הבחירות האחרונות שנערכו ביפן עסקו במחלוקת סביב גורל רשות הדואר הארצית. העילה אולי נשמעת מוזרה, אך למעשה מדובר בסוגיה כבדת משקל שתכריע את עתידה של יפן בעשורים הקרובים- או שמעמדה כמעצמה כלכלית מובילה יישמר, או שארץ השמש העולה תעלם בדפי ההיסטוריה.  

באוגוסט 2005 הכריז ראש ממשלת יפן, ג'ונאיצ'ירו קואיזומי, על עריכת בחירות בזק, שנערכו חודש בלבד לאחר מכן. הסיבה לכך נעוצה בסלע המחלוקת הציבורית הסוערת ביותר ביפן בשנים האחרונות- גורל רשות הדואר הארצית. בחירות בגלל רשות הדואר?! תמיד חשבו במערב שהיפנים הם עם יוצא דופן מיוחד ומרתק אך אקסצנטרי משהו, האם יש כאן הוכחה נוספת לכך? על פניו נראה מוזר שזו תהיה העילה להקדמת הבחירות בשנתיים, אך למעשה מדובר בסוגיה כבדת משקל שתכריע את עתידה של יפן בעשורים הקרובים אם לשבט ואם לחסד- אם יפן תשמר את מעמדה כמעצמה כלכלית מובילה או תיסוג אל שולי ההיסטוריה כפי שקרה למעצמות רבות במהלכה.

סקירה מהירה של ההיסטוריה היפנית לאחר מלחמת העולם השנייה, מגלה לנו אומה שבנתה עצמה בנחישות מן ההריסות ולאחר מכן המשיכה הלאה, במה שמכונה הנס הכלכלי של שנות ה-60, להפוך למעצמה הכלכלית השנייה בגודלה בעולם לאחר ארה"ב. כך הייתה למדינה האסייתית היחידה החברה במועדון המדינות המתועשות הגדולות, ה-G8. מכיוון שהאמריקנים כפו על היפנים לאחר המלחמה חוקה פציפיסטית, הכוח הכלכלי העצום המדובר לא התבטא בדרך מדינית או צבאית, אלא בכך ששווקי העולם הוצפו במוצרים יפנים מסוגים רבים, נכסים רבים ברחבי העולם נרכשו בכסף יפני וכספי תרומות יפניים רבים הוענקו למדינות עניות ברחבי העולם.

יפן הייתה בכל הזמן הזה ועודנה היום בעלת ברית טובה של ארה"ב באסיה ונהנית ממטריית ההגנה האסטרטגית שלה. אין צורך לציין שיפן טופחה כמשקל נגד לענק הסיני המתעורר בעבר, כשהיה חלק מ"הסכנה האדומה" וגם כיום, אלא שהנס הגדול התחלף במשבר כלכלי קשה אשר החל פוגע בכלכלה היפנית מתחילת שנות ה-90 ונמשך למעשה עד ימינו אנו, גם אם בצורה פחותה. המשבר מתבטא בצמיחה שלילית שהביאה להצטמקות הכלכלה היפנית, דיפלציה- עלייה בערך המטבע, הצטברות חובות אבודים ענקיים בבנקים המסחריים הגדולים וחוב ממשלתי אסטרונומי כפי שיש בדר"כ למדינות המצויות במלחמה. בד בבד עלתה האבטלה ואבד הביטחון התעסוקתי היפני המפורסם שהיה ידוע לטובה בכל רחבי העולם.

עלייתו לשלטון של קואיזומי

על רקע עשור של ניסיונות ממשלתיים כושלים לשקם את הכלכלה, עלה לשלטון ב-2001 רוה"מ קואיזומי על גבי מצע של שינוי כולל- שינוי התרבות הפוליטית והעסקית של יפן. כרקע קצר, חשוב לציין שבמשך קרוב לחמישים שנים (עם שתי הפסקות קצרצרות באמצע), שלטה ביפן ה-LDP (מפלגת הימין השמרנית, Liberal Democratic Party) שגם קואיזומי משתייך אליה. מפלגה זו שונה בתכונותיה מן המפלגות שאנחנו מכירים בדמוקרטיות המערביות.

ראשי הממשלה מטעמה תמיד היו דמויות אפרוריות וחסרות כאריזמה ששירתו את הבוסים של המפלגה, רובם ראשי ממשלה לשעבר (זו תופעה חוזרת בהיסטוריה היפנית עוד מימי קדם, שהשליט הוא רק החזית המטעה ומושכות השלטון נתונות למעשה בידי השליטים לשעבר שפרשו אל מאחורי הקלעים), שמצדם פעלו כחלק ממשולש הכוחות שניהל את המדינה וכולל בתוכו גם את הפקידות הבכירה וראשי התאגידים.

רוב הבוסים של ה-LDP הם מנהיגים מיושנים וגם מבוגרים בגילם שטרם הפנימו את העובדה שעל יפן להגיב במהירות למציאות ועולם משתנים. גם הפקידות הבכירה של המדינה לוקה ברובה בבעיה זו. ה-LDP קיבלה את אמון הבוחר היפני במשך קרוב ליובל למרות פרשיות שחיתות רבות, בעיקר בזכות העובדה שלמרות כל מגרעותיה הובילה ה-LDP את המדינה לשגשוג וצמיחה מרשימים. אך המשבר הגדול ניפץ את סוס הזהב של המפלגה ומעמדה של ה-LDP החל לדעוך.

על כן נאלצה אותה קבוצה של מנהיגים ותיקים שניסתה לסכל כל רפורמה ושידוד מערכות של ממש, שניתן לכנות המשמר הישן של המפלגה, לקבל עליה את מרותו של מנהיג כריזמטי, כמו קואיזומי שפנה ישירות לבוחר מעל ראש חבריה והבטיח שינוי מקיף ואמיץ של התנהלות המדינה בניגוד לרצונם. הנה דוגמא לשינוי סגנון אחד שקואיזומי הנהיג: הוא, בניגוד לקודמיו ולנוהג, התעקש למנות את חברי הקבינט על פי שיקולו ולא על פי דעת הבוסים של המפלגה.

מהן הרפורמות שקואיזומי הבטיח ואשר הממשלות הקודמות נקטו סחבת בביצוען מתוך תקווה שניתן יהיה להתגבר על המשבר ללא שינויים קיצוניים? ראשית, הבטיח קואיזומי כי יכפה על הבנקים להתחיל ולהיפטר מהחובות האבודים שלהם. הורדת האבטלה, הפחתת החוב הממשלתי, מיגור הדיפלציה והשבת הצמיחה כולן נכללו בתוכניותיו, אך החלק העיקרי והמאתגר שלהן הייתה הבטחתו לחולל רפורמה מבנית עמוקה ע"י הפרטת סוכנות האוטוסטראדות רווית ההפסדים ורשות הדואר הענקית של המדינה. שתי אלו מהוות, לדעת קואיזומי, ביטוי של הוצאה ממשלתית מופרזת ובזבזנית.

ראש ממשלת יפן, ג'וניצ'ירו קויזומי, עם קונדוליסה רייס (צילום: מחלקת המדינה האמריקנית)

מהו הדואר היפני בכלל?

הדואר היפני הוא המוסד הפיננסי הגדול בעולם. נכסיו מוערכים ב-100 מיליארד דולר (לשם השוואה תקציבה השנתי של מדינת ישראל הוא בסביבות ה-40 מיליארד דולר). לדואר 25,000 סניפים ברחבי יפן והוא מעסיק כ-300,000 עובדים (כמספר תושבי עיר גדולה בישראל). מלבד שירותי דואר, הוא משמש גם כבנק חסכונות ומוכר ביטוחים, ומכאן היקף נכסיו העצום, שכן העם היפני ידוע בחסכנותו (80 אחוז ממשקי הבית היפניים מחזיקים בו חסכונות).

קואיזומי מאמין שכמות הכסף העצומה המוחזקת בדואר, לו תנוצל כהלכה, יכולה לתת תמריץ חשוב למשק היפני שיעזור להוציאו מן המיתון. הוא גם השתמש בכל האמירות המוכרות לנו ממחוזותינו על גמישות ותחרותיות מוגדלים שייטיבו עם המשק. תוכניתו הייתה להפוך את הדואר מסוכנות ממשלתית לחברה ציבורית. היעד הבא היה פיצול הבנק לארבע חטיבות נפרדות, שיתחרו ביניהן עד שנת 2007 . השלב האחרון הוא מכירת חטיבות החיסכון והביטוח עד 2017.

כוונות אלו שאפתניות מאוד, לאור העובדה שהמשמר הישן של המפלגה לא היה מוכן לוותר על מכרה זהב כבנק הדואר, וזאת משום שבפוליטיקה הישנה של ה-LDP היה נהוג שהדואר הוא דרך לסדר ג'ובים לבעלי ברית פוליטיים. כמו כן, סניפי הבנק המצויים בכל פינה נידחת של הספר היפני שימשו כמרכזים לשינוע מצביעים. והגרוע מכל מבחינת מצדדי הרפורמה: היה מקובל להשתמש בכספים הרבים של הבנק כדי לבצע מיזמים ציבוריים ראוותניים ומיותרים לשם השגת רווח אלקטורלי. במילים אחרות, הסיבות לצורך הדחוף ברפורמה הן בדיוק אותן הסיבות לכך שהרפורמה זוכה להתנגדות עזה כל כך, ובמיוחד במפלגתו של קואיזומי.

בחירות 2003

כשהגיעה העת לבחירות 2003, הכלכלה היפנית החלה כבר להתאושש במקצת, אף על פי שמכל תוכניותיו הגדולות של קואיזומי הוא הספיק עד לאותה עת לטפל ביסודיות רק בחובות האבודים של הבנקים ובסוגיית הדואר רק להופכו לחברה ציבורית. מתנגדי רוה"מ טענו, במידה של צדק, שההתאוששות נזקפת בעיקר לזכות הסחר המתגבר עם סין ולשידוד המערכות שבוצע במגזר העסקי ולא לפעולות קואיזומי. יחד עם זאת, היו קואיזומי והפלג הרפורמיסטי של ה-LDP, אליו הוא משתייך, כמו גם ה-DPJ (מפלגת האופוזיציה הראשית, Democratic Party of Japan), והמגזר העסקי, כולם תמימי דעים לגבי נחיצות הרפורמה המבנית. תוצאות בחירות 2003 היוו מכה קשה לקואיזומי ול-LDP, שלמרות שנשארה כצפוי בשלטון איבדה מאוד מכוחה.

ה-DPJ, תחת הנהגת נאוטו קאן, השיגה את מספר המושבים הגדול ביותר בהיסטוריה הקצרה שלה ונראה היה שלראשונה בהיסטוריה שלה תהפוך הדמוקרטיה היפנית לדו-מפלגתית. ניתן לשער שהציבור היפני החפץ ברפורמה קיבל את טענות ה-DPJ, לפיהן ה-LDP לעולם לא תוכל לבצע את הרפורמה הדרושה בגלל ניגוד האינטרסים המובנה בתוכה, ומאידך מתנגדי הרפורמה, בעיקר בקרב האוכלוסייה הלא עירונית (שהיא הנפגעת העיקרית מהפרטת הדואר שכן בהיותו בידיים פרטיות הדואר יסגור בוודאי סניפים רבים בספר ויפסיק להזרים תקציבי פיתוח גדולים לאזורים דלילי אוכלוסין), הענישו את קואיזומי על כוונותיו לחולל רפורמה.

תבוסה אלקטוראלית חלקית זו התבטאה בהיחלשות כוחו לתמרן כנגד המשמר הישן של מפלגתו. למרות זאת החליט קואיזומי לאחר הבחירות לממש הבטחותיו ולהסתער על היעד הקשה מכל. הוא הטיל על שר הכלכלה שלו, הייזו טקנקה, להתחיל לגבש את חבילת החקיקה לרפורמה הכוללת בבנק הדואר. וכך, לקראת קיץ 2005, עת השלים טקנקה את משימתו, התחילה הסערה הגדולה.

קואיזומי מהמר על כל הקופה

לפני הבאת החוק להצבעה בבית התחתון של הפרלמנט, התארגנה בתוך ה-LDP קבוצת מורדים חזקה, שכללה בתוכה הרבה מראשי הפלגים הוותיקים של המפלגה. קואיזומי הכריז שדחיית החוק תהווה מבחינתו הצבעת אי אמון בממשלתו ותביא לעריכת בחירות. בסופו של דבר, למרות הצבעת המורדים, החוק עבר ברוב דחוק של פחות מעשרה קולות. המשוכה האחרונה שנותרה הייתה להעביר את החוק גם בבית העליון. לפני ההצבעה קואיזומי יצא בהכרזה דומה לזו שהצהיר לפני ההצבעה בבית התחתון. הפעם לא היה בכך לסייע והחוק נדחה ברוב גדול.

בתגובה מימש קואיזומי את איומו ופיזר את הבית התחתון (לא ניתן לפזר את הבית העליון) לקראת עריכת בחירות כלליות חדשות. צעד זה נחשב במפלגתו לנועז במקרה הטוב ולהתאבדותי במקרה הרע, משום שלאור תוצאות הבחירות ב-2003 היה קיים סיכוי סביר שה-LDP תפסיד בבחירות. מנהיג ה-DPJ, קצויה אוקדה, אף הכריז לראשונה בתולדות האופוזיציה היפנית, שמטרתו היא לחולל מהפך שלטוני בבחירות הקרובות.

למרות כל זאת קואיזומי, כראוי למנהיג בעל שיעור קומה, היה נחוש בדעתו לא להתפשר על עקרונותיו ולהוציא לפועל את גולת הכותרת של תוכניותיו עבור המדינה. הוא הכריז שמבחינתו, בחירות הבזק הן משאל עם על הפרטת בנק הדואר. במקביל הוא שלל מן המורדים את הזכות להתמודד מטעם ה-LDP. כדי למנוע מהם לזכות במושבים כמתמודדים עצמאיים הוא הציב מולם באותם אזורי בחירה את מי שכונו בתקשורת "המתנקשים"- הכוונה למועמדים צעירים ומפורסמים שהובאו מחוץ לעולם הפוליטי. נמנו עליהם, לדוגמא, יזם היי-טק מצועצע, פקידת אוצר שהייתה דוגמנית בעברה ומגישת טלוויזיה מומחית לעולם הערבי.

תוצאות הבחירות הוכיחו שההימור השתלם ובגדול. הציבור היפני חידש הערכתו למאמציו של קואיזומי ותמך בו באופן גורף. ה-LDP זכתה ביותר משני שלישים מהמושבים וה-DPJ התכווצה. אפילו ביפן, תוצאה כזו עבור מפלגת השלטון היא דבר נדיר. כעת, משהושג הרוב המיוחס בבית התחתון, ניתן לעקוף את ההתנגדות בבית העליון והדרך לביצוע כל הרפורמות פתוחה לרווחה בפני קואיזומי ובעלי בריתו. בנוסף כל האופוזיציה הפנימית ב-LDP נופצה ורוה"מ הוא שליטה הבלתי מעורער- כך מוגשמת עוד אחת ממטרותיו, שהייתה לחדש את ה-LDP ואת סגנון התנהלותה.

לקראת שינויים בחוקה

נושא נוסף שצריך לתת עליו את הדעת הוא יכולתו של קואיזומי להשתמש ברוב המיוחס על מנת להכניס שינויים בחוקה. ידוע כי הוא דוגל בריכוך מספר מהסעיפים הפציפיסטיים, על מנת שניתן יהיה להגדיל את מעורבותה הבינ"ל של יפן, כפי שניתן להבין מהחלטתו השנויה במחלוקת לשלוח כוח צבאי בעל תפקיד הומניטרי בלבד אל עיראק. אין להבין מכך ששינויים בחוקה ייעשו מעכשיו כלאחר יד: מאז התבוסה במלחמה זוכה ערך הפציפיזם לתמיכה רחבה בציבור היפני וכל שינוי בחוקה יתקל בהתנגדות ומחלוקת. יחד עם זאת, היציאה מן המיתון, החוקה הפציפיסטית ומאמצי יפן להתקבל כחברה קבועה במועצת הביטחון הם כולם בעלי חשיבות לקביעת עתידה של יפן ככוח משפיע בזירה הבינ"ל של המשך המאה ה-21.

לו יימשך המיתון ושיעורי הצמיחה יוותרו נמוכים, תפגר הכלכלה היפנית אחר הכלכלות האמריקנית, הסינית וההודית והיא תאבד מחשיבותה הנוכחית. לעומת זאת, אם המהפכים השקטים העוברים כעת על יפן ישיגו את מטרתם והכלכלה היפנית תחזור לימיה הטובים, ובנוסף תיפתר הבעיה האקוטית הנוספת של יפן, דהיינו שיעורי ילודה נמוכים וכתוצאה מהם אוכלוסייה מזדקנת ומצטמקת ומערכת פנסיה על סף קריסה, תוכל יפן למלא תפקיד הולך וגדל בעולם, בייחוד כמשקל נגד להתעצמות הסינית. אגב, זו הסיבה בגללה האמריקנים מגבים במרץ את מעשיו של קואיזומי.

לדעת כותב שורות אלו, בדיוק כפי שהנס של מייג'י במחצית השנייה של המאה ה-19 הוציא את יפן מהשיתוק של תקופת טוקוגאווה והפך אותה תוך דור למעצמה התעשייתית הבלתי מערבית הראשונה, ובדיוק כפי שהנס של שנות ה-60 רומם אותה מהריסות מלחמת העולם למעצמה כלכלית ותרבותית במידת מה, כך גם הפעם תצליח יפן לברוא עצמה מחדש, לצאת מן המשבר ולשמר את גדולתה.

ללא ספק- אומה מופלאה זאת טרם אמרה את המילה האחרונה שלה על בימת ההיסטוריה העולמית.

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---