|
התנהלות מנהיגי ערב - שתי גישות מנוגדות
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 27/02/2006, 21:06
אלון לוין ויובל בוסתן
|
|
 |
|
|
בדברי ימי ההיסטוריה המודרנית במזרח התיכון התפתחו שתי תפיסות מנוגדות ביחס להצהרות של מנהיגים ערביים ומוסלמים. התנהלותם של המנהיגים, בעיקר מול ישראל, מרתקת במיוחד כאשר בוחנים אותם אל מול שתי הגישות הרווחות.
הגישה הראשונה גורסת כי הצהרות, ובעיקר הצהרות לוחמניות מצד מנהיגים ערביים מיועדת לאוזניו של הציבור של אותו מנהיג ואשר בעיניו מעמדה של ישראל בפרט ושל המערב בכלל בקרב מדינות המזרח התיכון הוא על תקן של שטן- השטן הגדול (ארה"ב) והשטן הקטן (ישראל).
בשל כך, מנהיגים המאמינים בתפיסה זו משמרים את גישתם התוקפנית בכדי לא לאבד מן הפופולאריות שלהם בציבור, אפילו כשמטרתם היא הדברות עם ארה"ב או ישראל. מסיבה זו, כשמנהיגים אלה באים במגע עם גורמים מערביים, עולה נימה יותר מפויסת מדבריהם.
הגישה השנייה סוברת כי מנהיגי המזרח התיכון דווקא מבטאים את רחשי ליבם כשהם פונים לציבור שלהם, ואילו בבואם לדון עם מנהיגים מערביים הם עושים שימוש בלשון דיפלומטית, כחלק מתרבות הדיון המערבית.
המכנה המשותף לשתי הגישות הוא שמנהיגים אלה מתאימים את עצמם לקהל מאזיניהם בכל מקרה, ומספקים לכל אחד את מה שהוא מצפה לשמוע. אך בניגוד לסוכן מכירות חלקלק המעוניין רק במכירה ועל כן הוא משתדל להשמיע לקהל לקוחותיו בדיוק את המצופה ממנו, מעשיהם של מנהיגי המזרח התיכון בעקבות ההצהרות, מעידים כי הם מתכוונים דווקא למה שהם אומרים בנאומיהם במדינתם, ולא לאמירותיהם במסגרת מגעם עם גורמים מערביים, כפי שגורסת התפיסה השנייה.
דוגמאות מהשנים האחרונות
דוגמאות לתפיסות השונות יש למכביר- איומיו של סאדאת כי יקריב מאות אלפי חיילים בכדי להחזיר את סיני לרשותו, הביאו בסופו של דבר למלחמת יום הכיפורים, איומיו של סדאם חוסיין על מדינות המפרץ הובילו לפלישה לכווית, ואיומיו על ישראל הובילו לירי טילים במהלך מלחמת המפרץ.
בישראל זכורים נאומיו של עראפת בדרום אפריקה בשנת 1994 ובמקומות אחרים בהם כינה את הסכמי אוסלו הסכם חודייבה (הסכם שנחתם בין מוחמד והמוסלמים לבין שבט קורייש ששלט במכה, הסכם שהופר על ידי מוחמד לאחר שהתחזק והביאו לכבוש את מכה לבסוף).
על פי כל הדעות, כולל של אלה המקורבים לעראפת עצמו, הוא כלל לא תכנן לחתום על הסכם קבע עם ישראל ולראיה סירובו לחתום על הסכמי טאבה וקמפ-דיוויד מחד ועידוד (שלא לומר תכנון) אינתיפאדת אל-אקצה מאידך.
המלך עבדאללה - מפויס רק למראית עין? (צילום: מחלקת המדינה האמריקנית)
תאמינו לו!
כיום, כשנשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד מאיים חדשות לבקרים על ישראל (ביום ירושלים האיראני הוא טען כי יש למחוק את ישראל מהמפה), או מנסה לגרום לדה לגיטימציה נגדה, באמצעות הכחשת שואה והטענה שאם התרחשה שואה, על אירופה לדאוג למדינה יהודית על אדמתה, נראה שחובה לקחת את איומיו ברצינות.
למעשה, אחמדינג'אד מספק היום לישראל תירוץ נדיר בכדי לפעול נגדו.
בזירה הדיפלומטית המורכבת יש משקל גם לדברים שנאמרים ולא רק למעשים.
האיראנים טוענים במידה רבה של צדק, והמצרים מגבים אותם על כך, כי לישראל יש נשק גרעיני, והיא אף המדינה היחידה במזרח התיכון שיש לה נשק שכזה, ועל כן אי אפשר להכריח רק מדינה אחת להתפרק מנשקה הגרעיני (או לוותר על מאוויה הגרעיניים) ולא לדרוש זו ממדינה אחרת.
אומנם, ישראל מעולם לא הודתה באופן רשמי כי בבעלותה נשק גרעיני (מדיניות העמימות), אך דומה כי המדובר בסוד הגלוי ביותר בעולם.
איומיו של אחמדינג'אד יוצקים תוכן אמיתי ומצמרר לפעילות האיראנית להשיג נשק גרעיני.
בשל כך, יצרו בעבר האמריקנים את המושג מעצמה גרעינית אחראית- היה זה לאחר שההודים ביצעו ניסוי גרעיני שגרר סנקציות בינלאומיות.
הסנקציות הוסרו כאשר האמריקנים (והיפנים) השתכנעו כי ההודים הם אומה אחראית.
איראן בהנהגתו של אחמדינג'אד היא אינה מדינה אחראית והוכחה לכך ניתן לראות במעורבות שלה בנעשה בעיראק, לבנון וישראל (התמיכה המסיבית בטרור).
אולם, בעוד שקשה להוכיח כי הפעילות הטרוריסטית היא באחריותה, בנאומיו הפומביים של אחמדינג'אד הוא מספק בסיס מוסרי להתקפה עליו שלא יכול להיות מוטל בספק.
| |
|
|
|
|
