מר לוויתן

אם יש פלא שנתקלתי בו לאחרונה זה בטח הניו אורלינס פאנקשן באנד. אין לי מושג איך זה קרה, אפילו לא ניחוש, מי היה מאמין שיקום הרכב כזה בישראל? היו בארץ הרכבים שניגנו בסגנון של ניו-אורלינס אבל ההרכב הזה הרשים אותי יותר מכל האחרים. יכול להיות שבנו כיכר באחת הערים שנקראת "כיכר קונגו" ולא הודיעו לאף אחד?

סגנון הג'אז של ניו אורלינס החל כפולקלור מקומי עם יומרות להיות אמנות גבוהה, יומרות שהתממשו בזכות השילוב בין מוסיקאים עם ידע תיאורטי/פורמלי יחד עם נגנים שהצטיינו בפולקלור המקומי וביחד נוצר בעצם הג'אז. לפולקלור יש תכונה, בדרך כלל בשביל לבצע אותו היטב צריך ללמוד אותו בשטח, כלומר, אמנות פולקלור היא אמנות שבה כל אמן לומד מאמן ששייך לפולקלור. רק על ידי מפגש עם מישהו ששייך לפולקלור ולימוד ממנו, ניתן ללמוד את הפולקלור, וגם אז זה לא בטוח. (המשך…)

מופע הבכורה של גלעד אברו כמוביל הרכב כלל מצידו נגינה על באס חשמלי לצד הבאס הרגיל. תוספת הבאס החשמלי הוסיפה סולואים נוספים, אך הסיבה שאני העדפתי דווקא את הקטעים עם הבאס האקוסטי, היא בעיקר שבקטעים החשמליים הטריו הציג מלבד אמיר ברסלר המתופף המצויין, את ניתאי הרשקוביץ המוכשר על אורגן חשמלי.

ואם הולכים לפי הספר, הרכב שכזה בדרך כלל מתחיל מצליל של סול-ג'אז או פיוז'ן,  והטריו של אברו שמגיע מההארד-בופ, רצה באיזשהו מקום לדלג על השלב הזה, לפחות לי כך זה היה נראה כי לא מצאתי השפעות כאלו, ולעבור מהבסיס ההארד בופי ישירות לחומר מקורי עם הכלים הללו, כלומר זה היה נשמע כמו שימוש בלקסיקון ההארדבופי האקוסטי לכלים מעט שונים באופיים. (המשך…)

אחרי שלא ראיתי את המופע שלו מזה כשנה, הייתי סקרן לגבי המופע של דניאל זמיר. בחלק הראשון היו 3 קטעים (ואולי ארבעה) ולאחר מכן הצטרף יונתן רזאל על פסנתר ושירה למספר קטעים, כשניתאי הרשקוביץ הפסנתרן הקבוע של ההרכב של זמיר עבר לאורגן. ובסיום היו עוד קטע או שניים לאחר שירד רזאל מהבמה וחזר הרשקוביץ לפסנתר. זמיר מציג הרכב שונה לחלוטין מההרכבים שראיתי בעבר.

בנוסף הרכב האחים רמירז הוא הרכב מעניין גם הוא והסקרנות לראות אותם מרקידים משכה אותי.

(המשך…)

לפני ארבעה חודשים בערך ראיתי את ההרכב של בר נס בפעם הראשונה. הערב היו שם מלבד בר נס על התופים, אסף יוריה על הסקסופון, עמוס הומן על עוד וגיטרה, שי מאסטרו על הפסנתר, וגלעד אברו על הבאס. החומר אותו חומר, והמוזיקאים הפעם היו מוכנים יותר ומתאימים יותר לחומר הנ"ל. ראשית, רע בר נס עושה רושם של מוזיקאי שמתחבר למוזיקה מקטע של נשמה בראש ובראשונה. לכן מהות היצירה שלו מאוד מבוססת על כך שהנגנים איתו יתחברו בדיוק במובן הזה. עמוס הופמן היה מצויין בשביל הנושא הזה.

להופמן יש יד שמאל מצויינת, כמובן, מוזיקה זה תמיד מתחיל מהראש, אבל, הכוונה היא שיד שמאל של הופמן ובכלל הנגינה שלו תו אחרי תו היא הטובה ביותר שראיתי מגיטריסטים ישראלים בסגנון תו אחרי תו. הופמן גם הוא מגיע למוזיקה עם הרבה נשמה, והיכולת שלו להביא אקזוטיקה למוזיקה באמצעות העוד היא אתגר למוזיקאי ג'אז, מאחר והעוד אינו כלי טיבעי במרחבי הג'אז, הוא בנוי על לקסיקון של מוזיקה מזרח תיכונית ולא קל לצאת מהצליל המזרח תיכוני שלו למשהו יותר כללי. (המשך…)

זוהי לא ההופעה הראשונה שכותרתה מצויינות, שמתרחשת בלבונטין 7, ועיקרה שיתוף פעולה בין אמן אורח שמגיע מהניכר לבין טובים מבין אמני הג'אז שלנו. אבל בהופעה הזאת, מה שהיה מיוחד זה רמת שיתוף פעולה יוצאת דופן בין האמנים, שרק בשביל זה היה שווה לבוא ולצפות. הזלטיין הוא פסנתרן יוצא דופן, שהיה גם במצב רוח יוצא דופן במהלך ההופעה ופירגן רבות לשותפיו, הבאסיסט גלעד אברו והמתופף שי זלמן שניהם בערב מצויין. הזלטיין השתמש בהומור וברוח טובה, השיא היה כאשר אמר בין הקטעים :"אני מנגן עם מוזיקאים כאלה נפלאים, שאני לא יכול לחכות שננגן שוב ביחד"!

בכל פעם שיד ימין של הזלטיין ניגשה לצד הימני של הפסנתר וניגנה על הקלידים הגבוהים, היה זה מפגן של עומק, ג'אז במיטבו. מלבד היכולות של הזלטיין להשאר עם יד ימין על הטונים הגבוהים ולהפליא בנגינה עמוקה, הוא הפגין יכולת מצויין בריצה על כל הפסנתר מלמטה למעלה ובחזרה, בסולו פנטסטי ומלא השראה. גלעד אברו תחת השראה זו יצר סולו משלו על הבאס. היה זה הקטע השני של הסט הראשון, רגעי השיא של הערב, כאשר מייד לאחר שהזלטיין סיים את הסולו, יצא אברו לסולו ממש באותה השראה, שהיה הסולו הטוב ביותר של אברו שיצא לי לראות אי פעם. (המשך…)

ביום שלישי, 2 לדצמבר 2008, Al Foster והטריו שלו הופיעו בזאפה הרצליה. המקום היה מלא בחובבי ג'אז שבאו לראות את פוסטר והנגנים שלו, במסגרת הסבב שעורך פוסטר בישראל ושכלל כבר מספר הופעות במספר מועדונים. קצת על אל פוסטר. פוסטר נולד בשנת 44, והשתלב כמתופף כבר בגיל צעיר מאוד בהרכבים מובילים. הוא עבד עם אמנים כמו Illinois Jacket ו Blue Mitchell שבשנות השישים היה אחד המובילים. למעשה, האלבום המשמעותי הראשון שהשתתף בו היה The Things To do של מיצ'ל. היה זה אלבום עם הרבה סול-ג'אז ובלוז, שהיה אחד האלבומים המעניינים של שנת 1969. ממש באותו זמן, מיילס דייויס היה עסוק במהפיכה החדשה שלו.

כזכור, מיילס הוליך מהפיכה של Cool Jazz בשנת 1949, מהפיכה של שילוב מוזיקה מודלית בהארדבופ Kind Of Blue בשנת 1959, ומהפיכת Fusion בשנת 1969. פוסטר מצא כן בעיניו של דייויס, שבאותו הזמן עבד על On The Corner. דייויס השתמש בשירותיהם של לפחות חמישה מתופפים שונים, פוסטר שהיה פחות מבן 20 שנים היה הצעיר שבהם והחל להשתלב, מההארד-בום שממנו הגיע, לכיוון החדש של מיילס. היתה זו התקופה שבה מיילס כבר היה בתוך הפיוז'ן, והאלבומים של התקופה לא זכו להכרה כמו האלבומים שלפניהם. מיילס גם החל להיות בבעייה מעמדית בעולם הג'אז, עקב ביקורת על סגנון הפיוז'ן שהוליך. (המשך…)

לא עבר זמן רב מאז הייתי בפסטיבל מוזיקה, האינדינגב, והנה מגיע לו אירוע דומה אך אינטימי יותר, הסינגינג בזכרון יעקב. מועדוני הפולק השונים מתכנסים מידי שנה, לאירוע שבו עושים פעילויות, שרים, מנגנים, ועוד. בעבר הייתי בערבי התכנסויות בודדים של מועדון הפולק של תל אביב, וזאת לי הפעם הראשונה בהתכנסות רחבה יותר אליה הגיעו מכל הארץ. האירוע כלל כמובן סדנאות רבות ומעניינות, שבהן מתאפשר לחובבי מוזיקה להשתתף במוזיקה באופן פעיל, ומחוסר נסיון מוחלט לקבל קצת מההרגשה שבעשייה במוזיקה, נגינה במשותף עם אחרים.

כך זה למשל הסדנא של הכפות (spoons) שהוצגה על ידי אריאלה אוריון. נראה פשוט לכאורה אבל אפילו נגינה עם כפות זה דבר שצריך ללמוד מה לעשות בו, ומתי, ובעיקר, חשוב לדעת מה לא לעשות. ברגע שמבינים מה לא לעשות ואיזה מוזיקה לא מתאימה לכפות, אפשר להבין גם מתי כן לעשות. לעיתים ההבדל בין נגינה לבדיקת רפלקסים אצל הרופא היא עניין של כמה סנטימטרים לכאן או לכאן. (המשך…)

רק השבוע כתבתי על תוכניות הבלוז שאנשי 88 FM הורידו מהלוח שלהם. והנה מגיעה קתרין פארמר, מלווה בהרכב ישראלי, במופע הפותח של הסדרה בלבונטין. פארמר מגיעה מסגנון ג'אז ששייך לתקופה שבה הבלוז היה במינונים גבוהים, וכך באמת מגיע פיצוי. ספק אם היו בארץ בשנים האחרונות איזשהו זמר או זמרת שיכולים לשיר את הבלוז כמו פארמר. פארמר שרה שהשראה גבוהה מצד אחד, ומצד שני, כשפארמר נכנסה לנישה של בלוז ישיר, כמו שאומרת האימרה הידועה, It ain't nothing but the Blues.

למרות שלא היה קהל רב בהופעה השנייה, היתה אווירה מצויינת. הללו שנשארו להופעה השנייה נהנו, ודי מפתיע שלפארמר היה כוחות לשיר מופע שני בהשראה שכזאת. לבונטין-7 הוא מועדון הג'אז הכי חם שיש בישראל, נקודה. כל מופע ג'אז בלבונטין-7 יש לו פוטנציאל ענק להתפתח למשהו גדול, המקום עצמו, בשל האווירה האינטימית שבו דוחף את האמנים. (המשך…)

רק לאחר שהגעתי ללבונטין 7 והתבוננתי בתוכניה, הבנתי שהתבלבלתי לחלוטין בשעות המופעים של הפסטיבל הדו-יומי של לבונטין 7. משום מה חשבתי שהתאריך, 22, הוא השעה של המופע הראשון. זה היה נראה ככה ואני שלא ממש קראתי לעומק אלא רק הכותרת "אבי לייבוביץ 22" לא הבחנתי שהיה רשום שעה 20:30. התוצאה היתה שכשהגעתי המופע של לייבוביץ' היה בעיצומו ולא נותר לי אלא להמתין למופע השני של סאם יהל.

במהלך ההמתנה ראיתי את אחד היתרונות הגדולים של לבונטין, כאשר זוג מאוד נחמד בחור ובחורה שהגיעו התקדם לכיווני. "מי מופיע פה?" שאל הבחור. "סאם יהל", עניתי. "זמר?" שאל האיש. "קלידים" הסברתי. "ומי עוד מופיע?" שאל בתקווה האיש. "הנה", הצבעתי על הפלקט חוצות הקטן שהראה את כוכבי  הפסטיבל. "זה סאם יהל הקלידן, וזה גלעד הקסלמן הגיטריסט. זה ג'אז וזה אינסטרומנטלי, אין זמר". (המשך…)

עם פתיחת שנתה השנייה של אפטאון דאונטאון בגבעתיים אפשר כבר לראות שיש למסורת הזאת מקום: במופע האחרון של שנה שעברה היה האולם שבו יש מקום ל 180 מקומות ישיבה, שליש אחד מלא ושניים ריקים. במופע הפותח של העונה הזאת האולם כבר הכפיל עצמו, והיו בו שני שלישים מלאים ואחד ריק. בקצב הזה בשנה הבאה יהיה מלא, וכנראה שיש איזושהי תקופה שלוקח לציבור להתרגל. ואכן, הציבור מתחיל להתרגל לכך שיש לישראל היום שפע של אמנים שמקורם בישראל, שפועלים בתחום הג'אז, ושמגיעים לתוצאות טובות והופכים להיות בינלאומיים.

בפסטיבל הג'אז האחרון באילת, המופעים של הישראלים היו מלאים, 1000 איש לערך למופע קטן, כשהמופע של 60 שנות מדינה משך כמות גדולה יותר שצבאו על השטח הקטן שהוקצה, ויותר מ 1500 איש צבאו על המופע של אבישי כהן שהיה אחד המופעים הכי מלאים של הפסטיבל, כשהוא על תקן של מופע זר מבחינת תפוסה. הישראלים אם כן, מתחילים להבין שהג'אז הישראלי מצוי בתקופת שיא שלא היתה לו בכל זמניו, היו בישראל ג'אזיסטים טובים כבר בראשיתו, אבל היום יש שפע שלא נודע לפני כן, אמנים ישראלים שמשתלבים כמעט בכל הזירות בנות זמננו שיש לג'אז להציע: חופשי, בופי, מוזיקת עולם, פיוז'ן, אירופי, כל הדברים הללו ישנם ישראלים פעילים ומצליחים.  (המשך…)