מיכאל מלכיאור כתב עבור "הארץ" טור שערוריתי למדי. פשוט מה שכתוב שם צריך להפוך 180 מעלות לכיוון השני. מדובר בשתי בעיות עיקריות: בעיה ראשונה, הבנה של הגדרות מונחים בסיסיים כגון: דמוקרטיה, צנזורה, וא-פוליטיות. הבעייה השנייה היא הטעם הרע שמותירים טורים שכאלו בידי הקורא לנוכח השאלה, למה בכלל צריך מישהו לכתוב טור כאשר ברור שמדובר ברצון לעוט על תקציבי עתק, וכל קורא מייד מבין את זה?
מה שאני הולך לכתוב סביר להניח שלא ינעם לאוזניך מיכאל מלכיאור. החוק שצעת אינו טוב, ועל הכנסת מוטלת החובה האזרחית לנהוג ביושר ולא להכנע ללוביסטים, ולפסול אותו על הסף ולאלתר!
כותב הרב מיכאל מלכיאור:
צדקו קברניטי משרד החינוך, כשהחליטו לפני 22 שנה לכלול במערכת הלימודים הפורמלית חינוך לצפייה ביצירות אמנות ולהאזנה להן והקימו לשם כך את תוכנית "סל תרבות ארצי". זו היתה החלטה אמיצה וחסרת תקדים בעולם: ליצור שוויון הזדמנויות לא רק בנגישות להשכלה וידע אינטלקטואלי, אלא גם לתחום התרבות והרוח, האמנויות.
"סל תרבות ארצי" אינו יוצר שוויון הזדמנויות בנגישות לתחום התרבות הרוח והאמנויות. יכול להיות שזו הכוונה, אבל מר מלכיאור צריך להסתכל על התוצאות בשטח אותן הוא מסרב לראות. "סל תרבות ארצי" הוא דוגמא מצויינת כיצד משתמשים בתרבות לצורך העמקת פערים תרבותיים בחברה, או במילים אחרות, "סל תרבות ארצי" משמש מחסום תרבותי בין הילדים המגיעים מרקעים שונים בישראל, באמצעות הצגה כוזבת של אמנות אקדמית כמייצגת.
תרבות ואמנות צריכות לשקף את החברה והלכי הרוח שבה, צריכות לייצג מגוון של דברים המבטאים את החברה. האמנים הם שופר חברתי של זרמים המתכתבים ביניהם. "סל תרבות ארצי" הוא סוג של סופרמסיזם אירופאי השואף להציג זהות בין המילה תרבות לבין אירופה הישנה והרעה, כל מה שתרבות זה התפיסות השמרניות והרומנטיות של אירופה מהמאות הקודמות, וכל הדברים האחרים הם לא תרבותיים. זה לא יכול להיות דבר שמביא לשוויון הזדמנויות לתרבות ואמנות, אלא הזדמנות של אליטה מסויימת לשטוף מוחותיהם של ילדים ולהכניס טוטולוגיה שיקרית : תרבות=אירופה הישנה.
כותב מלכיאור:
הכוונה היתה להבטיח מפגש עם מיטב יצירת הרוח ומיטב היצירה הישראלית, המלווה בתהליך חינוכי שיאפשר מיצוי החוויה האמנותית, פיתוח החשיבה וכינון חיי רוח עשירים, ביקורתיים ומגוונים.
"סל תרבות ארצי" בשנים האחרונות מונע כל יוזמה יצירתית באמצעי צנזורה, ומעודד שקיעה לקיים ולמוכר תוך נטייה לדברים ממוסדים בדרך כלל מתורגמים ומיובאים. "סל תרבות ארצי" מפלה לרעה את היצירה הישראלית על גווניה. התהליך החינוכי המלווה הוא תהליך של שטיפת מוח שאינו ממצה חוויה אמנותית, בטח ובטח שלא פיתוח חשיבה או יכולות ביקורתיות אלא צורב במוחם של הילדים פשוט וברור: X -> זה נכון בהתנייה ובלי לחושב פעמיים, Y זה שגוי בהתנייה ובלי לחשוב פעמיים, זה לא עניין של בניית יכולת ביקורתית, אלא יצירת התנייה אופרנטית במוחם של הילדים שיוכלו מייד לדעת מה טוב ומה רע.
קברניטי משרד החינוך גם צדקו בבקשם לקיים בתחום צריכת האמנות תהליך דמוקרטי ומשתף, שאינו כרוך בצנטרליזם ובכפייה.
יכול להיות שקברניטי משרד החינוך ביקשו יותר דמוקרטיות ופחות ריכוזיות וכפייה, אבל בפועל זה לא התממש. "סל תרבות ארצי" הוא גוף ריכוזי, אנטי דמוקרטי, הגורם לפיטורי כל מי שמנסה לחשוב מחוץ למה שמוכתב, גם אם הלה משחק על פי הכללים של "סל תרבות ארצי" עצמו. הדבר הוכח בערים שונות שנטשו את "סל תרבות ארצי" בדיוק על הרקע הזה, לרבות המקרה האחרון בראשון לציון שדלף החוצה, עת פוטרה אשת חינוך בעקבות ביצוע תפקידה לא באופן שהוכתב לה. הריכוזיות מתבטאת בניהול כספים ריכוזי, ההחלטות מתקבלות באופן ריכוזי וללא כל התייעצות באופן מקובל, היא יכולה להחליט לפסול עבודה עם יישוב מסויים, וגם להחליט על הענקת מתנה מופעים לעירייה שנחמדה "סל תרבות ארצי" כפי שנעשה עם עיריית לוד שקיבלו סדרה ארוכה של מופעים בחינם כמחווה. הכפייה, הריכוזיות, והאנטי דמוקרטיות הם מאפיינים של "סל תרבות ארצי" ללא ספק.
כך נקבע מבנה ארגוני השומר על הפרדת סמכויות. השיפוט האמנותי ובניית מאגר ההיצע נתונים בידי מאה מומחים לאמנות בלתי תלויים, ואילו הסמכות לבחור מהמאגר היא של המורים בלבד. הסמכות המקצועית להנחיית המורים נתונה בידי המטה הארצי של התוכנית.
זה לא ממש הפרדת סמכויות. המומחים (למעשה אינם מומחים לחינוך ילדים אלא סתם אנשי אקדמיה שאופן בחירתם במינוי אישי מפה לאוזן) ימונו ויפוטרו מתפקידם על פי רצונה של מנהלת אחת. זה לא ממש הפרדת סמכויות או שיפוט, גם הסמכות לבחור מהמאגר של המורים היא לא ממש בחירה חופשית אלא כפי שראינו בראשון לציון, בחירה תחת לחץ פיטורין אם לא יבחרו "נכון". המטה הארצי של התוכנית הוא בעצם פקידים של "סל תרבות ארצי" ושוב לא מדובר בשום הפרדת סמכויות אלא יותר בדימוי של האצלת סמכויות, האצלה תחת פיקוח צמוד ובעל מאפיינים של תכתיבים ברורים מראש שמוציא את התוכן מההאצלה עצמה, תוך ציפיות ברורות מה צריך להיות מוחלט. הפרדת סמכות היא רק כאשר יש באמת זכות אוטונומית לבעל הסמכות דבר שלא ממש מתקיים במקרה דנן.
בעיני משרד החינוך זאת היתה תוכנית חינוכית לכל דבר. לכן, גם כשמשרד החינוך ומשרד התרבות התפצלו נשארה התקנה התקציבית של התוכנית במשרד החינוך; שהרי תקציב התוכנית אינו מיועד לסבסוד מופעים, אלא לסבסוד התלמידים. גם אם בסופו של דבר הכסף מגיע למוסדות וליוצרים, הרי ייעודו ותכליתו לאפשר חינוך תלמידים בכל רחבי הארץ.
ישנה אפליה ברורה של סל תרבות ארצי לטובת דברים ממוסדים ותיאטראות גדולים מאוד מסויימים, להקת בת שבע, הקאמרי ודברים דומים. אילו לא היתה בכוונת "סל תרבות ארצי" לסבסד מקומות אלו, להעביר לשם כספים, ולחזק אותם, הרי שלא היו פועלים כך! הכסף אינו מיועד בכולו לתלמידים, חלקו אולי כן, אבל מסייע לתחזוק תיאטראות מבוגרים, ולהצלת היכלי תרבות שוממים בעיריות השונות. בעיריית נתניה למשל, מצאו עודף של מליונים בהיכל התרבות שלהם שנה לאחר הצטרפותם ל"סל תרבות ארצי". ל"סל תרבות ארצי" נוח מאוד לעבוד עם עיריות גדולות כאשר לעיריות מצידם נוח להעביר כספים להיכלי התרבות, כמה מזה למען הילדים לא ברור משום שאין שקיפות.
המפעל האדיר גדל, וכך מעגלי ההשפעה שלו על היקף היצירה האמנותית לילדים, לנוער ולמבוגרים, על ההפקה, רמת היצירה, ובמיוחד על היקף הצריכה של אמנות ותרבות.
למה צריך בכלל "סל תרבות ארצי" להשפיע על מעגל היצירה למבוגרים?" הרי המנדט שלו לטפל בבעיות הילדים והנוער. מי שמסתכל על השנים ש"סל תרבות ארצי" קיים רואה בבירור שהמצגת התרבותית/אמנותית ש"סל תרבות ארצי" מציג לילדים שונה בתכלית השינוי מהכיוון שהחברה הולכת אליו, אז היכן ההצלחה? "סל תרבות ארצי" היה צריך לגרום לכך שפחות אנשים ירצו לצפות ב"אח הגדול". אבל כנראה שזה בדיוק ההיפך, כלומר, אם ל"סל תרבות ארצי" היתה השפעה הרי שתוצאותיה הן "האח הגדול".
המטה הארצי של "סל תרבות" פיתח תורה ייחודית לחינוך לצפייה ולהאזנה בתחום האמנות תוך כדי מענה למתח שבין איכות לדמוקרטיה.
אין שום מתיחות בין איכות לדמוקרטיה.האיכות לא נוצרת בטירה אפילה ואנטי דמוקרטית באירופה הרומנטיקנית של המאה ה-19! מרבית האיכות בהיסטוריה האנושית נוצרה דווקא בשמחה, כאשר מצב חברתי ונפשי של קבוצות באוכלוסיה השתפר.
היהודים למשל הקימו את כל המורשת שלהם אחרי עבדות, מעבדות לחירות. השחורים בארה"ב גם הם יצאו מעבדות לחירות ובשמחת החיים הזאת הם יצרו מוזיקת גוספל, שירה דתית אדירה שמתעלית על מה שנעשה בתחום באירופה כולל כל הדברים שאירופאים גנבו מתרבויות אחרות. בנוסף אותם עבדים שיצאו לחופשי הקימו את הבארוק של המאה העשרים, ג'אז, ואת מוזיקת הבלוז, דרך ביטוי אמנותית של היחיד שנשכחה בראש הרומנטי מזמן אבל מגיעה במלוא עוצמתה ובשיאה.
אילו היתה בישראל יותר דמוקרטיה ופחות ריכוזיות, למשל במשרד החינוך, זה היה מביא לשיפור באיכות. דווקא הריכוזיות והסיאוב מרובי השנים במשרד החינוך הם הדבר שלא הוכיח את עצמו.
"סל תרבות" מספק למערכת החינוך הנחיה וליווי מקצועיים, מקנה למורים חומרים עיוניים באמצעות מפעל ההוצאה לאור שלו, ואחראי למערך התפעולי היעיל, לבקרה ולחלוקת התקציבים באופן שוויוני והוגן.
בשביל מה צריך מפעל הוצאה לאור? בזבוז משווע של כספים. חלוקת התקציבים אינה ידועה. בשנה מסויימת היו מליוני שקלים ש"סל תרבות ארצי" לא היה מודע שמצויים בידיו! יש חוסר שקיפות שמבקר המדינה התריע לגליו לפני כעשור והמצב רק החמיר. אין שום שיוויון והגינות או אפילו שקיפות בתמחור. יש הרבה סימני שאלה לגבי ההתנהלות הכספית,מדוע לא לפתוח את הספרים בפני הציבור, שיראו בדיוק מה נעשה במשך השנים עם התקציבים השונים? איזה סיבה יש למי שטוען כפיו נקיות להסתיר ולמדר? ומה הקשר לדמוקרטיה? הרי דמוקרטיה דורשת שקיפות! וזה מחזיר להפרדת סמכויות שדובר עליה בתחילה, ובכן, חוסר שקיפות הוא סממן ברור של ריכוזיות, וחוסר הפרדת סמכויות. "סל תרבות ארצי" אינו מתנהל כגוף אלא כפרוייקט מבחינה כספית, אבל, בפועל יש לו את כל הסממנים של גוף והוא משתמש במידור מסיבות לא ברורות והציבור צריך לראות לפני שאפשר יהיה לומר שזה נקי.
אלא שמשרד החינוך בשעתו החליט על הקמת התוכנית כתקנה תקציבית בלבד. זו היתה טעות. בעטיה התוכנית חסרת סטטוס משפטי וסובלת מחוסר יציבות קיומי – חוק המכרזים מאיים עליה שוב בכל שנה. הוצאת התוכנית למכרז תגרום בלא ספק לאובדן צביונה הייחודי, למחיקת ההישגים החינוכיים שלה ולפגיעה בחתירתה למצוינות.
איך מכרז שהוא דבר שקשור בדמוקרטיה ושקיפות, איך הוא יכול לפגוע בתוכנית שהיא טובה? נסיון ההיסטוריה מלמד שדברים טובים פוגעים רק בדברים רעים! יהיה זה אסון אם ימסדו דבר שאינו פועל תחת מנהל תקין, או חלילה שיגדלו כמויות הכספים והעוצמה שבידיו. הציבור אינו יודע בכלל מי מנהל אותו ומאיפה מתקבלות ההוראות לניהולו של "סל תרבות ארצי". האם "סל תרבות ארצי" נאמן לילדי ישראל?
הגיע הזמן לתקן את הטעות: ליצור רשות ממלכתית ל"סל תרבות". להפוך אותה לתוכנית לאומית קבועה ויציבה. הצעת חוק שהגשתי עם פרופ' מנחם בן-ששון בקדנציה הקודמת, להקמת רשות "סל תרבות", שתגן על התוכנית ותעגן על פי חוק את עקרונותיה ואת אופי פעולתה, לא הגיעה לדיון בשל התפזרות הכנסת.
הנושא דחוף מתמיד. לשר החינוך ולכנסת יש כעת הזדמנות לתקן את הטעות ההיסטורית. רק רשות ממלכתית תבטיח את המשך הפעילות של "סל תרבות" ותשמר את עקרונות חופש הביטוי, האיכות האמנותית והדמוקרטיזציה של הבחירה. כך גם תובטח לראשונה החלת התוכנית על כל תלמידי ישראל, מגן חובה ועד כיתה י"ב. החינוך לצריכת אמנות איכותית יוצב על סדר היום של בית הספר ויזכה למעמד ולהכרה רשמית של המדינה, כראוי לו.
צריך להציב תנאי ברור והוא שקיפות, דמוקרטיות, המנעות מצנזורה סלקטיבית, נקיון כפיים, פעילות ללא משוא פנים וללא אפליה, ומכרז. לא אלמן ישראל. השחיתות היא תולדה בחטא ולכן יש לדרוש נקיון כפיים כתנאי ברור בשביל לשפר את מערכת החינוך ובפרט את "סל תרבות ארצי" יש לדרוש התנהלות על פי חוקי הדמוקרטיה גם אם שאר הממסד מתנהג גרוע, לזכור שעתידה של ישראל הוא בילדיה. אם היום הכל מושחת הילדים הללו אם יגודלו באופן נקי יוכלו לשנות כשיגדלו ואולי אפילו ישראל תינצל אם תמוגר השחיתות!
תגים: הרב מלכיאור, מיכאל מלכיאור
האמת נדיר לשמוע מישהו שכותב כמוך ומנתח את הבעיות בצורה כל כך קולעת
הפירסומיס של הארץ בנושא הם כלימה לעיתון ומציירים אותו כשופר של בעלי אינטרסים
מדרגה ג עיתון שנוהג להקפיד בנושאים מסויימים נשמע כשופר תעמולה זול ושיטחי הליקקוקים השיקריים של מלכיאור ממגדל השם שלו הם בושה. הלעיטו אותו בשקרים ברוריה בקר למלכיאור בועדת חינוך אני מצטט " מבקר המדינה בדק והכל בסדר " לקח זמן להבין ש 10 שנים מסתירים מהכנסת את הביקורת שלו ושהגוף פועל כגוף פרטי שלה כמו מישהו הגדיר את זה כארגון פשע משוכלל נקווה שמשרד החינוך יתעשת והמכרז ייקח בחשבון נתוני אמת ולא את הנתונים הכוזבים שמספקים לו כדי שהכסף ימשיך לזרום
מהאוצר ומהאזרחים הנאיביים. שייקח בחשבון ש 50 סלי תרבות אמרו "לא תודה " לכסף שמקורו בסל תרבות ארצי וניתקו קשר עימו , ככל שבודקים השחיתות מגיע גבוה יותר ולא פלא ששר החינוך גדעון סער אפילו לא מגיב למכתבים שנשלחו אליו בדיוק כמו קודמיו הכוח משחית .
ועוד לא דיברתי על תרבות ועל איך סל תרבות ארצי וברוריה בקר באופן עקבי פגעו ולמעשה הרסו כל יוזמה פרטית בתחום בישראל.
"הארץ" לא פרסמו תגובה שלי לכתבה הנ"ל. כנראה שאנחנו מצויים עדיין בימי הביניים של הצנזורה טרום האינטרנט. מוזר הקשר הלא קדוש הזה בין "סל תרבות ארצי", מלכיאור, ו"הארץ". מלכיאור תמיד חשבתי שהוא איש ישר כפיים, שמתחבר לירוקים, לאיכות סביבה ולתרבות, חשבתי שהוא פלורליסטי ובעד פתיחות וקידמה, מאכזב לראות שגם הוא בסופו של דבר לא מביא איתו בשורות טובות.
למה עיתון הארץ צריך להתייחס לשטויות שלך? ניתוח כ"כ מעמיק – ממש לטבוע. מי אתה חושב את עצמך בכלל? העיתון צריך להתייחס לכל אדיוט?
אני לא בטוח שאפשר להגדיר את "הארץ" כעיתון במלוא מובן המילה, יותר מדוייק לומר אוסף של פלאיירים שמאוגדים יחדיו מידי יום.
צר לי שמישהו החליט לכתוב בשמי כנראה הפכתי לאוטוריטה / הפעם זה אני למטה תמצית מתוך העין
מצאתי את זה באתר העין השביעית
http://www.the7eye.org.il/PaperReview/Pages/100909_working_together.aspx
ואת זה באתר סל תרבות : ברוריה בקר היד המנענעת את העריסה
http://saltarbut.org/
אחרי סדרה של שלוש כתבות שפירסמה תמר רותם ב"הארץ", ועסקו ב"סל תרבות", מטפל היום באותה סוגיה אלון הדר ב"מעריב". "מי בוחר את ההצגות שהילדים שלכם צופים בהן בבתי-הספר ולמה הרמה ירודה?", שאלה רותם בכתבה הראשונה. הכתבה השנייה עסקה בדמותה של מנהלת "סל תרבות", ברוריה בקר, ב"שליטה המוחלטת" שלה בסל ובטענות כלפיה, ואילו הכתבה השלישית עסקה בדמות אחרת באותו מוסד, דורי מנור.
(פרט פיקנטי: עוזרתה של בקר, אפרת לבני, היא אוצרת אוסף האמנות הפרטי של מו"ל "הארץ" עמוס שוקן).
הדר מתעכב על המעמד המוזר של מוסד הסל, שאינו רשות עצמאית, אלא גוף הפועל במסגרת החברה-למתנ"סים, שכפופה למשרד החינוך. תקציב הסל הוא לא פחות מ-42 מיליון שקל בשנה. 14 מיליון מתוכם ממשלתיים, השאר משלמים ההורים. הדר לא מותיר אבן שאינה הפוכה, חושף את הקריטריונים (המעורפלים) של ועדת הסל, ומשרטט תמונה מלאה מההולדת הפרטאצ'ית, דרך ההתבססות הסובייטית.