ארכיון פוסטים מהקטגוריה "גילויים מגולמים במוזיקה"

הגדרה כללית מאוד לג'אז

יום שני, 2 במרץ, 2009

בשיחה שהייתה לי השבוע עם חובב מוזיקה דנו בנושא ההגדרות המוזיקליות. הוא טען, והוא לא הראשון ששמעתי אותו טוען כך, וזה לא פעם ראשונה שהתווכחתי איתו בנושא, שהגדרות של סגנונות מוזיקליים נובעים מאילוצים כלכליים של לייבלים ומותגים שרוצים לאפיין איזושהי כותרת למוזיקה שלהם, ומגדירים הגדרות שאין להן קשר חזק למציאות. אני דווקא לא הסכמתי איתו.

עם החלק הראשון אמנם, הטיעון שההגדרות הללו מגיעות מבעלי לייבלים או באופן כללי אפשר לומר, בעלי אינטרסים אחרים, אני דווקא מסכים. הבעיה שלי היא עם החלק השני של הטיעון, אותו חלק שטוען שאין קשר בין ההגדרה לבין המציאות. דווקא במציאות ההגדרות הללו תופסות ותופסות היטב, זה מה שבני אנוש מבינים. לתפיסתי, המצאה של כל מילה, ובעצם של כל דבר, נובעת בין השאר, לא רק, אך בין השאר מאינטרס כלשהו. (המשך…)

גילויים מגולמים במוזיקה #3

יום שבת, 5 בינואר, 2008

הרומנטיקה כיום מצויה בכל מובן ומימד של המוזיקה, למעשה בהיסטוריית המוזיקה מתברר שהתקופות היחידות שבהן מוזיקאים רצו לעבוד קשה היו אלו התקופות שבהן חיפשו לעבוד על מלודיות או מקצבים. מקצבים בדר"כ מיצו את עצמם לאחר זמן קצר ואלתור מלודיות זהו הסממן הכי בטוח לדעת שהמוזיקאים עובדים קשה עד כה. הג'אז החופשי-מודרני כולל ג'אז-פסקולי-הסרטים הוא הזרם המוזיקלי היחיד במוזיקה הרומנטית שמחפש מחוזות חדשים ביעילות. אחרי הסצנה הזאת ראוי לעקוב במידה מסויימת כי האפשרות שייצא משם משהו עדיין קיימת במידה מסויימת.

מבחינת הסגנונות הקלאסיים ברחבי העולם, האנטרנט הביא גם של קלאסיקנים שמערבבים רעיונות והשפעות של סגנונות קיימים. המוזיקה הים-תיכונית והמוזיקה הצוענית נראים הכי טוב מבין הסגנונות הקלאסיים בעולם, הם נשחתו אמנם כבר בעבר ברעיונות רומנטיים, אבל הריקוד החם נותר מאוד בסיסי בסגנונות אלו והסיבה העיקרית לכך שלא יוצא משם משהו זה בגלל שמדובר במסורות שהרעיון העיקרי שבהן זה להמנע ככל האפשר מחידושים ושקיעה לתוך הקיים. עדיין יש להם סיכוי מסויים. (המשך…)

גילויים מגולמים במוזיקה #2

יום שלישי, 18 בדצמבר, 2007

התקופה החמה והיצירתית של ההיי-טק למעשה אפשר לומר שהגיעה לסיומה איפשהו בשנות התשעים. עד אז היה קשר ישיר בין תובנות נאיביות לבין תאוריות מורכבות במינון שהביא ליצירת רובדים חדשים. כמובן, שאלמלא תומס אדיסון היה מלמד את העולם כיצד לייצר חשמל, כל זה לא היה קורה. בשלב מסויים ההיזון החוזר בין האקדמיה ובין התאורטיקנים, לבין חובבים נאיביים פשוטים ייצר הרבה מאוד דברים חדשים. המקבילה בג'אז היא תקופת הג'אז החם עד שנת 1930. גם אז היה היזון חוזר בין מוזיקאים נאיביים לבין יוצרים ואקדמאים. ההיזון החוזר הזה איפשר לפריצות הדרך של האומנים הנאיביים למצוא מקום אצל יוצרים וכותבים בעלי תאוריות מתקדמות.

כאשר הללו כתבו את היצירות, זה חזר בחזרה לאנשי הג'אז. יצירות אלו מצאו בית חם אצל המאלתרים הגדולים ובאמצעות הדחיפה הגדולה של החברה האפריקאית-אמריקאית השילוב ייצר מוזיקה חדשה. הבסיס פורץ הדרך היה קיים למעשה כבר בבלוז, אלא, שבלי יוצרי הראגטיים כמו סקוט ג'ופלין, יוצרים קלאסיים-פופולאריים כמו אירווין ברלין, בלי תזמורות מארש מלחמה כמו של פול וויטמן, בלי מעצבי בלוז כמו וו.סי. האנדי ובלי ג'אזיסטים מתוחכמים יותר כמו דיוק אלינגטון וג'לי רול מורטון שהצליחו לשדרג עצמם לעמדת של יוצרים, הבית החם שמצאה המוזיקה הכתובה בידי המאלתרים הנאיביים לא היה מצליח לממש את הקידמה. (המשך…)

גילויים מגולמים במוזיקה #1

יום שלישי, 18 בדצמבר, 2007

לאחרונה נשאלתי לגבי המוזיקה של ימינו ומה יכול להיות העתיד שלה. כמובן שאין לי יכולת לנבא את העתיד אבל אני יכול להביע דעה לגבי דברים שעשויים להתפתח במוזיקה. וזה בעצם הרעיון לחקור את ההתפתחויות של המוזיקה בעבר, ולנסות למצוא התחלות היום שיכולות להתפתח בעתיד. הכלי העיקרי לנסות ולדון בדבר שכזה הוא בעצם לשאול את השאלה, מה המבנה ההתפתחותי הכללי של המוזיקה. הבעייה במוזיקה ובאומנות בכלל היא שכל ההגדרות טובות עד שמגיע מישהו ושובר את המוסכמות. אבל עד שזה קורה, אפשר לדון בחלקים השונים של החברה שמרכיבים את המוזיקה וביכולת שלהם לקדם אותה. ראשית הייתי רוצה להפנות לכתבה "שיר השרירים" מתוך פורטל "הגורם האנושי" ולכתבה "איך שומעים מוזיקה ומה זה עושה לנו". שתי הכתבות נכתבו ע"י ד"ר דינה ראלט.

ציטוט: "השימוש בצילומי מח של אנשים המקשיבים למוסיקה מהמאה ה- 18 עזר לחוקרים מאוניברסיטת סטנפורד להבין איך מסווג המח את עולמנו הכאוטי. החוקרים הראו כי שמיעת מוסיקה שייכת לאיזור המח האחראי על תשומת לב והמעניין היה שמירב הפעילות במח (אירגון מידע) התרחשה דווקא בזמני השקט שבמהלך קטעי המוסיקה. בזמן הקונצרט תשומת הלב של המקשיב נודדת אבל במעברים בין הקטעים, בשקט, תשומת הלב נעצרת. לא נראה שהמלחינים חשבו על זה, אבל ההקשבה לקטעי מוסיקת הבארוק שהולחנו לפני 200 שנה, עזרה בעצם למח לנתב מידע. המעבר בין קטעי המוסיקה חידד את יכולת ריכוז תשומת הלב והיה משולב בציפייה לקטעי המוסיקה הבאים על פי מבנה המוסיקה." (המשך…)