חיפוש :
  

פרצנו את הדלת אך הבניין לא התמוטט
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 20/12/2006, 23:16
יורם המזרחי-איסט

יורם המזרחי, מקים ומפקד רצועת הביטחון המקורית ב-1978, ממשיך לנתח את הסיבות לכשלון במלחמת לבנון השנייה. המזרחי מזכיר את טעויות העבר וההווה, בתקווה שלא יישנו בעתיד, בכתבה שמינית בסדרה.  

"כעת אפשר לבנות צימרים על אדמה פורייה לא על חבית נפץ"
(מהתקשורת, ציטוט תא"ל מיל. גל הירש בעת טקס העברת פיקוד על אוגמ"ר 91")

ספק אם גל הירש, החרד לצימרים, יודע מי הוא תא"ל מיל אפרים "פיחוטקה" חירם, שהיה מפקדה הראשון של אוגמ"ר (אוגדה מרחבית) 91, או מה היה הרקע להקמתה. אפשר שלו היו גל וקודמיו נועצים בחירם ו"זקנים" אחרים מאותו עידן, הייתה מצטיירת תמונה "לבנונית" שונה מזו של קיץ 2006.

למען הצדק ההיסטורי, יש להתייחס לנתונים ההיקפיים שסיימו קריירה של קצין מבטיח, שלפי העיתונות נקבע לגביו שבעתיד יתאים רק לתפקידי מטה. על רקע הנראה בעין מחישוקי צה"ל המודרני, החרד מאמהות חיילים ועיתונות פולשנית יותר משהוא מודאג ממעשי האויב, קשה להניח שהדברים היו מתנהלים אחרת, לא רק במפקדת גל הירש, כשהאמת היא שהרשלנות והזלזול הפכו לנורמה מסוכנת ומקובלת.

כמי שסופח למטהו של "פיחוטקה" מייד עם הקמת האוגמ"ר, זכורים לי שיחות וויכוחים על מהות היחידה הטרייה, שלמעשה הייתה מפקדת-שליטה (משל"ט) שלרשותה שתי יחידות סדירות וקבועות. חטיבה 300 האחראית לקו הגבול מצומת סאסא מערבה לים. וגדוד 961 נח"ל, שישב במטולה תחת פיקוד החטמ"ר (חטיבה מרחבית) שפריסתה מצומת סאסא להר-דוב ומפקדתה במחנה גיבור. שאר הכוחות הוצבו באוגדה לפרקי זמן שונים ובאו ממאגר הסדיר והמילואים של צה"ל.

בין השיחות השונות על האוגמ"ר החדש ומה שהמטכ"ל ופיקוד הצפון ציפו שתשיג מעבר להגיון ייעול שליטה בגזרת גבול לבנון, העליתי נושא האוגמ"ר עם חברי המנוח רא"ל מיל. רפאל "רפול" איתן בפניו, ופרסתי "דעה אחרת" שאינה מקובלת בצה"ל. גישתי נשענה על בסיס אבחנת זווית היסטורית ולקחי צבאות אחרים או מצבים מקבילים, בהם היה על מפקדים להחליט מה עדיף על מה. האם פעולות ניידות מציקות ומכאיבות בשטח האויב, או חפירת מוצבים, עיבוי קו ויצירת " מסה" חשופה לספיגה?

גל הירש - לא האשם היחידי. צילום: דובר צה"ל

מבין הדוגמאות היו "הדיוויזיה הטריטוריאלית" בצבא הצרפתי של ערב מלחמת העולם השנייה, התפיסה הבריטית של "צבא טריטוריאלי" וחיל משמר הגבולות של ברית-המועצות, שהתפורר עם פתיחת המתקפה הגרמנית של 1941. הנחתי הייתה שקיבעון טריטוריאלי-מרחבי, הוא סוג פעילות צבאית ממנו אי אפשר לדלג בבת אחת ולעבור ליזמה התקפית, מחוץ למשענת הטופוגרפית של המוצבים השומרים עליה, הישובים, הדרכים וכו', שלמענם נוצרה המסגרת הגלומה בעצם השם "אוגדה מרחבית" (כינוי שלכל היותר עובר שיפוצים שונים ומשונים, שלא משנים תפיסה או תנאי יסוד).

התשובות ששמעתי באותם ימים חולקו לשתיים : א) גבול-הצפון הוא זירת המלחמה "החמה" של צה"ל, כל זה עם היבט צבאי לאומי אזרחי וכלכלי משולב, המצדיק מפקדת-על כ"שעטנז" בין אוגדה לוחמת ליחידת הגנה-מרחבית והגנה אזרחית במלוא מובן גישת "עורף קדמי" (השונה באופיו מעורף עמוק, למשל ישובי כביש הצפון בהשוואה לישובי עמק יזרעאל) ב) האוגדה תיתן תשובה הולמת לסוג האויב המיידי (אז אש"ף והשמאל הלבנוני לזניהם).

החלק הראשון התקבל יפה אצל קציני המטה בכל הרמות, כולל כאלה שעם כל מסגרת חדשה שהוקמה "אצלם" חשו יתר-חשיבות, עד התנפחות חסרת בסיס וראו אפשרויות קידום מהסוג של "חוק פרקינסון". החלק השני והחשוב של הקמת אוגמ"ר 91 כתשובה לאויב, לא הוגשם במלואו אף שבאותה תקופה בוצעו מעבר לקו אד"ל כמה פשיטות רגליות של צה"ל, מה שהלך ונמוג עם "העברת גזרה" בין אש"ף לחיזבאללה אחרי מלחמת 1982 ועוד יותר אחרי הנסיגה החד צדדית של שנת 2000.

מה שהושג עם הקמת האוגדה היה אפוא חיזוק "תורת הבט"ש הסביל" של צה"ל וביצור הגבול כאילו היה קו-מאזי'נו ישראלי המיועד לבלום בכל רגע שפעת שריון אויב. לכל בעיה שהציגו המחבלים מסוף שנות השבעים והלאה ניתנה תשובה אופיינית לצבא חסר דמיון, שאיבד יזמה ואולי רצון להלחם נגד גרילה בשיטות לא מקובלות, עם הכרת ערך "גרילה מול גרילה" כחלק מהברירות הטקטיות.

אחת הדוגמאות לסוג התגובה של "רובה ציד נגד יתוש" בלטה אחרי לילות-גלשנים, או כדורים פורחים, כשבקו הצפון הוצבו סוללות טילי הוק ונשק נ"מ, שכידוע לא מנעו אפילו שימוש שעשה החיזבאללה במזל"ט. הפתעות שהיו צריכות לעורר את המטה-הכללי, כמו התקפת הגלשן על מחנה גיבור, לא הולידו הרבה, ובראיה לאחור איך וכיצד טופל המקרה בצה"ל, מגלה "במגירות הזיכרון הקולקטיבי" של העם והצבא, דמות אומללה של ש.ג שעלה על המזבח, במקום קצינים בכירים, לפחות מהרמה אליה הגיע גל הירש.

על רקע המציאות שנוצרה באזור דרום-לבנון, ותחושת ההקלה שבאה אחרי הנסיגה של שנת 2000 הוכח עד כמה החיזבאללה הכאיב לצה"ל ולאיזו רמת שיתוק מבצעי ירד צבא שפעם היה "אמן" פעולות תגמול, פשיטות וערעור בטחונו העצמי של האויב. הנסיגה לקו גבול מוצק, מדרום לגדר המערכת וכביש פטרולים מזמין צרות, צמצמו במידה רבה צורך במרדפים בעקבות חוליות חבלה שלכאורה "נעצרו על הגבול" ולמעשה שינו טקטיקה ויעד אסטרטגי, כל זה מאחורי הנוחיות הישראלית של "עקרון הצימרים" שהוא הירושה שגל הירש העביר למחליפו גם אחרי בזיון יולי אוגוסט 2006.

לפי מה שעולה מדו"ח אלמוג והערות הרמטכ"ל על תא"ל גל הירש, היו בשטח הרבה פיתוחים והמצאות טכניות, ההולמות את צה"ל של מצלמות הווידיאו כזקיפים ומסכי פלסמה כמענה לשליטה. כך לא קשה להבין איך קרסה המסגרת הפיקודית המפקחת על נושא שגרתי בהחלט (בכל צבא על גבול עוין אך יציב) כניהול סיורי גבול ממונעים, תצפיות ולפעמים חילופי ירי ארטילרי. המערכת שהוקמה בשעתו ע"י תא"ל אפרים "פיחוטקה" חירם שהייתה צריכה להיות גם מענה מתאים ופעיל לאויב, לא פעלה כראוי ונתפסה עם התחתונים למטה.

מול התמונה העגומה של תת-אלוף צעיר כ"ש.ג תורן", יש לנסות ולהעריך מה רואה האויב ואיזה לקחים הפיק מסוג הלחימה שבחר עם עקרון מנחה של שמירת יזמה. גישת הגרילה הצליחה מעל למשוער. החיזבאללה בחר את המקום והעיתוי לפגיעה בישראל, ניצל נכון יתרונו כחלק מהסביבה הדרום לבנונית, הפגין יכולת שמירת היקף האש הארטילרית-רקטית, ניהל סדרה מוצלחת של קרבות קטנים ומקומיים נגד אויב כבד, עמוס לעייפה בטנקים ארטילריה ומטוסים, שכפרפראזה על קטע מיומנו של הגנרל הגרמני האלדר בראשית מבצע ברברוסה 1941 "פרצנו את הדלת אך הבניין לא התמוטט".

ומה יותר מאשר מראה צה"ל העסוק בתופעות "כסת"ח" ועם מותש לא מעט בגלל הנהגה מדינית צבאית כושלת, מול חיזבאללה, שחודשיים אחרי "השקט שנקנה לטובת הצימרים" לא היה צריך להשתדל יתר על המידה כדי להוציא לרחובות ביירות מליון איש ואישה עם מטרות ברורות להפיל את ממשלת לבנון ואגב כך להתכונן לטפל בגל הירש הבא.

המשיכו לחלק ט' של הסקירה: העברית בשימוש היריב וערבית כקללה

יורם המזרחי הוא בעל הבלוג G2Analyst
המאמר נכתב במיוחד לסיקור ממוקד (אין להעתיק, לתרגם ולהפיץ ללא רשות המחבר).



לדף הבית   הדפסה  שלח תגובה לעורך