מר לוויתן

לפני מספר ימים הלך לעולמו אחד מיוצרי המוזיקה המזרחית החשובים ביותר, ג'ו עמר. אפשר לומר שהתגשמותה של המוזיקה המזרחית כמוזיקה שמצויה בזרם המרכזי של ההוויה הישראלית, הייתה החזון של ג'ו עמר, ואולי החלום שלו. כאשר עלה לישראל בשנות החמישים, עדיין לא הייתה מודעות לתרבות המזרחית כמשהו שיכול להיות נחלת הכלל. העידן של ראשית ימי הזמר המזרחי כלל שירה דתית, לצד שירה שאינה דתית. לצד פיוטים, ושירים עם קשר חזק לאל, היו אלו שיריו של עמר כגון "שיר השיכור" ו "הו, ברצלונה, ברצלונה" שהיו השירים שהכניסו אותו למרכז התודעה והיו ראשיתה של הגדרת הזמר המזרחי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.

בנוסף לכך הביע עמר מחאה למול מוקדי הכוח בתרבות בישראל שהפנו משאבים רבים ליוצרים במסגרת תרבותית אשכנזית, וכמעט ולא היפנו משאבים לקידום תרבות וזמר מזרחי. עד עמר לא היה ליוצרים ומוזיקאים בתחום המוזיקה המזרחית זירה מספקת שבה יוכלו להפיץ את המוזיקה שלהם, ובכך לא היו חופשיים מספיק להתמקד ביצירה וביצוע של המוזיקה שלהם לקהלים רחבים ככל האפשר. זה סוג של שאלה שליוותה את הציונות מראשיתה, הציונות שאפה בעצם לגשר על שלל התרבויות שהגיעו העולים מהניכר, לתוך זרם מרכזי אחד. המשך »

קודם כל וידוי, אני מעדיף לכתוב על מופע, אפילו מופע ישראלי במועדון קטן שספק אם יותר ממאתיים איש צפו בו, מאשר על אלבום שנמכר כבר במליונים. הסיבה היא שיש בעיני יותר אתגר כמאזין וכותב לזהות את הדברים בעת התרחשותם, מאשר לשבת בבית, להאזין בפעם הלא יודע כמה לאלבום המוכר, שכבר קראתי עליו והסקתי לגביו את המסקנות שלי מזמן.

אבל המשבר הכלכלי לא מאפשר ללכת למופעים רבים, לפחות לי, מה שמחזיר אותי לאוסף האלבומים, והנה אלבום שחוגג השנה 50 שנה ליציאתו, מאז אוגוסט 1959, תירוץ טוב לכתוב על משהו. קיינד אוב בלו הוא האלבום שנכתבו עליו אולי הכי הרבה דברים מבין אלבומי הג'אז המודרני, לפחות בשנים האחרונות. מה שפחות כיסו זה את התהליך הרעיוני והמוזיקלי של מיילס דייויס, וכיצד הוא מומש לבסוף, ועל זה אני אתמקד. המשך »

בחלק הראשון והחלק השני כתבתי על כמה מהמאפיינים של העבדות והתרבות האפריקאית-אמריקאית שהתפתחה במהלך התקופה הזאת, לצד ראשיתו של החיבור של התרבות הזאת והיתוכה לתוך התרבות האמריקאית הכללית. בתקופת הבנייה מחדש, עוצב בעצם מאגר הבלוז שדיברתי עליו בחלק השני. הסיבות לכך הן שעם סיום העבדות עברו האפריקאים-אמריקאים ממצב של עבדות למצב של עוני קשה מאוד, ומצב חברתי קשה ביותר. תקופת הבנייה מחדש היתה בעצם 12 שנים שבאו לסכם את 250 שנות העבדות שלפני כן, להביא שינוי בהרגלים של 250 שנים.

התוצאה היתה שמצבם של האפריקאים-אמריקאים הפך להיות קשה מאוד, ערך חייהם היה נמוך מאוד. מצב זה יימשך עוד שנים רבות לתוך המאה העשרים, ועד לשנות השישים שלה. אבל בתקופת הבנייה מחדש, היה גל עצום של לינצ'ים של אפריקאים-אמריקאים שנרצחו בידי הקו-קלוקס-קלאן. רבים מבין הלבנים בדרום לא קיבלו את הרעיון ששחורים יכולים להיות אזרחים בעלי זכויות, וביצוע לינצ'ים בשחורים שניסו לממש זכויות שעל נייר אלו, היה דבר נפוץ, לעיתים מאות בטווח קצר כאשר המשטרה היתה מורכבת בדרך כלל מאותם אנשי הקלאן. המשך »

בחלק הראשון כתבתי על הצורך שייכנס משהו בין המוזיקה הגבוהה, לבין מוזיקת הפולקלור של האפריקאים אמריקאים בשביל שתיווצר מוזיקת ג'אז. אמנם ביצירת מוזיקת ג'אז היתה תרומה מסויימת של לבנים, אבל המנוע העיקרי היה השחורים, והתרבות שנמשכה מימי העבדות. האלמנטים והתפיסות של מוזיקת הג'אז היו קיימים כבר בחלקם במוזיקה הפופולרית, והכיוון היה ברור. הלבנים היו שקועים בתוך עידן רומנטי במהלך המאה ה-19, והעידן הזה לצד פריצות דרך מוזיקליות, השחית את היכולת של הללו שגדלו על המוזיקה הרומנטית והקלאסית לזהות אלמנטים אחרים במוזיקה. מתוך המוזיקה של השחורים ישנם האלמנטים הללו שיכולים לשחרר את הלבנים מהמוגבלויות הללו.

ההבדל בין מוזיקה כתובה לבין מוזיקה מבוצעת נקרא בדרך כלל פרשנות, כלומר, שני הרכבים מוזיקליים המבצעים את אותו הקטע, עשוי להיות ביניהם הבדל שהוא הפרשנות הזאת. אלתור הוא הרחבה של הפרשנות, משום שבאלתור המוזיקאי לאו דווקא ינסה לאתר את הפרשנות המקורית של הכותב המקורי או פרשנות של מישהו שהוא למד ממנו, אלא באלתור המאלתר מייצר פרשנות אישית משלו, מוסיף אלמנטים מוזיקליים ואחרים משלו כמבצע. ובעצם באלתור, למבצע יש חלק בהלחנה, בניגוד לפרשנות שבה ההלחנה כבר סגורה. כבר המלחין השחור הראשון, פרנסיס ג'ונסון, שיחק עם התחום שבין הפרשנות לאלתור, ואיפשר מרחב פעולה רחב בחלק מהקומפוזיציות שלו עבור הנגנים. המשך »

אני רוצה לכתוב קצת על ההיסטוריה של הג'אז, בייחוד לנוכח המוזיקה של ימינו ופער הבנתי לטעמי בהבנתה בקרב הציבור. בשביל זה צריך להתחיל מסקירה היסטורית מסויימת, לא כוללת כל דבר שקרה, כי זה בלתי אפשרי, אבל יש כאן נרטיב מאוד מעניין לטעמי בפונקציונליות שמשמשת מוזיקת הג'אז משחר ימיה עבור שחורים ולבנים, והשינויים בפונקציונליות הזאת.

הג'אז מבחינה חברתית משחר ימיו שימש הן עבור לבנים והן עבור שחורים במטרה להשתחרר מתפיסות קודמות. קודם כל, המתיישבים הלבנים באמריקה בדרכם לעצמאות היו צריכים להשתחרר מאחיזתה של אירופה. הם נישלו את האינדיאנים, העבידו את השחורים, אבל בתפיסה שלהם הם קודם כל היו כאלו שנלחמים בעצמם לשחרור, חלקם הובאו בעצמם כעבדים מאירופה והיו לעיתים גם עבדים לבנים במקומות שונים באמריקה. המשך »

מופע הבכורה של גלעד אברו כמוביל הרכב כלל מצידו נגינה על באס חשמלי לצד הבאס הרגיל. תוספת הבאס החשמלי הוסיפה סולואים נוספים, אך הסיבה שאני העדפתי דווקא את הקטעים עם הבאס האקוסטי, היא בעיקר שבקטעים החשמליים הטריו הציג מלבד אמיר ברסלר המתופף המצויין, את ניתאי הרשקוביץ המוכשר על אורגן חשמלי.

ואם הולכים לפי הספר, הרכב שכזה בדרך כלל מתחיל מצליל של סול-ג'אז או פיוז'ן,  והטריו של אברו שמגיע מההארד-בופ, רצה באיזשהו מקום לדלג על השלב הזה, לפחות לי כך זה היה נראה כי לא מצאתי השפעות כאלו, ולעבור מהבסיס ההארד בופי ישירות לחומר מקורי עם הכלים הללו, כלומר זה היה נשמע כמו שימוש בלקסיקון ההארדבופי האקוסטי לכלים מעט שונים באופיים. המשך »

אחרי שלא ראיתי את המופע שלו מזה כשנה, הייתי סקרן לגבי המופע של דניאל זמיר. בחלק הראשון היו 3 קטעים (ואולי ארבעה) ולאחר מכן הצטרף יונתן רזאל על פסנתר ושירה למספר קטעים, כשניתאי הרשקוביץ הפסנתרן הקבוע של ההרכב של זמיר עבר לאורגן. ובסיום היו עוד קטע או שניים לאחר שירד רזאל מהבמה וחזר הרשקוביץ לפסנתר. זמיר מציג הרכב שונה לחלוטין מההרכבים שראיתי בעבר.

בנוסף הרכב האחים רמירז הוא הרכב מעניין גם הוא והסקרנות לראות אותם מרקידים משכה אותי.

המשך »

פסטיג'אז גבעתיים השנה מציג תשעה מופעים של ישראלים או בשילוב ניכר של ישראלים, מופעים שאינם עומדים בצילם של מופעים זרים, אלא הם עיקר התוכן, כולם מופעים של אמנים ששואפים להתקדם אמנותית וליצור יצירה אישית ומקורית, רובם כבר בעלי הישגים מוכחים בתחום היצירה המקורית האישית, ובסך הכללי יש גיוון רב במופעים, ועניין רב לחובבי היצירה הישראלית.

המופעים יערכו באולם הגדול, אולם ארבלי אלמוזנינו, ובמועדון יהיו מופעי העמידה או יותר נכון הריקודים. המופעים השונים מסקרנים מסיבות שונות ועל כן מומלצים מסיבות שונות, ומאחר ומדובר בתמיכה ביצירה ישראלית מגוונת, אין במופעים סימנים לג'אז סטנדרטי כמשהו מרכזי בכל מופע ומופע, אלא האמנים השונים וההשפעות השונות שלהם, והאלתורים השונים שלהם והיצירה האישית שלהם, הם מה שישלוט בנוף של הפסטיג'אז. לטעמי מופעים שבהם משולבים רעיונות ג'אז וחופש עם סגנונות אחרים הם מופעים שתרומתם לג'אז הישראלי גדולה במיוחד, מסייעים לעיצוב והכוונה של רעיונות רבים וגיבושם, ומאפשרים ליצירה הישראלית לקבל ביטוי רחב.

המשך »

שאלה שעלתה ברשת לאחרונה רבות, בנושא מוזיקה, ישנם רבים מידי שמסכימים שאיכות המוזיקה בימינו נופלת משנות השישים או השבעים. אני כמובן,לא מסכים, ישנם שינויים בין המוזיקה היום לבין מה שהיה בשנות השישים או השבעים, אבל, מוזיקה היתה בעבר ותמשיך להיות בעתיד, שום דבר לא ישנה זאת. מה שמסתיים זה ביטוי של דור כאשר מגיע דור חדש, וזה עניין של חברי הדור הקודם כיצד הם נערכים לשינויים.

אין שום מדד שקובע שמידת היצירתיות במוזיקה עולה או יורדת במשך הזמן, מה שכן יכול לקבוע זה עד כמה מוזיקה כזרם אמנותי היא דבר פופולרי, והיום מוזיקה היא דבר פופולרי לא פחות מבעבר, ולמעשה, אפשר לומר שיותר. עידן האנטרנט איפשר חיבור בין קריאה לשמיעה על אותה המדיה, וכתוצאה מכך, יש פריחה בכל הנושא של צריכת מוזיקה. אמנם, לא תמיד הצרכנים מתגמלים את האמן שמבצע את המוזיקה, אבל זה סיפור בכלל לא חדש: המשך »

היס רקורדס מאפשרים האזנה חופשית לכל האלבומים שלהם, והאלבום של נדב אזולאי ממש חמוד בעיקר שיר אחד שמאוד אהבתי שנקרא "מלחמה" שהוא שיר יפהפה וברמה אחת מעל שאר השירים לטעמי, אמנם גם "אוטובוס אחרון" הוא טוב, אבל אני ממליץ להאזין ל"מלחמה" בשביל להבין על מה אני מדבר, כתיבה וביצוע יפים, הרבה נשמה בשירה.

גם הלחן, גם הנשמה בשירה,והמילים, וגם שזה שיר שלא בא להוכיח שום דבר, משהו טהור שיש בו, פשוט מוזיקה, לפעמים קיצבי יותר, לפעמים פשוט הקול של הזמר, מבטא יפה את מה שעל ליבו. המשך »