראשוני הסגנון. אביו נפטר זמן קצר לאחר מכן בשנת 1953 ורוברט בלפור נאלץ לותר על עזיבת הבית וקריירה מוזיקלית לטובת סיוע למשפחה. הוא העמיק בבלוז מתקליטים ישנים של ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס, האולין וולף ואגדות בלוז אחרות שהיו פופולאריות בשנות החמישים.

באחת הפעמים עוד ביותו נער עת היה במסיבה אישה מסתורית הסעירה את דמיונו. היא ניגנה קטע בלוז מוכר בדרך שלא הכיר. כאשר ניגן קטע של ג'ון לי הוקר לימדה אותו לנגן בדרך אחרת ולכוון את הגיטרה אחרת. בלפור למד את הטריק תוך זמן קצר באותו היום כבר ניגן טוב ממנה והיא אמרה לו "אולי יום אחד תגיע למקומות ותצטרך את זה". לאחר מכן הוא לא מצא אותה שוב מאחר ומסרו לו מספר אנשים שהיא נסעה לשיקגו להופעות.

לקרוא את ההמשך »

למשבר כלכלי  יש לפחות אחת המחלות הבאות:

1. החוב החיצוני גדל.

2. היחס בין יוקר המחיה לבין המשכורת החציונית הולך וגדל.

א. בכל פעם שאנשי מחאה חברתית יציעו להגדיל את החוב החיצוני כמובן שיש לפסול רעיון זה ולדחותו על הסף משום שזה מחמיר את הבעייה כי זה מחלה מספר 1 של הכלכלה לעיל.

ב. בכל פעם שאנשי מחאה חברתית מציעים הצעות הקשורות בנדל"ן והפשרתו יש לבחון האם הצעות אלו משפיעות לטובה על סעיף2, עליהן להיות מועילות לפחות למחצית המשתכרים.

ג. הפתרון הטוב ביותר הוא התיעלות.

הסיבה לכך שפתרון ג הטוב ביותר משום שהוא שורף את השומנים המיותרים שאינם מועילים אלא מכבידים ומנתב את האנרגיה מכיוון של סחיבת השומן המיותר על שרירים מדולדלים לכיוון של יצירה ותחרותיות המעודדות צמיחת הגוף והבראתו.

המגמה הכי חשובה שקרתה השנה לתעשיית המוזיקה המערבית קשורה במוזיקת ראפ: בשנת 2011 הראפ הוא מעודן יותר ביחס לעבר, ישנה מגמה כזו שבה הראפ והתדמית של הראפרים משתנה מעט, מתמתנת. המגמה הזו משפיעה מאוד על כללי המשחק, משום שהראפ הוא זה שמוביל את תעשיית המוזיקה מבחינת יצירתיות ודחיפה לשינוי.

מותה של איימי ווינהאוס הוא סיפור מעניין מבחינת תעשיית המוזיקה. ווינהאוס עשתה שינוי גדול בדעת הקהל שרוצה לחזור ככל הנראה לזמרות שיש עומק רב יותר בשירתן. זו מגמה מפתיעה כי עד כה בנושא עומק זמרות פופולאריות ישנה ירידה תלולה במשך השנים, ווינהאוס קיבלה הזדמנות מעניינת ולקחה אותה בשתי הידיים, עם מותה ייתכן ותעשיית המוזיקה תנסה לשמר את הנישה. החל מהצלחתה של סוזן בוייל בשנת 2009, היה פתח לזמרות שיכולות לשיר בלי להיות מעצבות אופנה או דוגמניות, ולהצליח להיות פופולאריות. השנה הם מצאו את אדל, זמרת שמספקת את זה וההצלחה גדולה מאוד.

לקרוא את ההמשך »

בראשית הפרק הראשון כתבתי על ווילי דיקסון שהיה מלחין מבצע ויוצר חשוב הן לבלוז והן לרוקנרול וסגנונות שונים של רוק. כן כתבתי על חשיבות מבצעי שיקגו בלוז בתקופה בה דיקסון היה האיש החשוב של הלייבל צ'ס כהשפעה מעצבת על הרוקנרול והרוק, בראשם מאדי ווטרס. ווטרס אמר משפט שאולי מסכם היטב את החלק ההוא "The Blues Had A Baby And They Named It Rock And Roll". הרוקנרול הוא במידה רבה הבייבי של הבלוז כפי שראינו. לאחר מלחמת העולם השנייה החל לצמוח זרם חדש בתרבות האפרו-אמריקאית הפופולארית. בעוד הבלוז השתייך במידה רבה לכולם, כולם עסקו בו ועשו אותו, לבנים, שחורים, בלוזיסטים, רוקנרוליסטים וג'אזיסטים, בבחינה החברתית, רוחות חדשים נשבו בקהילה האפרו-אמריקאית.

לקרוא את ההמשך »