חיפוש :
  

המשימה: דארפור
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 01/08/2007, 21:04
אלון לוין ויובל בוסתן

ארבע עשרה שנה לאחר הטיפול המחפיר ברצח העם ברואנדה, וארבע שנים מאז החלו הזוועות בדארפור, קיבלה מועצת הביטחון החלטה לשלוח כוח בינ"ל משמעותי לאזור. בצד התקוות, טוענים רבים כי ההחלטה היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי עבור מיליוני האנשים שחייהם כבר מזמן אינם חיים.  

מלחמת האזרחים שהשתוללה בסומליה בתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה הביאה את ארה"ב להוביל לסומליה כוח שמירת שלום מטעם מועצת הביטחון. ב-3 באוקטובר 1993, לאחר יותר משנה של נוכחות אמריקנית רצופה בסומליה, נכנס כוח אמריקני למוגדישו הבירה במטרה ללכוד מבוקשים בכירים ומקורבים למנהיג המיליציה המקומית מוחמד אידיד.

המבצע הסתבך במהירות והפך לקרב הקרקעי הנרחב והארוך ביותר בו השתתפו כוחות אמריקנים מאז מלחמת וייטנאם. במהלכו, נהרגו 18 חיילים אמריקנים, נפצעו 73 ואחד נוסף נחטף. שני מסוקים אמריקנים הופלו ושלושה נוספים נפגעו. הנפגעים בקרב האזרחים ופעילי המיליציה היו גבוהים בהרבה והם הסתכמו על פי ההערכות בכ-1,000 הרוגים ו-4,000 פצועים.

תגובת הציבור האמריקני לקרב, שתועד כעבור מספר שנים בסרט "בלאק הוק דאון" הייתה קשה והביאה לנסיגה אמריקנית מוחלטת מסומליה בתוך חצי שנה ולהתפטרותו של מזכיר ההגנה דאז, לס אספין. חמור מכך - הזעם הציבורי בארה"ב בשל תוצאות המשימה בסומליה, וחוסר הרצון המופגן של ממשל קלינטון להוביל כוחות התערבות בינלאומית באזורים שלא נגעו ישירות לאינטרס האמריקני, העלה את החשש כי הקהילה הבינ"ל תתקשה להתערב באופן יעיל במקרה שסכסוכים אתניים אחרים יתדרדרו לכדי מעשי רצח המוניים.

איש בוושינגטון לא העלה אז על דעתו כי תסריט הבלהות הזה יתממש בתוך פחות מחודש.

(CDC :פליטים בדארפור - משוועים לעזרה (צילום

זוועת רואנדה

ב-3 באוקטובר 1993, באותו היום שנערך הקרב במוגדישו, נחתמו הסכמי ארושה, שהביאו לסיומה את מלחמת האזרחים הראשונה של רואנדה, בה נלחמו, ולא בפעם האחרונה, בני שבט ההוּטוּ בבני שבט הטוּטסי.

האיבה בין בני השבטים, שבעבר קיימו קשרים תקינים ביניהם, הלכה והתעצמה בעקבות פעילות השלטון הקולוניאליסטי הגרמני בתחילת המאה ה-20, ועוד יותר מכך של השלטון הבלגי שירש אותו, ומינה את בני המיעוט הטוטסי למעמד השליט באזור. אלו מצידם התעמרו והתאכזרו לבני ההוטו. סיומו של השלטון הקולוניאליסטי והדמוקרטיזציה שהתפשטה באזור, החל בשנות ה-60 של המאה שעברה, בישרה טובות לבני ההוטו שתפסו את השלטון הודות לרוב המכריע שלהם באוכלוסיה. לעומתם, בני שבט הטוטסי סרבו להיפרד ממנעמי השלטון וניסו להתנקש במנהיגי ההוטו. בהתפרצות האלימה שליוותה את יציאת המדינה לעצמאות, נרצחו כמה עשרות אלפי טוטסי, וכ-200,000 אחרים נסו למדינות השכנות.

ב-1985 הקימו בני הטוטסי שהתגוררו באוגנדה את "החזית הפטריוטית של רואנדה" (FPR) וכעבור חמש שנים החלו לתקוף יעדי ממשל ברואנדה, בשורה של פעולות אשר נתנו את האות לפתיחתה של מלחמת האזרחים הראשונה של רואנדה, שארכה שלוש שנים. המלחמה הסתיימה, כאמור, בחתימה על הסכמי ארושה, אשר נחתמו בתיווך אמריקני וצרפתי. עם החתימה על ההסכם, שוגר לאזור כוח משימה מיוחד של האו"ם, בהובלה קנדית ובהשתתפות חיילים בלגים, אשר נועד לסייע ביישום ההסכם. למרות התקוות, השקט ברואנדה נמשך חודשים ספורים בלבד.

ממשלת ההוטו, שנאלצה לחתום על הסכם השלום בעקבות הלחץ הבינלאומי, לא הראתה כל נכונות לפיוס – מיליציות מקומיות שנתמכו ע"י הממשלה החלו לאגור כלי נשק ואמצעי התקשורת החלו בקמפיין הסתה פרוע נגד הטוטסי. בינואר 1994, הזהיר מפקד כוח המשימה של האו"ם כי בני שבט ההוטו נערכים להשמדה המונית של בני שבט הטוטסי. בקשתו לבצע פעילות מונעת נדחתה על הסף. תחת זאת, הועברה התראה לממשלה הרואנדית...

ב-6 באפריל 1994, הופל מטוסו של נשיא רואנדה, עליו שהו גם בכירים בצבא רואנדה, נשיא בורונדי ושני שרים מממשלתו. עד היום לא הוברר בוודאות מי עמד מאחורי הפלת המטוס, והדעות חלוקות בין ה-FRP לבין כוחות קיצונים מקרב ההוטו שיזמו הפיכה במטרה לצאת ולהשמיד את הטוטסי. כך או אחרת, ביום המחרת חוסלה ראש ממשלת רואנדה, בצוותא עם עשרה חיילים בלגים מכוח המשימה של האו"ם, שהופקדו על הגנתה. במקביל, אנשי צבא ומיליציות הסתערו על כפרי הטוטסי וטבחו בהם ללא רחם. המיליציות שנתמכו ע"י הממשלה נכנסו לפעולה במהירות, ובתוך ימים ספורים התפשטו מעשי הרצח לכל שטח המדינה.

רק בסוף חודש אפריל הודו באו"ם כי רצח עם אכן מתרחש ברואנדה. בשלב זה, על פי הערכות השונות, כבר נרצחו ברואנדה כחצי מיליון בני אדם. בתגובה לטבח, ולאור חוסר נכונותו של האו"ם לפעול, הסתערו כוחות FPR מאוגנדה וטנזניה על גבולותיה של רואנדה במטרה להגן על הטוטסי המקומיים. בחודש יולי, כ-100 ימים לאחר פרוץ הקרבות, הוכרעו הכוחות הרואנדים, וכ-2 מיליון בני הוטו, מהם רבים שהשתתפו במעשי הטבח, נמלטו מפני בני הטוטסי המנצחים אל מדינות האזור.

המראות הקשים מרואנדה, והמשבר ההומניטארי שהתפתח במחנות הפליטים שהקימו בני ההוטו במדינות הגבולות ברואנדה, לכדו את דעת הקהל העולמית, שהתקוממה על אוזלת ידה של הקהילה הבינלאומית. בעוד סירובן של מדינות דוגמת רוסיה וסין להתערב בעניין אותו החשיבו "פנימי" התקבל בהבנה מסוימת, הרי שסירובו העיקש של קלינטון לפעול בכדי להביא לסיום רצח העם הביא לרגשות אנטי-אמריקנים עזים.

הזיכרון הטרי של המפלה בסומליה הביא את הנשיא האמריקני לחשוש מהרפתקה נוספת. עד כדי כך, שקלינטון לא רק נמנע משליחת חיילים, אלא אף עיכב משלוח של 50 נגמ"שים אמריקנים שנועדו לכוח החירום ששיגרה מועצת הביטחון לרואנדה, וזאת עד שהתקבלה התחייבות של האו"ם ושל מדינות אפריקה לשאת בעלות המשלוח של הנגמ"שים, שנאמדה ב-6.5 מיליון דולר.

בחודשים שלאחר הטבח, במה שנחשב לאחד ממבצעי הסיוע הבינלאומיים השנויים ביותר במחלוקת, הגישו מדינות רבות סיוע הומניטארי לפליטים בני ההוטו שהתרכזו במחנות במזרח זאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) ובטנזניה – צרפת הקימה בית חולים שדה עם ציוד מודרני, ישראל שלחה את המשלחת הרפואית הגדולה בתולדותיה בכדי לסייע בתפעולו ומדינות נוספות באירופה שלחו ציוד רפואי אף הן. רק לאחר מסרים שהגיעו מכוחות ה-FPR ומכוח האו"ם ברואנדה, הבינו הכוחות המסייעים כי בין הפליטים מסתתרים רבים מאלו שביצעו את מעשי הטבח. חלקם אף המשיכו לצאת לתקוף מעוזי טוטסי גם ממקום מושבם במחנות הפליטים.

קלינטון ביקר ברואנדה ב-25 במרץ 1998, וכינה את שהתבצע ברואנדה רק ארבע שנים קודם לכן "מעשה הטבח האינטנסיבי ביותר במאה שטופת הדם שאנו עומדים לעזוב". קלינטון הביע את התנצלותו הן על העיכוב בסיוע הבינלאומי בעת האירועים והן על אי-הפעולה האמריקנית נגד פושעי המלחמה שהסתתרו במחנות הפליטים. באוגוסט 2005, בראיון לקול אמריקה, הגדיר קלינטון את השמדת העם ברואנדה "כישלון אישי שלי".

ועכשיו דארפור

מרקם האוכלוסייה בחבל דארפור אשר במערב סודן, בו מתגוררים שבטים ערביים לצד שבטים אפריקנים שאינם ערבים, גרמו ללחימה אזרחית בעוצמה משתנה לאורך רוב שנותיה של סודן, מאז יצאה לעצמאות ב-1956.

בתחילת 2003, לאחר שסבב שיחות שלום מכריע נכשל, החלו התנגשויות מזוינות בכל רחבי החבל בין התושבים האפריקנים, שטענו לקיפוח מתמשך מצד הממשלה, ובין השבטים הערביים, הג'נג'וויד, שזכו לחימוש וללגיטימציה גורפת מצד השלטונות. ההתנגשויות, שנשאו בתחילה אופי מקומי, הלכו והתפשטו והפכו אכזריות יותר ויותר מצד הג'נג'וויד.

מספר הנפגעים המדויק אינו ידוע וכנראה לעולם גם לא יוברר בדיוק. הערכות שונות אומדות את מספר הנרצחים ברבע מיליון או יותר, ואת מספר אלו שנאלצו לנטוש את בתיהם בלמעלה ממיליון וחצי. כוח של 7,000 חיילים שנשלח לחבל מטעם האיחוד האפריקני כשל לחלוטין בניסיונותיו להשפיע על המצב, שנותר עגום.

אל מול הלחץ הבינלאומי שהלך והתגבר בעיקר בשנה האחרונה ניצבה לצידה של סודן בעלת בריתה החשובה ביותר – סין, אשר מהווה יעד ללמעלה מ-70% מהייצוא הסודני. הסינים, אשר השקיעו מיליארדים בשדרוג תשתיות והטבות כלכליות לסודן טרפדו במשך זמן מה כל ניסיון של מועצת הביטחון להטיל סנקציות על סודן.

בניגוד למדיניותו של קלינטון, שהצלקת הסומלית הרתיעה אותו מכל הפעלה של כוחות קרקע, לנשיא האמריקני הנוכחי אין בעיה עם התערבות צבאית רחבה. למרות זאת, חופש הפעולה שלו בשנים האחרונות מבחינה פוליטית הצטמצם. בוש הבין כי מעורבות צבאית אמריקנית בסודן, עשויה שלא לצלוח כמה מהמורות כגון הקונגרס בו הוא תלוי לצורך תקצוב, דעת הקהל העולמית שעשויה הייתה לראות במהלך שכזה חזרה על דפוס הפעולה האמריקנית כנגד מדינה ערבית ובעלת מאגרי נפט ומועצת הביטחון כאמור, שבה הסינים נהנים מזכות הוטו. בחודשים האחרונים, החלה דעת הקהל, לא מעט הודות להשפעת התקשורת שהגבירה את תדירות השמעת עדויות הזוועה מהאזור, לדרוש את הפסקת הטבח המתנהל במערב סודן.

אל המאמץ הדיפלומטי התגייסו ראש ממשלת בריטניה הטרי, גורדון בראון, הממשיך את היוזמה של קודמו בתפקיד בלייר, וכן נשיא צרפת החדש ניקולא סרקוזי, הנוקט במדיניות תקיפה ומתערבת יותר מאשר המדיניות של קודמו שיראק. סרקוזי אגב, אינו מגביל עצמו לאזור סודן והוא מנסה לשקם את השפעתה של צרפת באפריקה, שעל חלקים נרחבים ממנה שלטה בעידן הקולוניאליזם.

מחנה פליטים בדארפור - ישוקם במהירות? צילום: ארגון הסיוע האמריקני

ההחלטה והבעיות

השבוע קיבלה מועצת הביטחון את הצעת ההחלטה מספר 1769 שיזמו בריטניה וצרפת. על פי ההחלטה יישלח לאזור כוח בן 19,000 חיילים ושוטרים מטעם האו"ם, שיתגבר את 7,000 חיילי האיחוד האפריקני. הכוח אמור לקבל אחריות ב-31 בדצמבר השנה, וכרגע המנדט שלו הוא בן שנה, אך קרוב לודאי שהוא יוארך במידת הצורך בסוף 2008.

בצד האופטימיות, נראה כי כבר בשלב הרכבת הכוח נכונו לתורמות החיילים החשובות בעולם - ארה"ב, בריטניה וצרפת – אתגר משמעותי. שלוש המדינות תתקשינה לגייס כוח של כ-20,000 חיילים בכוחות עצמן. למעט המשימות בעיראק, אפגניסטן, האיטי ולבנון, פועלים ברחבי העולם עוד בסיסים צבאיים רבים של שלוש המדינות. דו"ח שפורסם לאחרונה בהקשר של הצבא הבריטי טוען, כי כעת נמצאים בממלכה, מלבד הכוחות הנדרשים להגנה על בריטניה, רק עתודה של כ-500 חיילים שניתן לשגר למשימות בעולם. מדובר בשפל קשה ביותר שהופך את הבריטים כבר עתה לנטולי יכולת של ממש להגיב לאירועים משתנים.

בצד השני של התעלה, המצב אינו טוב בהרבה – כ-40% מחיילי הצבא הצרפתי פרוסים ברחבי העולם, והצרפתים, במידה ויבחרו לשלוח כוח משמעותי, יצטרכו לגרוע אותו מאחת מהמשימות הקבועות שלהם ומהצד השני של האוקיאנוס, האמריקנים, שרק לאחרונה שלחו עוד כ-20,000 חיילים למפרץ בכדי לתגבר את הכוחות השוהים שם מתוך מגמה להשיג הכרעה במאבק בטרור, לא ישמחו להקצות חיילים למשימה נוספת.

בשל כך, הרכב הכוח יכלול ככל הנראה חיילים ממדינות אחרות, וכאן תעלה לדיון מידת היעילות של החיילים, והאם בכוחם להביא להפסקת הפרעות.

בעיה נוספת היא שאלת מידת שיתוף הפעולה של הסודנים. שר החוץ הסודני, לאם אקול, כבר אמר כי סודן תשתף פעולה עם הכוח, זאת לאחר שחלק גדול מהעוקץ ומהאיום על סודן הוסר, דוגמת האיום בסנקציות. עם זאת, ובהתחשב בעובדה כי סביר שהמשימה בדארפור תוביל להקמת בין דין בינ"ל לחקר פשעי המלחמה שבוצעו בשנים האחרונות בחבל הארץ אליו יוזמנו הצמרת המדינית והצבאית של סודן, נראה כי שיתוף הפעולה הסודני יהיה מוגבל במקרה הטוב.

לאחר שיתפרס הכוח בשטח, תיוותרנה שתי שאלות ללא מענה - האם תהא זו שעתם היפה של סרקוזי ובראון שעשויים לגרוף רווח פוליטי מרשים וחשוב מכך – האם, כמעט עשור וחצי לאחר הטיפול המחפיר ברצח העם ברואנדה, תצליח הקהילה הבינ"ל להביא לסיום מעשי ההרג ולמתן פתרון מהיר ומכובד למאות אלפי הפליטים?



לדף הבית   הדפסה  שלח תגובה לעורך