חיפוש :
  

האימפריה הצרפתית
סיקור ממוקד פרויקטים מיוחדים הקולוניאליזם האירופי
פורסם : 27/02/2006, 14:09
אלון לוין ויובל בוסתן

הקולוניאליזם הצרפתי התאפיין ברצון של המעצמה הקולוניאלית להטמיע את ערכיה התרבותיים בקרב החברה הילידית, יותר מכל קולוניאליזם אחר. בניגוד לקולוניאליזם הספרדי, זה הצרפתי – הצליח קצת פחות.  

הקולוניאליזם הצרפתי שם לו למטרה להפיץ את התרבות הצרפתית לכל המושבות שנמצאו תחת שליטתו. לצורך כך נשלחו, לצד החיילים ואנשי הממשל גם מורים ומיסיונרים, שלימדו לימודי דת, קרוא וכתוב ובשלב מתקדם אף לימודים כלליים כגון היסטוריה וספרות צרפתית. הצרפתים התפארו כי בכל יום לומדים ילדים ברחבי האימפריה הצרפתית את אותו חומר לימודי, בין אם הם בצרפת עצמה, באלג'יר או במערב אפריקה.

בסנגל, נעשה ניסיון ל"צרפת" את הילידים, וחלקם נשלחו ללימודים גבוהים בצרפת והיוו בהמשך אליטה אינטלקטואלית, לה היה חלק מרכזי ביציאת האפריקנים במושבות הצרפתיות לעצמאות.

דגלי צרפת זכו להתנוסס במהלך ההיסטוריה המודרנית באסיה, באפריקה ובאמריקה, וצרפת הייתה לאחת האימפריות החזקות בעולם, מן המאה ה-17 ועד למחצית המאה ה-20. בשיאה, בין מלחמות העולם, שלטה האימפריה הצרפתית על שטח כולל של קרוב ל-13 מיליון ק"מ (כולל צרפת עצמה), או 8.5% משטחו היבשתי של העולם, והייתה למעצמה השלישית בגודלה לאחר בריטניה וברה"מ.

אמריקה

יורד הים הצרפתי ז'אק קרטייה, הגיע לחופי קנדה כבר בשנת 1534. בשנת 1608 הוקמה קויבק סיטי במקום שהיה בעבר כפר אינדיאני ובשנת 1663 הפכה קויבק, למושבה תחת הכתר הצרפתי.

כלל המושבות בקנדה ובארה"ב שהיו תחת הדגל הצרפתי, כונו "צרפת החדשה". הצרפתים ישבו בעיקר באזור קוויבק של היום וכן לאורך חופיה הדרומיים של ארה"ב כחופי פלורידה, ולתקופה גם בלואיזיאנה של היום.

בשנת 1763, בתום מלחמת 7 השנים עם בריטניה, נחתם חוזה פריז שהעניק לבריטים שליטה מוחלטת על צפון אמריקה, למעט מובלעות קטנות. הצרפתים זכו לשמור על מושבותיהם בקאריביים, שם האקלים היה קל יותר, ובחלק מאותם מושבות שולטים הצרפתים עד היום.

הקאריביים

במושבות הקאריביות התפתחה כלכלת מטעים, כמו גידולי סוכר, שנשענה על עבדים שחורים מאפריקה. בהאיטי למשל, על כל מתיישב לבן אחד היו עשרה עבדים. במאה ה-18, הקולוניה הצרפתית בהאיטי הייתה יצרנית הסוכר הגדולה ביותר בקאריביים.

(Stock.Xchng :מרטיניק. מצוקה כלכלית מתמשכת במושבות הצרפתיות (צילום

צפון אפריקה

המושבות הצרפתיות באפריקה, חלקן בשליטה צרפתית עוד במאה ה-17, הפכו לעיקר האחזקות הקולוניאליות הצרפתיות במחצית הראשונה של המאה ה-19 עם הפלישה הצרפתית לאלג'יריה. לקראת סוף המאה ה-19, שלטה צרפת על ארצות המאגרב בצפון אפריקה (מרוקו, תוניס ואלג'יר), ברוב שטחי מערב אפריקה ובאי מדגסקר.

אלג'יריה, המדינה השנייה בגודלה באפריקה (אחרי סודן) נחשבה בעיני הצרפתים כחלק אינטגראלי מצרפת ומאות אלפי צרפתים העתיקו את מקום מגוריהם לאלג'יריה, שם חיו עד לתום מלחמת האזרחים במדינה.

הצרפתים, שהגיעו לראשונה בשנת 1830, נתקלו בהתנגדות עזה מצד תושבי המקום והנהיגו משטר קולוניאלי נוקשה שכלל הפקעת קרקעות לטובת מתנחלים צרפתיים (על אף גודלה של אלג'יריה, שטח הקרקעות הראויות לעיבוד ומרעה קטן, מאחר ורוב חלקה של המדינה מדברי). שלטון הכיבוש הצרפתי דיכא את ההתנגדות ביד קשה וחיסל את מנהיגי השבטים המקומיים. הצרפתים אף פעלו בשיטתיות להרוס את המרקם החברתי במדינה- הרס מערכת החינוך המסורתית, כמו גם מוסדות חברתיים אחרים. במקומם, השקיעה צרפת בחינוך צרפתי למקומיים, חינוך שנהנו ממנו מעטים יחסית- לימים יהיו אלה בני האליטה באלג'יריה.

במהלך מלחמת העולם השנייה (כפי שאירע בצבאות קולוניאליים רבים), לחמו חיילים אלג'יראים בצבא הצרפתי. הם הושפעו רבות מרעיונות השחרור הלאומי שליוו את המלחמה, ולאחר שהסתיימה רצו בעצמאותה של אלג'יריה. אולם הצרפתים, שראו באלג'יריה את המושבה החשובה באימפריה, לא ששו לוותר עליה כלל ועיקר.

המרד בצרפתים החל מהיום שבו הסתיימה מלחמת העולם השנייה באירופה באופן רשמי (9 במאי 1945). באותו יום החלו מהומות והפגנות כנגד השלטון הצרפתי שדוכאו באכזריות רבה. כפרים רבים הועלו באש ומניין ההרוגים השתרע בין 6000 (ההערכות הצרפתיות) ל-50,000 (ההערכות של כוחות השחרור האלג'יראים).

אירועים אלה צרבו בתודעה האלג'יראית כי השחרור מצרפת יושג בכוח. אחד מהפילוסופים המשפיעים בשנות מלחמת האזרחים, שאף נטל בה חלק פעיל, היה פרנץ פנון, שמשנתו נחשבת עד היום כמקובלת על תנועות שחרור וגרילה רבות, כמו גם ארגוני טרור.

אכזריותו של הצבא הצרפתי שלא בחל באמצעים, כמו עינויים, שריפת כפרים ועוד לא תרמה לאווירה הכללית. באופן רשמי, מלחמת השחרור האלג'יראית החלה בשנת 1954, והגיעה לסיומה 8 שנים אח"כ ב-1962. במהלכה נהרגו על פי ההערכות כמיליון בני אדם, ו-2 מיליון נוספים היו לפליטים (כ-20% מהאוכלוסייה).

בשנת 1958 קמה הרפובליקה החמישית של צרפת ונשיאה, שארל דה גול שנחשב לגיבור לאומי בשל חלקו במלחמת העולם השנייה החל במהלכים שהביאו ליציאה הצרפתית מאלג'יריה, מהלך לו התנגד רבות בעבר. בשנת 1962 הכריזה אלג'יריה על עצמאותה ורבים ממיליון המתיישבים הצרפתיים שחיו באלג'יריה וכן יהודים אלג'יראים רבים, עזבו את המדינה.

מערב אפריקה

ראשוני הצרפתים החלו להגיע למערב אפריקה עוד במאה ה-17 בחפשם אחר עבדים שיתאימו לעבודה במושבות האמריקניות של צרפת, בעיקר באיים הקאריביים. סנגל למשל, הייתה לאחד ממרכזי הסחר בעבדים.

מאחר והצרפתים, כמו גם אירופים ממוצא אחר, לא נהגו לחדור לפנים היבשת (הדבר השתנה בשנות ה-70 של המאה ה-19 עת נכנסו לשימוש מנועי קיטור חדישים על הספינות ואפשרו תנועה לפנים היבשת במעלה הנהרות) את עיקר העבדים הם קנו או קיבלו בתוך מסגרת העבדים המסורתית של אפריקה- סוחרי עבדים אפריקניים וערביים החליפו עבדים בתמורה לנשק (שהקל עליהם לתפוס עבדים נוספים) וסחורות אחרות.

לאחר חלוקתה של אפריקה בין המעצמות בועידת ברלין ב-1884, השיגה צרפת את רוב המושבות במערב היבשת. בסנגל ישבו כאמור הצרפתים עוד קודם, וחלק מן הילידים קיבל אזרחות צרפתית ונשלח ללמוד בצרפת- נשיאה הראשון של סנגל, ליאופולד סנגור היה למשורר, ובשנת 1983 אף הוצע לו להצטרף לאקדמיה ללשון הצרפתית, אחד מהמוסדות האריסטוקראטיים ביותר באירופה, ובכך היה לאפריקני הראשון שהוצעה לו הצעה שכזו.

בשאר המושבות המצב היה קשה יותר, בקונגו הצרפתית, צ'אד, גינאה, חוף השנהב ובנין למשל, העבידו הצרפתים את הילידים בעבודות כפויות בכדי ליצור כלכלה חקלאית המתאימה רק לצרכיה של צרפת.

עד היום קולוניות רבות לשעבר, לא רק צרפתיות, מבוססות על גידול חקלאי אחד, ושינוי במחירו בעולם משפיע על הכלכלה כולה באופן עמוק.

מדינות מערב אפריקה הצרפתית לעצמאות כחלק מהצעה שקיבלו רוב המושבות הצרפתיות בימיו של דה גול בתחילת שנות ה-60, האפשרות להסתפח לצרפת או לצאת לעצמאות. מדינות מערב אפריקה בחרו לצאת לעצמאות ובידי צרפת נותרו כיום מספר קטן יחסית של מושבות ברחבי העולם.

אסיה

הצרפתים החזיקו עוד במאה ה-17 מספר מובלעות קטנות בהודו שעברו לבסוף לשליטה בריטית במאה ה-19, אולם המושבה הצרפתית החשובה באסיה השתרעה מזרחה משם, בשטח בו קיימות כיום, וייטנאם, קמבודיה ולאוס, שטח שכונה על ידי הצרפתים הודו-סין. הצרפתים הגיעו לאזור עוד בשנת 1858 והחלו לכבוש לעצמם שטחים.

בשנת 1887, לאחר מספר שנות מלחמה עם הסינים שלהם הייתה אחיזה במקום, הקימה צרפת את הודו-סין הצרפתית, מושבה שהורכבה בתחילה מקמבודיה ווייטנאם, ומשנת 1893 גם לאוס צורפה. שנים של כיבוש קולוניאלי הופרעו רק לזמן קצר במהלך מלחמת העולם השנייה, יפן הקיסרית נכנסה לתוך הודו-סין וניהלה את המושבה עד לתום המלחמה.

לאחר המלחמה שבה צרפת לנהל את המושבה אך הפעם הוויטנאמים כבר רצו בעצמאות- ארגון בשם וייט-מין בהנהגת הו-צ'י מין, בעל אוריינטציה קומוניסטית (גלגולו המוקדם של הויט-קונג, ארגון שלימים יילחם באמריקנים במלחמת ויטנאם, בניגוד לתמיכה אמריקנית בו במהלך מלחמת העולם השנייה - לא היה הפעם האחרונה בהיסטוריה שבה האמריקנים יממנו את אויביהם לעתיד). הו-צ'י מין הכריז על חלק מוייטנאם כעל מדינה עצמאית בשנת 1946, ומלחמה החלה להתפתח בינם לבין הצרפתים עד לעזיבתה של צרפת את וייטנאם (וכן את קמבודיה ולאוס) בשנת 1954.

האבדות במלחמה זו היו רבות- לפחות 300,000 ויאטנמים ו-100,000 צרפתים נהרגו במלחמה, חצי מיליון ויאטנאמים נפצעו ומאה אלף נשבו (75,000 פצועים צרפתיים ו-40,000 שבויים). בקרב האחרון בין הצרפתים לויאטנאמים, קרב שכונה דיין ביין פו, ספגו הצרפתים אש ארטילרית קשה, 2300 הרוגים וקרוב ל-12,000 שבויים, מחציתם מתו בשבי.

היה זה המסמר האחרון בשלטון הכיבוש הצרפתי, והויאטנמים זכו לעצמאות, עד שזו הופרה עשר שנים אח"כ ע"י מעצמה מערבית אחרת- ארצות הברית של אמריקה.



לדף הבית   הדפסה  שלח תגובה לעורך