מר לוויתן

בשבוע שעבר נזדמן לידי עיתון ידיעות אחרונות של סוף השבוע. זה היה נוסטלגי, מייד דפדפתי לדפים של פרסומי ההופעות, אני מניח שרוב האנשים מכירים את שטח פרסום המופעים, פרסומות ליד פרסומות שמופיעות באופן מרוכז במספר דפים. זה נוסטלגי, כי מאז שנות השמונים-תשעים לא דפדפתי בדפים הללו.

בדפים הללו מתפרסמים האקטים התרבותיים הגדולים, כלומר כאלו שיש להם מספיק מוניטין בשביל שמשרד פרסום ישקיע כסף לקדם אותם. במילים אחרות, מתפרסמים שם מופעים של אמנים שטווח ההכרה שלהם גדול, כלומר שעשו פריצת דרך לקהלים גדולים ומצויים בקונסנזוס. ודבר נוסף שמשותף לאמנים הללו הוא פוטנציאל משיכת קהל, אמנים שמספיק להודיע היכן ההופעה הבאה שלהם בשביל שקהל יבוא, ולא צריך מעבר לזה גימיקים או מאמצים פרסומיים נוספים. (המשך…)

ג'ירולמו פרסקובלדי חייב להיות אחד המוסיקאים הכי גדולים ומוכרים, למרבה הפלא מחוץ לחובבי הרנסאנס הוא נותר די אלמוני, וגם בתוך עולם הרנסאנס לא תמיד מייחסים לו מספיק חשיבות. אני חושב שחלק מהבעייה נובע מהפרשנות למוסיקה שלו שככל הנראה היא לקויה ונשחתה במשך הזמן.

בתפר שבין הרנסאנס לבארוק, פרסקובלדי היה חשוב באופן יוצא דופן, השפעתו הגיע ליוהאן סבסטיאן באך, שנחשף למוסיקה שלו ובמידה רבה המוסיקה של באך נשמעת המשכיות לזו של פרסקובלדי יותר מאשר לכל מוסיקאי אחר, או לכל הפחות, לא פחות. אני די משוכנע שיוהאן סבסטיאן באך לו היה חי היום, היה מספר בשיבחו של פרסקובלדי. (המשך…)

קסטה פתחה סקר מעניין שנמצא כבר בשלבים מתקדמים. הסקר בודק מה בעצם מצפה הציבור שיהיה בספריות מוזיקה. לא מדובר על שאלת התוכן אלא דווקא על שאלת השירותים. נניח לצורך העניין שיש ספריית מוזיקה. מהם השירות הכי בסיסי שמצופה מספרייה שכזאת? זוהי שאלה שחשוב בעצם לשמוע את דעת הציבור לגביה. הסקר מבקש לבדוק מה הדבר הכי מועדף שיהיה, בהתחשב בכך שזה דבר יחיד. מוצעים מספר דברים, שהם דברים שנפוצים בקרב סיפריות מוזיקה כיום. ישנן מעט מאוד סיפריות כאלו, מעט מידי אפשר לומר, וכאן נשאלת השאלה מהו מביניהם הדבר הכי הכרחי והכי חיוני.

אם מתייחסים אחד אחד לאפשרויות המוצעות, אפשר להתחיל מהאפשרות של השאלת דיסקים. שירות זה הוא בעיני מאוד חשוב בעיקר היום. אני מכיר לא מעט מהללו ש"מורידים" מוזיקה. אחד הדברים שניגלו לי זה שהמורידים הכבדים של המוזיקה הם דווקא הללו שפחות מקשיבים לה. יש להם קטלוג מסודר של מוזיקה אבל הם רק אוספים את ההורדות, ומעט מאוד מקשיבים למוזיקה עצמה. לדיסק הפיזי ישנו יתרון ברור, הללו שירכשו אותו גם יאזינו לו! סיפרייה זה עניין ביניים, אדם הולך לסיפרייה, ומשאיל שם מוזיקה. בדיוק כמו ספר, סביר להניח שהוא לא יילך ויחזור לספריה וממנה בלי להשתמש במה שהשאיל. (המשך…)

מזה כמה שנים שאני נוהג להאזין לשפע שיש ברדיו 365. עשיתי אפילו מנוי VIP לא מזמן בשביל להגדיל את כמות התחנות. אני לא חושב שיכול להיות למישהו טענה שאין את המוזיקה שהוא אוהב שם, הייצוג של הסגנונות הוא עצום, ולמעשה כל אחד יכול לפתוח תחנה משל עצמו במחיר לא גדול. בעיני יש כאן פוטנציאל ענק שחברה גדולה תשתלט על זה ואולי תהרוס (או תשפר) את זה, משום שזה די העתיד של הרדיו. בלי לתפוס תדרים, בלי להפריע לסביבה עם אנטנות ומשדרים, מגוון גדול, וכל מה שאפשר היה רק לחלום עליו לפני עידן האינטרנט, ממומש כאן הלכה למעשה.

נכון שגם הרדיו הרגיל יש לו תפקיד, בעיקר סינון תכנים לילדים ובני נוער וכדומה, אבל בעידן שלנו שיש כזאת חשיפה לכל מיני תחלואים רדיו 365 הוא פנינה של ממש, שמאפשרת בחירה עצמאית של המאזין בתכנים מתוך היצע עצום. מרבית התחנות עדיין משדרות באיכות דומה לזו של הרדיו הרגיל, בעיקר מהסיבות של תאימות עם כמה שיותר מאזינים, אבל הפוטנציאל קיים לכך שתחנות רדיו אינטרנט עתידיות ישדרו באיכויות גבוהות הקרובות לאיכות של סידי ואולי בעתיד הרחוק גם יותר.

מי שמחפש ביקורות אלטרנטיביות לאול מיוזיק שסובבות בעיקר סביב הרוק והפופ (עם נגיעות פה ושם לכיוונים אחרים) ובעיקר הבריטי מנקודת מבט של חובב הסגנונות הללו, האתר של אדריאן יכול להוות מענה. זה אמנם באנגלית אבל אתר מושקע וחלק מהרוויוס בהחלט שווים.

דבר שני מעניין מאז שחזרתי מהפסטיבל באילת, ושראיתי במרחבי האנטרנט וסיקרן אותי זה הכתבה תורת הקבוצות מהבוטיק של ליהיא העוסקת בביקורת על סרט דוקומנטרי אודות המטאל. הביקורת של ליהיא מעמיקה ויוצרת שאלות מעניינות הקשורות בקשר שבין קהל לסגנון מוזיקלי, ושאלת האסתטיקה של הסגנון, האם זה אותן פנטזיות של החובבים של הז'אנר, וכל העיסוק בשטן, או שמא התדמית הנילווית שמוצגת של המעריץ הממוצע "אתם לא מבינים אותנו ואנחנו מסתדרים טוב בלעדיכם", או אולי למה לא מאפיינים מוזיקליים כלשהם? קריאה מהנה.

כתבה בבוטיק של ליהיא, שסוקרת צורה מאוד מזליקית שבה נפגשו שני סגנונות מוזיקלים שונים ואף עויינים ויצרו דבר חדש. מרתק.

למי שקרא את הכתבה הראשונה שנכתבה לפני כחודשיים על ברנשטיין, אז עכשיו יש כתבה שנייה.

גיא חג'ג' כותב בווי-נט על אלבום המחווה לג'וני מיטשל.

מוזיקת קאונטרי, אתר מעניין. מוזיקת הקאונטרי ממשיכה להתקיים בצורה משמעותית גם במאה העשרים ואחת ולא בעוצמה פחותה מאשר במאה העשרים. למעט מוזיקת רוק ומוזיקת סול, קשה להצביע על סגנונות מהמאה העשרים שממשיכים להתקיים תחת פופולאריות שכזו. את הראפ וההיפ-הופ עדיין מוקדם לצרף לרשימה, סגנונות שסה"כ קיימים כסגנונות פופולאריים כעשרים וחמש עד שלושים שנים בלבד עדיין צריך להמתין לפני שמודדים אותם.

שני סרטונים ראשון וההמשך שלו בשני. בשנת 1932 נסגר אולפן ההקלטות של חברת פרמאונט בגרפטון עכב המשבר הכלכלי המתמשך. המפעל בגרפטון ספג מכה קשה, הוא נסגר, העובדים פוטרו, וכמויות רבות של מאסטרים שהכילו את המידע של הקלטות שהיום יכלו להיות מעניינות מאוד מבחינה היסטורית, ירדו לטימיון. חלק נזרק לנהר בתסכול של העובדים המיואשים, מחלק הפיקו בחזרה חומרי גלם ובקיצור, לא נעים לראות השחתה של אומנות מוקלטת שכזו.

שני מאסטרים נתגלו לאחרונה וצוות בלשי ההיסטוריה תיעדו את התחקיר הקצר שניסה לגלות מה יש עליהם. בסוף התברר שאין עליהם מה שקיוו, בלוז, אבל בכל זאת מדובר בעוד הוכחה לתרבות העשירה של שנות העשרים.