חיפוש :
  

כשלון האלופים
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 15/10/2006, 10:42
יורם המזרחי-איסט

יורם המזרחי, מקים ומפקד רצועת-הביטחון המקורית ב-1978, ממשיך לנתח כשלונות מלחמת לבנון השנייה ומתמקד בהתדרדרות איכות הפיקוד הבכיר של צה"ל ובכישלונו בהבנת האוייב. כתבה שנייה בסדרה.  

תולדות הטקטיקה "הקטנה" הנהוגה בצה"ל, בעיקר במסגרות החי"ר לסוגיו, מושפעת מכמה שלבי התפתחות. כבר כאן חשוב לציין שמאז 1973 מהווה לבנון שדה הקרב היחיד שם נלחם צה"ל, בשילוב כל הזרועות. מדובר ב- 33 שנות עימות ובמילים אחרות - יותר מחצי תקופת חיי צה"ל מאז 1948.

במסמך שלהלן יוצגו השלבים העיקריים שהשפיעו, לדעתי, על עיצוב הצבא, כשברקע תסמונת מדינה מוקפת אויבים, שאינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד מלחמה בהיקף מלא. אגב דיון בע"פ ובדוא"ל עם אחדים מבכירי המדינה והצבא, לא הופתעתי לגלות כי נתוני הסקירה התמציתית הזו, אינם נהירים לרבים ממפקדי צה"ל, למקבלי החלטות הקשורות לביטחון הלאומי, או לרוב אזרחי המדינה.

בהתייחסות הלקויה לפן הקיומי של תפיסת הביטחון, ניכר כי אין תופעת זלזול סתמי בעבר היסטורי קרוב, אלא הדחקה חסרת אחריות של תולדות הצבא והמלחמות שלחם, כשברקע עולות מליצות שחוקות של נואמים ודמגוגים, המגדירים בבחינת "ליקוק אחוריים" למשל את נוער 2006 "כמיטב הנוער" ועוד סופרלטיבים שאינם מועילים וגם לא עומדים במבחן המציאות.

סוג נוסף של עיון היסטורי קשור לכתבות העוסקות בימי הזיכרון למלחמות. כתבות יום הזיכרון האחרון למלחמת יום-כיפור למשל, כללו תיאורי בעיות, קטנות וגדולות, שהזכירו באופן מפתיע את סיפורי מלחמת לבנון השנייה, בעיקר במה שקשור ל"בלאגן" שליווה יציאה לקרב כמעט ללא הכנות.

נגע ההתעלמות מהעבר, אוחז גם באלופים - שלא כקודמיהם, שצמחו במצב "אין ברירה ואין ציוד", אלו הפכו בגלגולם הנוכחי לחסרי ניסיון מלחמתי מקיף. רבים נגועים במחלת ה"התמודדות הפומבית על תפקידם", עם פזילה לפוליטיקה הישראלית, שצחנת הרקב שלה היא מהמפורסמות. אלופי צה"ל של היום מצטיירים לא פעם כלהקת פרימדונות מפונקות, לפעמים עילגות, הרחוקות שנות אור מדור האלופים שירדו מהבמה אחרי מלחמת לבנון 1982.

הפצצה אווירית בלבנון - כשלון אלופי המטכ"ל. צילום: אינדימדיה

חלוקה תקופתית-היסטורית

חלוקה זו חשובה לשיוך דור הקצונה הבכירה לעידן זה או אחר, שיוך המלמד כי אלופי העבר עברו לפעמים מעידן לעידן ובכך צברו ניסיון שסייע לצבא שהיה תחת פיקודם להתמודד עם מטלות ואתגרים.

עידן א' - העימות היהודי- פלשתינאי הראשון אחרי מלחמת העולם הראשונה - שנות העשרים עד ראשית השלושים. המאבק בבריטים כיעד עיקרי של חלק מארגוני המחתרת. שימוש בטרור וטקטיקת גרילה, שנות השלושים "והמרד- הערבי". היציאה מהגדר, תפיסת הגנה באמצעות יוזמה התקפית, הולדת הפלמ"ח, החי"ש ובמידת מה פלוגות האצ"ל והלח"י.

מלחמת העולם השנייה, השפעתה על העם היהודי, תחושת אין-ברירה, הכרות עם מסגרות צבאיות מקצועיות. מלחמה נגד גרילה ו"כנופיות", שימוש בטרור נגד טרור מסוף 1947 - מאי 1948. מלחמה כוללת, עיצוב צה"ל ובניין כוח בין 1948-1949, הקמת מערך המילואים (במקורו נקרא "עתודות"), מערך יישובי הנח"ל (היאחזויות, תפיסה שהסתיימה בראשית שנות ה 80), ההגנה-המרחבית (הגמ"ר) ומיסוד תפיסת התגוננות סבילה (שעברה "מגוש" לחטמ"ר ואוגמ"ר, לא ככוח לוחם, יוזם ומסתער אלא בסגנון המזכיר "דיוויזיות טריטוריאליות" צרפתיות, של ערב מלחה"ע השנייה). שנות פיתוח "תפיסת הקומנדו" וגיבוש חיל-הרגלים בין 1949- 1956 (פעולות התגמול ועליית הצנחנים).

עידן ב' - "מהפכת השריון וחיל האוויר" 1956 -1967 כולל מלחמות סיני ומלחמת וששת הימים . כאן חשוב לציין התפתחויות משנה, שנבעו מתחושת ההתעצמות והעליונות הטכנולוגית, למשל: הכנסת ארטילריה, שריון ואויר למושג פעולות התגמול (ראו כציוני דרך קרב קלקיליה אוקטובר 1955 וסמוע נובמבר 1966). בתקופה זו פותחה טקטיקה רב זרועית למלחמה במסתננים ובמחבלים והחלה "תקופת הבט"ש", שבגלגוליה השונים לא הסתיימה עד היום, ובו מזרעי הפורענות של תקרית מרווחין של ה-12 ביולי 2006.

עידן ג' - כלקח מלחמת ששת הימים בא חיזוק משמעותי של מעמד השריון וחיל האוויר, החל עידן התגבשות האוגדות כמפקדות גזרות מרחביות האחראיות גם לבט"ש, לאורך קווים מוצקים, מבוצרים וממוכשלים, כגון רמת-הגולן ולאורך תעלת-סואץ ("קו בר-לב").

המלחמה בטרור וגרילה, הביאה לגיבוש טקטיקה ייחודית לטיפול במחבלים, כולל הקצאת כוחות מיוחדים (בט"ש מובחר כמו שקד ואגוז) והקמת יחידות מיוחדות למלחמה בטרור. בעיצומו של התהליך באה מלחמת יום כיפור 1973, שהוכרעה על בסיס חיזוק השריון, חיל- האוויר וחיל- הים, תהליך שהחל בעידן ב' הנ"ל.

המלחמה הניבה חיזוק חילות האוויר, השריון והים, גם על חשבון חיל הרגלים וצמצום יחידות המילואים. אחת המטלות המשפיעות על העיצוב מאונס של צה"ל, הייתה ועודנה התגובה הצבאית לאינתיפאדה והגנת ההתנחלויות. בעידן זה התפתחה כפתרון נגד התארגנות טרור וגרילה בשטחים, טקטיקת "חיסולים ממוקדים" המשלבת חילות שונים המטפלים באותה משימה. טקטיקה זו היא הקרובה ביותר לתפיסת "גרילה נגד גרילה" אך אין לה משמעות עיקרית בכל המתרחש בזירה הלבנונית.

עידן ד' - גבול הצפון - 1974- עד היום, כשבתווך פשיטות יום ממוכנות לשטח לבנון, ראשית המעורבות באזור דרום לבנון, "מבצע ליטאני" 1978, מלחמת לבנון הראשונה 1982 וחזרה לקו גבול מוצק המכונה "גדר המערכת". כל אלה תוך הסתלקות הדרגתית מניהול מלחמת גרילה נגד גרילה, כמו פשיטות על יעדי מחבלים, שהסתיימו בבת אחת, אחרי כשלון שייטת 13 באזור צידון (ראה חלק א' והמבוא).

עידן ה' - מלחמת "רקטות-נסראללה 2006 שלב א'" ובהתהוות שלב ב' שלפי דעות שונות אפשר שיסתבר בסתיו/חורף 2006 ויגיע לגיבוש שיחייב פעולה צבאית נרחבת באביב/ קיץ 2007.

קושי בזיהוי האוייב. צילום: דובר צה"ל

זיהוי האויב החבלני – הכל, רק לא גרילה

מאז ראשית ההתיישבות בארץ-ישראל בולטת נטייה להאדיר דמות האויב המזוהה "ככוח לא-סדיר". כך היה בעידן "השומר", כשערבים חמושים הוגדרו "גנבים או שודדים" גם כשפעלו מתוך מניעים לאומנים. כך למשל תקופת המרד הערבי/דרוזי בסוריה וההתקפה על חצר תל-חי. את המילה "גרילה" מספרדית "מלחמה קטנה" הס מלהזכיר. בהמשך הדרך עלה הערבי החמוש מדרגה ומאז שנות העשרים זוהה בציבור היהודי "כפורע" ואחר כך "איש כנופיה".

אחרי מלחמת השחרור, החל השימוש בביטוי "מסתננים", ומשאלה גויסו ע"י המצרים, למסגרת סיירי מודיעין שהופעלו מרצועת-עזה, החל השימוש במילה "פדאיון", שבשעתו הטילה מורא ביישובי הדרום.

מאז 1964, שנת הקמת אש"ף, החל השימוש במושג "מחבלים", שנכרך בטרור פלשתינאי עם סיוע זר ופריסת אלימות בין-לאומית ( לפעמים בסיוע טרוריסטים יפנים וגרמנים). ההפחדה העצמית ידעה כמה מילים מאיימות במיוחד, שליוו הופעת המחבלים כסיכון של ממש. למשל "הצעיקא", שמו של ארגון בחסות סורית, שבא בשעתו כביטוי לחימה חבלנית תוקפנית במלחמת ההתשה שנפתחה אחרי 1967.

להבנת תקופת יולי-אוגוסט 2006 בלבנון, חשוב לציין שמאז שנות השישים, פעלו נגד ישראל לא רק פלשתינאים. בין השאר אפשר לכלול ברשימת האויב מיליציות שמאל לבנוני וארגון אמל השיעי. הציבור הישראלי ראה או שמע רק על "מחבלים" כמושג כללי, ולמעשה התעלם מהמציאות כפי שהסתברה בשטח, כשעל רקע מלחמת האזרחים הלבנונית הופיעו "הרעים", שהצטיירו כאנשי אש"פ ובני בריתם.

כתגובה נוצרה בישראל "תדמית הטובים", בעיקר המיליציות הנוצריות בצפון ואח"כ הנוצרים ועוזריהם השיעים הסונים והדרוזים במובלעות הדרום, שבסוף תהליך הקמת רצועת-הביטחון המקורית (1978) נקראו צד"ל.

מאז שנת 1982 והרס תשתית אש"ף בלבנון, החל הציבור הישראלי לגלות דמות חדשה של "נינג'ה לבנוני", לוחם שיעי נועז, העשוי כאילו ללא חת. המילה "מחבלים" כמעט שנעלמה ובמקומה בא "החיזבאללה" שעלה לגדולה על חורבות אש"ף. הארגון השיעי-לוחמני, הביא את תהליך ההפחדה- העצמית בישראל לשיא וראיית החיזבאללה כמעט ככוח בלתי מנוצח.

מול החיזבאללה ,בדימוי "הנוראי" היה נראה למטכ"ל ופיקוד הצפון, שנדרשו להגיב על בזיון ה-12 ביולי, שאין ברירה מלבד התקפת טנקים ובמקביל גיחות חיל האוויר והרס התשתית הלבנונית - אפשרות טקטית של גרילה מול גרילה, או פעולות חכמות כפי שהיה נהוג בעבר הלא רחוק, לא נכללו כנראה בסדר החשיבה המיידי של צה"ל.

עם ראשית "הקיץ של נסראללה", בנקודה זו של החרפת העימות בגבול הצפון, כשבכל המקרים החיזבאללה היה היוזם ומול צפיות הציבור להוכחת עליונות צבאית ישראלית על הקרקע, לא רק באוויר ובים, בלט במיוחד כשל הפעלת החי"ר של צה"ל כתפיסה טקטית, ללא הבדל בין יחידות סדירות למילואים.

המשיכו לחלק ג' של הסקירה: התפתחות החי"ר

יורם המזרחי הוא בעל הבלוג G2Analyst
המאמר נכתב במיוחד לסיקור ממוקד (אין להעתיק, לתרגם ולהפיץ ללא רשות המחבר).



לדף הבית   הדפסה  שלח תגובה לעורך