מר לוויתן

ההרכב של נמיסלובסקי עדיין לא מוכן, בעיני, החומר שנעשה לא גומר היטב, ואחרי שראינו בארץ בשנים האחרונות ג‘אז איכותי מאוד בפסטיבל שמגיע מהג‘אז הפולני, בפרט מי שהיה שנה שעברה במופע המשובח של תומאס שטנקו שזכה לתשבחות כל כך רמות, יכול להבין מדוע הייתי מאוכזב למדי. ההרכב של נמיסלובסקי מתודי מידי לטעמי, בעיקר הסולנים יאצק נמיסלובסקי, ויז‘י מאלק, הם טכניים מידי, מתודיים מידי, הם חסרים את החופש, כנראה שקרה משהו לג‘אז הפולני, הדור הצעיר נראה נוקשה יותר.

בעוד זבגנייב נמיסלובסקי עצמו הפליא במיטב המסורת הפולנית, סולואים מלאי השראה וחופש, היו שני הסולנים הצעירים ככאלו שעדיין לא יכולים לעמוד בעומס של הובלת מופע, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אלמלא נמיסלובסקי היה שם. הבעייה שלהם היא לא טכנית בהכרח, כי הם בהחלט מבינים במוזיקה, אלא בעייה של הבנה ברוח הג‘אז. המשך »

הצבע החסידי של המופע קדמה וימה ניכר כבר משלבי ההתחלה. הנגינה השוטפת נפגמה לטעמי דווקא ברגעים שבהם ההרכב ניסה לנגן ג‘אז יהודי, בשלבים הללו הגיטרה הספרדית נשמעה כשוקעת להשראה נמוכה, ללא אופק, ללא אלתור של ממש, והסקסופון היה נטול רצון לעשות משהו מעבר למה שקורה במוזיקת חתונות. אלו דברים שקורים פעמים רבות לאמנים שעושים משהו ששוקע לעבר ומתכנס לתוך משהו שלא קיים במציאות ששואפת להשראה גבוהה.

למזלו של ההרכב היו כמה דברים שהצליחו להרים את המופע, ראשית, ההרכב ניגן בחום. בדרך כלל נגינה בחום לא מתאימה כשרוצים לעשות העצמת ג‘אז לחומר ששקוע, אבל במקרה הזה היה די ברור שהחבורה לא ביקשה לעשות העצמת ג‘אז לחומר היהודי, אלא לשקוע איתו למצולות! וכאן למזלם היה יתרון לחום של הנגינה שלהם, זה בא לידי ביטוי במלודיות, בשילוב בין כלי המיתר השונים, ובעיקר בכך שהטכניקה לא היתה גבוהה זה איפשר לחוש היטב בחום. המשך »

הרכב סולבופ בנוי כמו כל הרכב של בופ על וירטואוזים, בכל עמדה, אבל אפשר לחלק את ההרכב לכמה בתי ספר בקלות. המתופף רודני הולמס אמנם מתאים לכל סגנון אלא שדי ברור שהסולואים שלו נוטים להארדבופ ולפ‘אנק, רמת האנרגטיות שלו היא צעירה וחמה, הוא בהחלט ”פ‘אנקי“, כלומר הוא מנגן לא רק מהראש אלא גם מהבטן, והוא משתלב בדברים יותר ”פיוז‘ניים“ בקלות, הרי שהוא לא מובהק מהכיוון הזה, בטח שלא כמו ריצ‘ארד בונה, באסיסט שגם הוא פ‘אנקי אבל לא במובן ההארד-בופי אלא במובן הפיוז‘ני.

במילים אחרות, הקו המקשר של החולייה הזאת היא הפ‘אנקיות של המוזיקה, לעומת זאת דייב קיקוסקי מגיע עם הסול-ג‘אז, לגבי הגיטריסט מיטש שטיין, קשה להבחין מה הכיוון שהוא מוסיף להרכב הוא היה לא דומיננטי וברוב הקטעים בקושי נשמע, אם כי הכיוון הפיוז‘ני שלו בלט והוא נראה בין הפיוז‘ן לבין הסול-ג‘אז של קיקובסקי. הקטעים הפ‘אנקים היו הטובים ביותר משום שבהם החום נשמר היטב, והקהל יכול היה להינות גם אם הסולואים של אוונס וברקר לא התבססו תמיד על חום נטו אלא לעיתים על דברים שקשורים בשילובים הרמוניים ודברים שכגון אלו. המשך »

מופע הצדעה לשישים שנות מדינה (הוגדר במקור כהצדעה לשנת השישים של המדינה ליתר דיוק, אבל לא ראיתי עדיין אף אחד מצדיע באמת לשנה הזאת אלא לשישים שנים שקדמו לה) הביאה לפסטיבל הג‘אז באילת חבורה ממייסדי הג‘אז הישראלי, מהדורות הראשונים של הג‘אז בישראל. למרבה המזל ריבוי הסקסופונים היה רק לפרקים, כאשר החלק העיקרי של המופע הציג את הזמרת עדנה גורן. ממלו גיטנופולוס, מורטון קם, ג‘ס קורן, ואלברט פיאמנטה הם גדולי ג‘אז ללא ספק, אבל היה זה בזבוז משווע של היכולות שלהם על נגינת סקסופונים מתישה.

על כן כאשר התפנתה החבורה עם התווים הצידה ועלתה עדנה גורן, מייד עלה מפלס החום ומייד התרבתה ההנאה. אין שום סיכוי שערימה של סקסופונים, ולא משנה מי מנגן בהם, תוכל להסב בצורה כזאת את ההנאה. זה די מאוס האמת, לראות במופעים לעיתים שלושה וארבעה סקסופונים נעמדים וצווחים יחדיו אוסף של תווים כאילו מדובר בהרחבות הרמוניות. ברוב המקרים זה נשמע זיוף בלתי הרמוני, משום שכל אחד מהסקסופונים לא מקשיב לשני. כמו לקחת מקהלה ולבקש מהם לשיר יחד מילות שיר כאשר סותמים לכולם את האוזניים. איפה הימים שבהם מוזיקאים היו מקשיבים זה לזה ולא צורחים זה עם זה? המשך »

אורגון יכול להיות בקלות הרכב שמסמל את הג‘אז המודרני, על מרבית רובדיו, עדיין ההרכב מנגן מוזיקה חמה ושומר על טווח מגע מהקהל. פעם מוזיקת עולם היה מונח שבא לתאר מוזיקה שעדיין לא הותכה לתוך המוזיקה המערבית. למעשה, בבסיס בימינו המונח לא השתנה והוא עדיין אותו הדבר. התפיסה בעבר היתה שיש סגנונות ”אתניים“ במקומות שונים היתה קיימת עוד לפני כן, אלא שהרעיון של לקחת את הסגנונות הללו ולבצע עליהם העצמות ג‘אז היה קשה לפני שנות השישים משום שרבים מהסגנונות הללו היו שקועים ולהעצים אותם העצמת ג‘אז אמיתית ובעלת עוצמה היה חייב לדרוש הרבה מכדי שמרבית המוזיקאים יעסקו בזה.

אורגון מייצגים את הדור החדש שהגיע בדיוק לתקופה הזאת, אחרי התקופה האטומית באה תקופה זו של בשורות ורצון לשינוי, התקופה האטומית היתה אודות היחיד וביטויו, אודות לקיחת אלמנטים ובידודם, והתקופה שלאחר מכן היתה הפוכה, אקלקטיות, חיפוש אחר דברים רבים, יותר מאשר פירוק לאטומים היה זה לקיחת אטומים והיתוכם יחדיו. באותו הזמן שחברי אורגון עסקו בדבר, המוזיקה המערבית היתה פחות אקלקטית במובן של ”מוזיקת עולם“ כפי שמשתקף היום, ועל כן האקלקטיות לא היתה המאפיין הבולט אלא החיפוש אחר האיכות ושילוב הטבע במוזיקה, בעוד בימינו מוזיקת עולם עשויה להיות כל מיני שילובים אתניים גם אם לא עברו העצמת ג‘אז של ממש וגם אם אינם שונים ממוזיקה אתנית מנוגנת בסה“כ בידי אנשים שלמדו תיאוריה קלאסית וקצת אלתור. המשך »

ההרכב של בן ריילי הציג אולי את האתגר המסקרן של הפסטיבל, לפחות על הנייר, ת‘לוניוס מונק, אחד הפסנתרנים הגדולים והחשובים ביותר של הג‘אז, איש שופע רעיונות ויצירה, ואביהם של זרמים ורעיונות רבים, כיצד ניתן להציג את מישנתו על הבמה, מבלי שיש פסנתר בהרכב? בן ריילי שהכיר את מונק עצמו וניגן בהרכב שלו תקופה מסויימת, לקח על עצמו אתגר שכזה. 3 סקסופונים, חצוצרה, באס, גיטרה, תופים, ובעצם יש משהו מאוד גדול בנסיון הזה של ריילי.

ג‘אז הוא מוזיקה ששוברת קבעונות. אם קונצ‘רטו לפסנתר במוזיקה קלאסית בדרך כלל יבצעו באמצעות פסנתר, משום שנכתב עבורו, הרי שבג‘אז יש הרבה מקום לאלתור וללימוד טכני שעובר מכלי לכלי. ולמעשה עצם הצלחה של הצגה של מישנה של פסנתרן באמצעות כלים אחרים, מוכיחה את הגדולה של החומר שנכתב בלי תלות בשום כלי נגינה! המשך »

ההתחלה נשמעה מבטיחה, בן-שלמה מדבר על סאן רא ומייד עובר לג‘אז פסקולי סרטים כאשר הוא אוחז בחליל ויוצא לדרך שנראתה קסומה. מי היה מאמין שבפסטיבל שבו לא צפוי שום ג‘אז פסקולי סרטים, יהיה זה הרכב ישראלי שיעשה זאת? אלא שמהר מאוד נגמר הקטע, שהיה גולת הכותרת הראשונה של הערב, בן שלמה  הסב עצו לסקסופון יחד עםן סקסופוניסט נוסף השניים החלו באופן שיטתי לבצע את מה שבעצם אנחנו רואים פעמים רבות שקורה להרכבים מבוססי בופ שרוצים קצת ללכת למחוזות נוספים: צרחות.

הצרחות יכולות ללכת טוב כשהן משתלבות עם ג‘אז פסקולי הסרטים, אבל במקרה של הערב היה נראה שזה לא הולך לשום מקום. בן שלמה הביא רעיון מסויים שהוא והסקסופון השני, חזרו עליו כמוטיב קבוע במהלך ההופעה. מהעבר השני הציגו שני הפסקובים את הסגנון שלהם שהיה שונה מהשילוב של הצרחות החופשיות והמוטיבים של בן שלמה וקרצמר שאיתו, הם הגיעו מהכיוון של הסול-ג‘אז/הארד בופ. המשך »

הסולן הכי דומיננטי של הפסטיבל עשוי להיות קורט אלינג. הווקאליז, סגנון שלא כל כך מוכר הוא חלק בלתי נפרד ממנו. בעוד ההרכב של אלינג הוא בבסיסו הרכב פוסט-בופי, אלינג עצמו הוא אמן כזה שיכול לתת להופעה את הצבע והאווירה שהוא רוצה בזמן שהוא רוצה. מזג האוויר באילת היה מצויין, לא חם מידי, הרבה פחות חם משנה שעברה למשל, ואולי זה מרמז על שנת גשמים מבורכת שקרבה לנו בשנה הבאה.

אבל עד לגשם הראשון, היה זה אלינג שירה ג‘אז עם הרכב להפליא. לא משנה כמה וירטואוזים הם חברי ההרכב שלו וכמה הסולואים שלהם מעניינים בפני עצמם, ברגע שאלינג פותח את הפה, הכאריזמה שלו, הסמכותיות שלו, והידע שלו מעבירים את המושכות לידיו. בסיס הסגנון של אלינג הוא מה שנקרא Crooner, משהו שהוא מעין הסבה של טנור אופרה לעולם הג‘אז. אלא שאלינג לא מסתפק בכך. הוא מושפע מפרנק סינטרה, שגם הוא הושפע מהקרונינג, סינטרה היה מהראשונים שלא שקעו לתוך הסגנון הקרוני לחלוטין אלא סינטרה חיפש לצאת משם. המשך »

הצלילים הראשונים של הרכב הביג-בנד של לייבוביץ‘ הראו את שני האגפים המשתתפים: מצד אחד אגף שנוטה לג‘אז-רוק, פיוז‘ן, באס, אפקטים סינתיסייזר, גיטרה חשמלית. מצד שני אגף שנוטה לביבופיות, סולואיסטים, סלוצקי טרומבוניסט, תואר חצוצרן, ואלון פרבר, סקסופוניסט. על שני הרצונות הללו ביקש לייבוביץ‘ לפקח ולאגד בביגבנד, ובעוד זה נראה היה כמשהו שעובד, הרי שלפרקים נתגלו בעיות לא פשוטות.

סולואים מלודיים לצד ביבופיים ומעט צרחות, פיוז‘ן, רוק, מזרח תיכוני, ביג בנד, פ‘אנקיות. כשחבורת הטרומבונים/חצוצרות החליפו ביטויים מוזיקליים עם חבורת הסקסופונים זה היה ביג בנד. אבל כאשר הסולואים הגיעו מהאגף הפיוז‘ני ולאחר מכן הביג בנד היה צריך להכנס בסווינג חזק, פתאום ראו שיש בעייה של דינמיקה, לא אלו נשמעים טוב ולא אלו! ייתכן שזה עניין של סאונד או התרגשות, כמו שאמר לייבוביץ‘ אבל למאזין היתה זו אכזבה לראות שההרכב הביג בנד הזה נופל על דברים כל כך בסיסיים. המשך »

היום הראשון של הפסטיבל היה אמור להיות לפי שזירת הומפעים, היום הכי ”בופי“ של הפסטיבל. כהכנה ל“ריפים“ הג‘אזים, היה בבוקר ”ריפ“ הדולפינים מעין הכנה, הדולפינים כמו ג‘אז יכולים לצאת לסולואים, או בקבוצה ואפשר תמיד להסב הנאה מלהביט ביצור אינטיליגנטי ומתורבת זה. John Fedchock הוא מוביל הרכב באמצעות טרומבון, ובכלל, רבים ממובילי ההרכבים שהגיעו לפסטיבל אינם שייכים לאגף ה“סולנים“ בהרכבים השונים, וכאשר הם כן מובילים אז עם כלי כמו טרומבון שמטיבו משמש בדרך כלל כינור שני או שלישי בג‘אז, ולעיתים רחוקות משמש ככלי הסולו הראשי.

מהצד השני, בימינו להינות מהאזנה לכלי מסויים מבצע סולו במובן החוויתי צריך לשים לב לכל הכלים, כי לא אחדולא שניים הם המקרים בימינו שהסולו היפהפה מגיע ממקומות בלתי צפויים. מי שמחפש בפסטיבל למצוא את הסולו המופלא, עקבתי אחרי הסולואים במטרה אולי להכתיר את ”הסולו של הפסטיבל“. והמבנה של המופע של פדשוק היה פעמים רבות אוסף של סולואים רבים שחלקם בהחלט יכול היה להתחרות. וולט וויסקופף הסקסופוניסט מגיע מהעולם הזה. קשה להחמיץ את ההשפעה שיש על הסגנון שלו מעבודותיהם של צ‘ארלי פרקר וכמובן ג‘ון קולטריין. המשך »