העימותים בין ארגון הפתח וארגון החמאס ברצועת עזה, מעמידים אתגר בפני ישראל. מצד אחד, המשך העימותים מחליש את הארגונים, אך מצד שני, לא ניתן יהיה להתעלם מהמשך ירי הקסאמים.  

ההתנתקות החד צדדית הפכה כצפוי את רצועת עזה לבסיס של טרור. ארגוני הטרור הפלשתיניים השתלטו בדרך של בחירות דמוקרטיות על הרשות הפלשתינית וביחד מקיימים ממשלת אחדות לאומית. יכולת ממשלה זו לאכוף חוק וסדר נמוכה ביותר, נוכח היריבות המרה בין החמאס לפתח שהתפרצה פעם נוספת לעימותים אלימים, בהם נהרגו ונפצעו בימים האחרונים עשרות רבות בקרבות רחוב ובחיסולים ממוקדים.

עמדות הפתח והחמאס בסוגיית הסכסוך הישראלי פלשתיני אינן שונות במהותן. שני הצדדים רואים את האפשרות לפתרון זמני בגבולות 67' כבסיס להמשך החתירה לשחרור פלשתין כולה, והם מוציאים מכלל אפשרות ויתור כלשהו על זכות השיבה של הפליטים. המאבק מתנהל במלוא עוזו על השליטה במוסדות הרשות הפלשתינית ואש"ף.

תנועת החמאס רוצה את הבכורה בזכות ניצחונה הסוחף בבחירות לפרלמנט ב- 2006, ואולם יותר מכך, ניכר שאין היא מחויבת לתהליך הדמוקרטי אותו ניצלה כדי לתפוס את השלטון. מבחינתה, התהליך הינו בלתי הפיך ואמור להביא את החמאס לעמדת הנציג הבלעדי של העם הפלשתיני. כל אופציה אחרת נחשבת כ"מרד" וכ"שיתוף פעולה" עם ישראל וארה"ב.

בפתח מכים על חטא הפיצול והנחת היסוד השגויה שתנועת החמאס תתמתן עם כניסתה למערכת הפוליטית כגורם לגיטימי. בכירי הפתח מבינים, כי מאבק הכוחות על החמאס אינו על שיפור עמדות פוליטיות, אלא קרב על עצם ההישרדות של הפתח כארגון בעל דומיננטיות והשפעה בחברה הפלשתינית. גדודי חללי אל-אקצה מנהלים למעשה את "הקרב על הבית" שלהם, כנגד מה שהם רואים כחתירה איראנית באמצעות התמיכה הישירה בחמאס ובג'יהאד האסלאמי להקים שלטון אסלאמי רדיקלי בשטחי הרשות הפלשתינית.

פריצתה מחדש של מלחמת האחים הפלשתינית ביום ציון "הנכבה" ממחיש את מקור "הנכבה" האמיתי של העם הפלשתיני, המצוי באימוץ הטרור כדרך אסטרטגית וכמדיניות חוץ של הרשות הפלשתינית. כיצד צריכה ישראל לנהוג נוכח המשבר המתחדש ברצועת עזה? בקביעת המדיניות הישראלית יש להתחשב בהנחות היסוד הבאות:

א. לישראל עניין יסודי בפעולה צבאית רחבת היקף ברצועת עזה, שתכליתה לפרק את ארגוני הטרור מנשקם ולעודד הקמת שלטון פלשתיני יציב (שלא יהיה בהכרח אוהד), המסוגל להוות כתובת שלטונית ולאכוף חוק וסדר.

ב. תנועת החמאס הנקרעת במאבקי כוח פנימיים בין הזרם "המתון" (הנייה) לבין הזרם "הקיצוני" (אל-זהאר) מנסה לערב את ישראל בכוח בפעילות צבאית ברצועת עזה על מנת להביא להפסקת העימותים עם הפתח המסכנים את שלטונה ואת הליכוד הפנימי בשורותיה.

ג. ארגון הג'יהאד האסלאמי, כיום כבעבר, מנצל את היריבות בין החמאס לפתח, על מנת להפגין את מחויבותו לעניין הפלשתיני באמצעות שיגור רקטות לעבר ישראל וכדרך לרסן את הצדדים הניצים.

ד. חוסר יציבות פלשתינית משרתת את האינטרס הישראלי בטווח הקצר. היא שוחקת את כוחם של ארגוני הטרור הפלשתיניים, מחלישה את היכולת של הפלשתינים לגייס תמיכה ערבית ובינלאומית ומותירה על כנו את החרם הבינלאומי על הממשלה הפלשתינית.

לאור זאת, צריכה ישראל לנהוג במדיניות זהירה נוכח הפרובוקציות והפגיעה באזרחיה החותרות לגרור אותה לביצה העזתית, כדי לחלץ את תנועת החמאס מהמשבר בו היא נתונה. מבצע צבאי יהיה ככל הנראה בעתיד בלתי נמנע עם התגברות איום הטרור מרצועת עזה, ואולם כעת כדאי יהיה לתפוס עמדת הצופה, להושיט סיוע הומניטארי לאוכלוסייה הפלשתינית ולפעול בנחישות נגד חוליות הקסאם ודרג הפיקוד הבכיר של ארגוני הטרור.

המאמר פורסם לראשונה בבלוג של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומתפרסם כאן באדיבותם.

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---