המחצית השנייה של המאה העשרים הייתה קשה במיוחד עבור דרום אפריקה, שחשה בהתחזקות גורמים עוינים מכל עבר. בצר לה, פנתה המדינה לייצור של מגוון נשקים לא קונוונציונליים, חלקם בסיוע ישראלי. הפרויקטים כולם בוטלו ופורקו עם נפילת האפרטהייד בתחילת שנות ה-90.  

לדרום אפריקה היו שנות ה-60 וה-70 שנים קשות במיוחד - טבח שרפוויל בשנת 1960 הביא לתקופה קשה למדינה - לאחר הטבח הוטלו סנקציות כלכליות חמורות על המדינה, שהייתה תלויה כמעט לחלוטין בייצוא זהב לשוק העולמי.

מסביב לדרא"פ קמו מחתרות קומוניסטיות כמו מפל"א (MPLA) באנגולה, אליה שלחה קובה 30,000 חיילים. פראלימ"ו (Ferlimo) קמה במוזמביק וברודזיה נפל השלטון הלבן וקמה מדינת זימבבווה ובנמיביה, אשר הייתה תחת שלטון מנדטורי של דרום אפריקה, קמה סוופא"ו.

כך, ללא הרבה חברים, החלה דרא"פ לפתח נשק גרעין ומי אם לא ישראל באה לעזרתה באותה תקופה.

פיתוח גרעיני

בשנת 1970 מתחילה דרא"פ לפתח את תוכנית האטום שלה, בתחילה למטרות שלום אבל לאחר מכן, בגלל מצבה הביטחוני והעולמי הקשה כתוצאה מהאפרטהייד, למטרות צבאיות. עד שנות ה-80 מצליחה דרא"פ לפתח 6 פצצות גרעין הפועלות על בסיס אורניום. פצצות אלו לא היו מתוחכמות והיו מיועדות להפצצה מאחד ממטוסי חיל האוויר של דרא"פ, כנראה בוקניר או האטלס-צ'יטה שפותח ע"י דרא"פ בעצמה.

למרות זאת, תוכנית הטילים הבין יבשתיים (ICBM) הייתה מתוחכמת יותר - טילי ה RSA-4 היו מסוגלים לשאת פצצה במשקל 700 ק"ג, עם או בלי ראש נפץ גרעיני, לכל מקום בכדור הארץ.

בשנת 1979 קולט לווין אמריקאי, אשר שייט מעל דרום האוקיינוס ההודי, הבזק חזק וחד משמעי שהצביע על ניסוי תת-ימי של נשק גרעיני, במה שנודע לימים כתקרית וולה (Vela). אמנם קשה היה למצוא ראיות חותכות לכך שזה היה ניסוי של דרא"פ, אך תוכנית המחקר שלהם פעלה באותן שנים במדבר קלהארי, שם נבנה אתר שהיה אמור לשמש כאתר ניסויים לפני שהתגלה ע"י לוויינים סובייטים.

רבות דובר על החלק הישראלי בתוכנית הגרעין של דרא"פ וכנראה שלא לחינם - לשתי המדינות היה מן משותף במצבן המדיני באותה תקופה וכנראה שהדחיפה הישראלית היא מה שעשתה את תוכנית הגרעין לכל כך מוצלחת.

לא מסתפקת באטום

המחקר הדרום-אפריקני בנשק להשמדה המונית לא היה מוגבל לפרויקט האטום – פרויקט "חוף", שבו פותחו כלי נשק כימיים וביולוגיים עודנו התקיים - בתחילה פותחו גזים לא ממיתים כגון גז חרדל שיועד לטיפול במהומות. התעניינותה והתערבותה של קובה באנגולה בתחילת שנות ה-70, הביאה את דרא"פ להתחיל בפיתוח הגנות נגד נשק כימי למקרה של מלחמה. בשנת 1981 ניתן האות הסופי להתחלת המחקר בתחום הנשק הביולוגי והכימי.

ראש הפרויקט, פרופסור וואטר באסון (Wouter Basson), קרדיולוג במקצועו, ביקר בכמה ארצות לפני תחילת המחקר כדי להשיג את המידע הדרוש. בתחילה, הנשק היה אמור לשמש כנשק בקרב או כמוצא אחרון, אבל לאחר מכן הוחלט להשתמש בו להתנקשות באויביי השלטון. לשימוש הזה נלקחו דוגמאות מהפעולות הסובייטיות שנעשו נגד אנשים אנטי-קומוניסטים בחו"ל כמו רצח גיאורגי מרקוב (מתנגד משטר בולגרי) שנרצח בעזרת רעל הריצין שהוחדר לגופו דרך חוד המטריה ועוד.

לאחר נפילת האפרטהייד בשנות ה-80 המאוחרות, כל תוכניות הפיתוח של הנשק הלא-קונוונציונלי בוטלו וכלי הנשק הושמדו. בשנת 1991 חתמה דרא"פ על האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני.

דרום אפריקה היא המדינה היחידה בעולם אשר פיתחה כמעט לבדה נשק גרעיני ולאחר מכן פירקה אותו מיוזמתה וללא לחץ המעצמות.

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---