פורטוגל הייתה למעצמה קולוניאלית למן תחילת עידן הקולוניאליזם, בסוף המאה ה-15. יורדי הים שפעלו בשירותה, היו מבין המיומנים ביותר שידע העולם, ביניהם ואסקו דה גמה, האירופי הראשון שהגיע מאירופה להודו ישירות דרך הים בהקיפו את כף התקווה הטובה (תעלת סואץ טרם נחפרה) ופרדיננד מגלן, שלימים עבר לשרת את מלך ספרד.  

כיום ישנם 178 מיליון דוברי פורטוגזית בעולם, רובם מרוכזים בברזיל, והשפה הפורטוגזית היא השפה השישית הכי מדוברת בעולם ומשמשת כמזכרת חיה אחרונה מהמעצמה הקולוניאלית מפעם, מעצמה שהצליחה להגיע למקומות רבים בעולם החדש לפני מדינות גדולות וחזקות יותר.

מי הן המושבות הבולטות שהיו תחת השליטה הפורטוגזית?

לפי יותר מ-500 שנים החלו הפורטוגזים במסעותיהם ברחבי העולם, במהלכם הגיעו לאמריקה הדרומית, לאפריקה ולמזרח הרחוק.

ברזיל

קבוצת יורדי הים מפורטוגל, בהנהגת פדרו אלבארס קאבראל (CABRAL), נחתה בחופי ברזיל בשנת 1500. רק 32 שנים אח"כ, הוקם יישוב הקבע הפורטוגזי בברזיל, סאו ויסנטה, שהיווה גם תחנת מעבר לעבדים הראשונים (האינדיאנים תושבי ברזיל).

בתחילה ניסו המתיישבים הראשונים לשעבד את האינדיאנים תושבי המקום, בכדי שיסייעו במטעי הסוכר הראשונים שהחלו לקום בברזיל, כמו גם בעבודות חקלאיות נוספות. האינדיאנים סירבו להשתעבד לאירופים, ונסו לכיוון יערות העד של האמזונס, אל האזורים שהאירופים לא העיזו להיכנס.

אבל לא כולם הצליחו לברוח, רבים נתפסו ונאלצו להילחם, ידועים על מקרים לא מעטים של אינדיאנים שהתאבדו בכדי לא להשתעבד. הפורטוגזים נאלצו לבסוף להרים ידיים ולנסות ולשעבד אוכלוסייה אחרת- אוכלוסייה שחורה שנחטפה והובאה מאפריקה.

שינוי זה לא בישר על הקלה במצב האינדיאנים. ההיפך הוא הנכון - חלק גדול מהם פשוט חוסל - על פי הערכות, אוכלוסיית האינדיאנים הברזילאית טרם גילויה של ברזיל ע"י פורטוגל, מנתה בין 4 ל-6 מיליון אשר התחלקו לכ-2,000 קבוצות שונות שהשתמשו בלשון ייחודית לכל קבוצה. כעבור 450 שנה, ב-1950, הוערך כי נותרו חיים בברזיל 100,000 אינדיאנים בלבד.

כיום, לאחר שהאוכלוסייה התאוששה מעט ומונה כ-300,000 איש, הרבה בזכות הממשלה הברזילאית, מתועדות מעט פחות מ-200 לשונות המדוברות גם כיום.

כאמור, יורדי הים מפורטוגל החלו לייבא עבדים מאפריקה בהמוניהם. בשנת 1822, מנתה אוכלוסיית ברזיל כולה כמיליון בני אדם, 30% מהם עבדים ילידי אפריקה או ממוצא אפריקני. בשנים אלה כבר פינו גידולי הסוכר את מקומם כגידול כלכלי מוביל בברזיל לקפה, ובשל הדרישה העולמית למוצר זה, גדלו שטחי הגידול ובמקביל גם כמויות העבדים בברזיל.

בינתיים, החלה האימפריה הבריטית לחוקק חוקים בפרלמנט שלה כנגד מוסד העבדות עצמו, בתחילה במושבותיה שלה, ומאוחר יותר, מנע הצי הבריטי גם ממעצמות אחרות לעסוק בסחר בעבדים.

המאבק בעבדות החל לקרום עור וגידים במהלך שנות ה-20 וה-30 - באותם שנים נפרדה ברזיל מפורטוגל (1822) והחוואים הפורטוגזים המשיכו ליהנות מסחר העבדים. בשנת 1884 כבר הוחזקו מיליון ורבע עבדים ברחבי ברזיל, ומאותו הרגע מספרם החל לרדת, הרבה בזכות הלחץ הבריטי, כמו גם החקיקה בברזיל גופא. בשנת 1889 בוטלה העבדות לגמרי וקמה רפובליקה בברזיל, משתדלת להתנתק מעברה הקולוניאלי.

איש אינו יודע כמה עבדים אפריקנים קיפחו את חייהם לאורך 300 שנות עבדות, אך גם ההערכות השמרניות ביותר מדברות על מיליונים רבים.

(Stock.Xchng :מאבק בעבדות בהתיישבות הפורטוגזית בברזיל (צילום

אפריקה

עוד בשנת 1575, בנו הפורטוגזים בעיר לואנדה, עיר חוף ולימים בירת אנגולה, התיישבות קבע ונמל, ממנו נשלחו העבדים, בעיקר לברזיל. אנגולה הייתה מפורסמת כבר אז ביהלומים שלה, ובמקביל לסחר העבדים, הביאו הפורטוגזים כמות רבה של יהלומים מאנגולה.

רק בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עת החלו מדינות אירופיות נוספות להגיע לאפריקה, החלו הפורטוגזים לחדור לפנים היבשת בכדי לשלוט על מושבה המקבילה בגבולותיה לאנגולה של ימינו. אנגולה הייתה המושבה האירופית האחרונה (להוציא את מדינות אפריקה הדרומית שנשלטו בפועל בידי שלטון לבן מקומי) ושוחררה רק בנובמבר 1975, אחרי 14 שנות מלחמה, כמו גם בזכות הפיכה צבאית בפורטוגל עצמה ששמה קץ לשלטונו הפאשיסטי של סלאזאר, יצאה אנגולה לעצמאות.

למרבה הצער, מיום שחרורה וכחלק ממאבקי כוחות גלובאליים, שקעה אנגולה במלחמת עצמאות רצופה עד שנת 2002, משאירה מאחוריה חצי מיליון גופות והרס רב ביותר. כיום חיים באנגולה כ-30,000 פורטוגזים והשפה הפורטוגזית, כשפה ראשונה או שנייה, היא עודנה המדוברת ביותר באנגולה.

גורלה של מוזמביק לא היה שונה בהרבה - הפורטוגזים הגיעו לשם בתחילת המאה ה-15 והחלו לסחור באוצרות טבע ובעבדים. בשל הרצון לחסוך בהוצאות, התאפשרו לחברות בריטיות רבות להקים מטעים ולפתח את העבודה במכרות, תוך שהם מתבססים כל כוח העבודה האפריקני (בתחילה עבדים, ואח"כ עובדי כפייה בשכר זעום).

מוזמביק הפכה במהלך התקופה הקולוניאלית למושבה לבנה של ממש ורבע מיליון פורטוגזים אכלסו אותה בתחילת המאה ה-20. מוזמביק יצאה לעצמאות רק בשנת 1975, כמו אנגולה, ונחשבה במשך שנים רבות למדינה קומוניסטית. כיום חיים במוזמביק עדיין למעלה ממאה אלף פורטוגזים, והשפה הפורטוגזית וכן הדת הקתולית מוכרים אף הם לחלקים רבים באוכלוסייה.

מזרח טימור

הפורטוגזים הגיעו לאי טימור באוקיאנוס השקט כבר בשנת 1520. כמאה שנים אח"כ הגיעו לשם גם ההולנדים ולאחר שנים רבות של מלחמה החליטו לחלק ביניהם את האי, מערב טימור עבר לידיים הולנדיות עד לשנת 1949, אז קיבלה אינדונזיה עצמאות ומערב טימור עבר לשליטתה.

מזרח טימור המשיך להשתייך לפורטוגזים עד לשנת 1975, לאחר 455 שנות קולוניאליזם, השנה בה ויתרה פורטוגל על שארית מושבותיה הקולוניאליות בעולם.

ההיסטוריה של מזרח טימור הייתה עגומה גם ללא הכיבוש הפורטוגזי: מזרח טימור ידעה גם כיבוש יפני אכזרי במלחמת העולם השנייה, בה נהרגו לפחות 50,000 טימוריאנים, שנלחמו בכיבוש זה לצד האוסטרלים וכן, לאחר שפורטוגל יצאה משם, הפכה מזרח טימור לשטח תחת כיבוש אינדונזי, שבסיומו בוצע בטימוריאנים רצח עם- על פי הערכות 200,000 מתוך אוכלוסייה של 600,000 נרצחו במהלך הכיבוש האינדונזי שהגיע לסיומו בשנת 1999 (באופן רשמי רק ב-2002, עת עזבו אחרוני החיילים האינדונזים בלחץ האו"ם את המדינה החדשה).

כיום, כ-90% מהאוכלוסייה במזרח טימור היא קתולית, זכר לפעילות האינקוויזיציה הפורטוגזית האכזרית במדינה.

הודו

לא כל מי שנוהג לפקוד את חופי גואה, אחד מיעדי התיירות הפופולאריים ביותר בקרב התרמילאים הישראלים, יודע כי גואה הייתה מושבה פורטוגזית במשך קרוב ל-450 שנה, עד 1961.

ראשון "התרמילאים" המערביים היה ואסקו דה גמה, שהגיע להודו בשנת 1498. ב-1511 החלה כבר התיישבות של קבע במה שמוכנה גואה העתיקה כיום, והיא שימשה כבסיס לסחר בתבלינים ובסחורות מתוך הודו לאירופה, שנים לפני שהבריטים עסקו בסחר זה.

גואה לא הייתה המושבה הפורטוגזית היחידה, גם דאמאן הנמצאת מאות ק"מ צפונה מגואה הייתה בשליטה פורטוגזית לכל אורך השנים הללו, גם לאחר שהודו עצמה הפכה לעצמאית ב-1947.

במהלך הכיבוש הפורטוגזי, רבים מבני המקום אולצו להתנצר, רכוש רב הוחרם ותשלומי המסים היו כבדים. בשל סירובה של פורטוגל לסגת מגואה ומשאר המובלעות הפורטוגזיות לאחר הכרזת העצמאות ההודית, נכנס הצבא ההודי בשנת 1961 למובלעות אלה וגירש את הפורטוגזים.

הודו כמעט גונתה על המהלך הזה מצד האו"ם, אך וטו סובייטי חיסל את הניסיון הזה באיבו.

נוסף על כל אלו, החזיקה פורטוגל מושבות קטנות יותר באוקיאנוס האטלנטי, איי כף ורדה ואיי סאו טומה ופרינסיפה שהיו למרכזי סחר בעבדים ותחת שליטה פורטוגזית במשך קרוב ל-500 שנה, וכן גינאה ביסאו במערב אפריקה, שגם כיום, 30 שנה לאחר שחרורה, נחשבת לאחת מעשר המדינות העניות בעולם.

בשל העובדה שפורטוגל כמדינת האם הייתה מדינה קטנה יחסית ודלת תושבים, התאפיינה המדיניות הקולוניאלית שלה בשימוש נרחב בעבדים ובהשתלטות על נקודות מפתח בסחר הימי העולמי (כמו נמלי הים בהודו והאיים באוקיאנוס האטלנטי) שדרשו נוכחות צבאית קטנה ביותר.

באפריקה אפשרו הפורטוגזים דריסת רגל למעצמות אחרות כמו בריטניה בתחומן (כפי שנהגו הבלגים בקונגו) אולם ברזיל, שהייתה ליהלום שבכתר הפורטוגזי (ובמשך תקופה קצרה בהיסטוריה, בזמן הכיבוש הנפוליאוני ב-1807 בפורטוגל, הייתה ברזיל עצמה לפורטוגל, בשל הבריחה הפורטוגזית בראשות משפחת המלוכה לברזיל), זכתה לקשר הדוק ביותר עם מדינת האם, כלכלי, דמוגרפי, תרבותי, צבאי ועוד.

כישרונם של יורדי הים הפורטוגזים (יש לזכור כי יורדי ים רבים כמו קולומבוס נכשלו בניסיונם להגיע להודו, ולכן פורטוגל הייתה הראשונה שהצליחה) הביא להם הצלחות רבות גם כאשר פורטוגל הייתה כבר אימפריה שוקעת במשך שנים רבות.

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---