לאחר קום המדינה תרו מדענים ישראלים אחר מרבצי אורניום ברחבי הנגב. שנתיים לאחר מכן הם הגיעו למסקנה כי המרבץ היחיד השמיש בנגב נמצא "כמה עשרות קילומטרים" דרומית לבאר-שבע והחלו בבניית מתקן מים-כבדים קטן, במה שהיווה צעד אחד קטן בדרך להצטרפות ישראל ל"מועדון הגרעין".  

השימוש בנשק לא קונוונציונלי במזרח התיכון החל כבר במלחמת העולם הראשונה – הבריטים השתמשו בפגזים כימיים נגד הטורקים בקרב השני על עזה ב-1917 (הבריטים גם השתמשו באותם פגזים נגד השיעים בעיראק ב-1920 ואף החלו להשתמש בעיראק בפגזים כימיים שהוטלו ממטוסים בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת).

מאמציה של ישראל בתחום הגרעיני החלו, ככל הנראה, כבר בשנותיה הראשונות של המדינה – היה זה דר' ארנסט-דוד ברגמן, יועצו הקרוב של רה"מ בן-גוריון (ומי שהיה לימים למנהל הראשון של המכון הישראלי לאנרגיה אטומית עם הקמתו ב-1952) אשר קידם את הרעיון, כשהוא מדגיש במיוחד את הצורך לייצר אנרגיה גרעינית במדינה הנטולה כמעט משאבי-אנרגיה טבעיים.

כבר ב-1948 מדענים ישראלים תרו בנגב אחר מרבצי אורניום. שנתיים לאחר מכן הם הגיעו למסקנה כי המרבץ היחיד השמיש בנגב נמצא "כמה עשרות קילומטרים" דרומית לבאר-שבע והחלו בבניית מתקן מים-כבדים קטן. בשנת 1949 ביקר פרנסיס פרין (חבר שועדה לאנרגיה אטומית הצרפתית, שהיה חבר של דר' ברגמן) במכון וויצמן והזמין מדענים ישראלים למכון המחקר הגרעיני בצרפת.

הייתה זו נקודת הפתיחה במחקרים המשותפים לישראל ולצרפת, אשר הסתיימו בבניית כור גרעיני בישראל ובבניית פצצת אטום ישראלית ראשונה (בראיון ב-1986, הודה פרין כי מדענים צרפתיים אשר עבדו בפרויקט מנהטן קיבלו אישור ליישם את מסקנות הפרויקט במדינתם בתנאי שישמרו על כך בסוד. הצרפתים יישמו את אותה מדיניות כלפי המדענים הישראלים).

שישה שבועות לפני "מבצע קדש" ב-1956, נפגשו דר' ברגמן ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס עם נציגי ממשל צרפתיים והגישו בקשה רשמית לעזרה בבניית כור למחקר גרעיני בישראל. כישלונם של הצרפתים לקיים את חלקם במבצע נגד המצרים הביך אותם וגרם להם כנראה להסכים לדרישה הישראלית לבנות כור גרעיני צבאי, בפגישה ב-7 בנובמבר 1956 בין שרי החוץ וההגנה של צרפת לבין שמעון פרס ושרת החוץ של ישראל, גולדה מאיר.

צרפת ייחסה משמעות אסטרטגית רבה לניסיון הישראלי לייצר פצצה – היא צפתה שהתחזקות ישראלית תהווה משקל שכנגד לצבא המצרי המתחזק (ובכך למנוע ממנו התערבות במלחמה הצרפתית באלג'יר). חשוב מכך, צרפת עדיין הייתה רחוקה מספר שנים מהשלמת הפצצה הראשונה שלה והיא צפתה שמדענים ישראלים (כשהם נעזרים בתמיכה אמריקנית – כמו בבניית מפעל המים הכבדים בשורק), יסייעו לצרפתים במקרה שאלו יזדקקו לכך.

בתחילת 1958 פשטו מאות מדענים צרפתיים על העיירה דימונה והחלו בעבודות לבניית הכור. שנתיים לאחר מכן, לאחר עליית דה-גול לשלטון, החליטה צרפת תחילה להשעות את הפרויקט ולאחר מכן התרצתה להמשיך בו בתנאי שישראל תתחייב בפומבי כי הכור מיועד לצרכי מחקר בלבד. ב-2 בדצמבר 1960, לפני שישראל הספיקה לחשוף פומבית את שהתחייבה, הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית כי לישראל תוכנית גרעינית סודית. ב-21 בדצמבר אותה שנה הודיע רה"מ דוד בן-גוריון באופן רשמי כי ישראל בונה כור גרעיני בעל הספק של 24 מגה-ואט ל"מטרות מחקר".

סירוב אמריקני

בשנות החמישים והשישים המוקדמות פנתה ישראל מספר פעמים לארה"ב בבקשה שתפרוש את כנפי ה"מטריה הגרעינית" שלה גם מעל לישראל כפי שעשתה עם כל מדינות נאט"ו ועם יפן, אך זו האחרונה סירבה. בהחלט ייתכן כי הסכמה אמריקנית אז הייתה מונעת (או לכל הפחות מעכבת) את פיתוח הפצצה הישראלית. בתחילת שנות ה-60 היו רק לחמש מדינות בעולם מתקנים להעשרת אורניום : ארה"ב, ברה"מ, סין, צרפת ובריטניה. ישראל, שהייתה זקוקה לאורניום מועשר ברמה צבאית להרכבת הפצצה, חיפשה להשיגו בכל דרך אפשרית.

ב-1965 האשים הממשל האמריקני את דר' זלמן שפירו, נשיא הארגון לחומרים וציוד גרעיני (NUMEC), כי "איבד" 100 ק"ג של אורניום מועשר. חקירה משולבת של הועדה לאנרגיה אטומית, ה-CIA, ה-FBI וזרועות מודיעין נוספות נכשלה בניסיונה להתחקות אחר עקבותיו של החומר החסר. אחרי מלחמת ששת הימים, הפסיקה צרפת את אספקת האורניום המדולל מצידה (אשר הגיע מהמושבות הקולוניאליסטיות של צרפת).

למרות המכשולים הרבים, הסודיות והעמימות שהקיפו את הפרויקט מאז ומתמיד, הדעה הרווחת בעולם היא כי ישראל הפכה בתאריך כלשהו בסוף שנות ה-60 למדינה הגרעינית השישית בעולם. נכון ליום (על פי מקורות זרים), הארסנל הישראלי כולל יותר מ-400 ראשי נפץ גרעיניים מסוגים שונים - פצצות ניוטרון, מוקשים גרעיניים, "פצצות מזוודה", ראשי נפץ לשיגור מטילים מצוללות.

מאז שייצרה ישראל את הפצצה הראשונה, היא לא נזקקה לה בשתיים או שלוש מלחמות בהן נלחמה מאז (מספר מקורות טוענים כי כבר במלחמת ששת הימים היו ברשות ישראל 2 פצצות מוכנות וברות-שיגור). למרות שלא נאלצה להטיל פצצה גרעינית, מצאה להן ישראל שימוש במלחמת יום הכיפורים כאשר העמידה לראשונה את הארסנל הגרעיני שלה בכוננות, מה שהתברר כאמצעי לחץ על הממשל האמריקני שפתח ברכבת אווירית של סיוע צבאי לישראל.

התעשייה הגרעינית הישראלית היוותה גם מקור למחלוקות פנימיות לא אחת – שמעון פרס, בראיון לעיתון ירדני ב-1998 צוטט כאומר ש"פיתחנו את האופציה הגרעינית לא כדי ליצור הירושימה, אלא כדי ליצור אוסלו".

בהקשר הגרעיני, מדינת ישראל נדרשת בשנים הקרובות למספר נקודות משמעותיות – החל מהאיום האיראני הקורם עור וגידים, דרך הניסיון לפתח (כמו שאר המדינות הגרעיניות) נשקים גרעיניים טקטיים יותר אשר יאפשרו פגיעה בשדה קרב קטן ללא נזק סביבתי נרחב ועד התייחסות למצבו של הכור בדימונה, אשר אמנם שרת את מטרתו מעל ומעבר, אך נחשב כבר מיושן, במצב רעוע ומועד לתאונות.

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---