|
הסוף להגירה?
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 18/06/2007, 22:26
אלון לוין ויובל בוסתן
|
|
 |
|
|
צרפת והולנד, שתי מדינות שנחשבו במשך שנים לליברליות בנושא ההגירה אליהן ממדינות העולם השלישי, אימצו חוקים נוקשים בשנים האחרונות, תוצאה של תהליכים דמוגראפיים המתרחשים באיחוד האירופי ובשאר היבשת. הדרך שהן עוברות כעת, עשויה להיות בקרוב דרכו של האיחוד.
בעיותיה הסוציולוגיות של אירופה, הנובעות מהשינויים הדמוגראפיים המתרחשים בה במשך שנים, בכללן הירידה בילודה, הגידול בהגירה והזדקנות האוכלוסייה, מקבלות את הביטוי הקיצוני ביותר בקרב שתי מדינות – צרפת והולנד. התהליכים והאירועים המתרחשים בשתי מדינות אלה בחמש השנים האחרונות, מעניקים לנו הצצה לגבי תהליכים שעשויים לעבור על מדינות אחרות באירופה, אולי כבר בעתיד הקרוב.
מדיניות ההגירה המסורתית בצרפת ובהולנד, נחשבה במשך שנים לליברלית מאוד. מאות אלפי מהגרים, בעיקר מצפון אפריקה, זכו לעבור ולגור במדינות אלה, וליהנות מכל מה שמדינת הרווחה יכלה להציע – חינוך חינם, מערכת בריאות מתקדמת, משכורות גבוהות, פנסיה וקצבאות. חוקי האזרחות אפשרו למשפחות שלמות להגר לצרפת ולהולנד, והתפיסה הרב-תרבותית העניקה את האפשרות לשמר את המנהגים ודפוסי החיים השונים, כפי שהתקיימו במדינות המקור, באופן שיצר גטאות תרבותיים בליבה של אירופה.
צרפת והולנד הן שתי המדינות בעלות אוכלוסיית המהגרים המוסלמית הגדולה באיחוד האירופי - כיום, כעשירית מהאוכלוסייה הצרפתית, כך על פי ההערכות השמרניות, הם מוסלמים, לעומת שברירי האחוז מהאוכלוסייה לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר יציאתן של מדינות צפון אפריקה לעצמאות – מרוקו ב-1956 ואלג'יריה ב-1962 - החלו לנהור גלי מהגרים שהעדיפו את החיים בצרפת על פני החיים במולדתם. בהולנד, שיעורם נמוך במקצת ועומד על 5.5 עד 6 אחוזים.
תיאו ון גוך, במאי סרטים נודע ונינו של תיאו ון גוך, אחיו של הצייר הנודע וינסנט, החל לעסוק בבימוי סרטים כבר בתחילת שנות ה-20 לחייו, ותוך זמן לא רב הפך לבמאי מוערך וזכה בפרסים רבים. לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב, הפך ון גוך למבקר חריף של האסלאם. כמי שנודע עוד קודם בזכות לשונו החריפה וביקורתו כנגד ה"תקינות הפוליטית", רכש לו ון גוך לא מעט אויבים ומבקרים. ספרו "אללה יודע הכי טוב", שראה אור ב-2003, היה רווי בביקורת נוקבת כנגד האסלאם. ון גוך תמך במפלגתו של פים פורטיין שהתנגדה לחוקי ההגירה הליברליים ובמלחמה האמריקנית בעיראק.
הבמאי המוערך והסופר הטרי לא חסך שבטו גם מהיהודים, אותם כינה כמי ש"עסוקים יותר מדי בזיכרון אושוויץ". באחת הפעמים ענה להיסטוריונית יהודית שביקרה אותו במלים "אני משוכנע שהגברת גנס (אוולין גנס) חולמת חלומות רטובים על ד"ר מנגלה", הערה שחוללה סערה בפני עצמה. אולם, למן סוף שנות ה-90 התמקד ון גוך בביקורתו כנגד המוסלמים אותם כינה "שוגלי-עזים".
עיקר הזעם כלפי ון גוך התעורר כשביים, ביחד עם איין הירסי עלי, מהגרת מסומליה שהייתה לחברת פרלמנט הולנדית ומבקרת חריפה של האסלאם בעצמה, סרט בשם "כניעה" (Submission), שבו תמונות קשות ומסרים חדים כנגד יחסו של האסלאם לנשים. ון גוך ועלי "זכו" בעקבותיו לאיומי רצח רבים וב-2 בנובמבר 2004, בעודו מדווש על אופניו בדרך לעבודה, נורה ון גוך שמונה פעמים מאקדח בקוטר של 0.45 מ"מ, על ידי מוחמד בויירי, הולנדי ממוצא מרוקני, שבעקבות המלחמה בעיראק התקרב לדת והפך למאמין אדוק. הוא הותיר ליד גופתו של ון גוך מכתב המאיים גם על הירסי עלי, על חברי מפלגתה, על ממשלות המערב ועל יהודים בכלל.
הרצח עורר סערה ציבורית בהולנד, והזעם הציבורי רק התעצם עם פרסומים באתרי אינטרנט שונים בהם היללו מוסלמים אחרים את הרצח. בחודשים שלאחר הרצח הותקפו מוסלמים רבים וכ-50 מסגדים. בה בעת, הותקפו גם 13 כנסיות ובית ספר מוסלמי ונרשמו עשרות אירועים אלימים אחרים.
מקום הירצחו של ואן גוך. צילום: לידג'קו
מהומות פריז
זייד בנה ובואונה טראורה, שני נערים ממוצא אפריקני שסיימו משחק כדורגל בשכונת מגוריהם בפריז, התכוננו לשוב הביתה עת הבחינו בסיור משטרתי. למודי ניסיון מתשאולים קודמים של המשטרה שגרמו לעיכוב של שעות, בחרו השניים לנוס לכיוון הנגדי. החקירה שנערכה לאחר האירועים לא הצליחה לענות באופן חד משמעי על השאלה האם השוטרים אכן רדפו אחריהם, או שמא אחר חשודים אחרים, אולם ידוע בוודאות כי במהלך מנוסתם, נגעו שני הנערים במקור מתח גבוה והתחשמלו למוות.
הידיעה על נסיבות מותם של השניים פשטה בקרב קהילות המהגרים בפריז , שיצאו להביע מחאתם. זו הפכה במהרה לסדרת הפגנות ומעשי ונדליזם שבוצעו בעיקר על ידי מהגרים מצפון אפריקה, תוצאה של תסכול מתמשך לאור קיפוח חברתי והטרדות, לטענתם, מצד המשטרה.
המהומות, שהחלו ב-28 באוקטובר 2005 ונמשכו עד ה-16 בנובמבר, התפשטו לערים אחרות בצרפת והיו לגדולות ביותר שידעה צרפת מאז הפגנות הסטודנטים במאי 1968. המהומות הביאו את נשיא צרפת, ז'אק שיראק, להכריז על מצב חירום לאומי, החל ב-8 בנובמבר. כ-9,000 כלי רכב עלו באש במהלך המהומות וקרוב ל-3,000 בני אדם נעצרו. מאות בני אדם נפצעו כתוצאה מההתנגשויות בין השוטרים והמתפרעים.
המהומות זעזעו את הציבור הצרפתי. לאחריהן, זינקו שיעורי התמיכה ביוזמות להקשיח את מדיניות ההגירה.
תזוזת מדיניות הימין הקיצוני למרכז הפוליטי
בחירות 2002 בצרפת זכורות לא מעט בשל כישלונו של מועמד הסוציאליסטים ליונל ז'וספין לעלות לסיבוב השני בבחירות. מי שעלה במקומו היה ז'אן מארי לה פן, אחד ממנהיגי הימין הקיצוני באירופה, והמנהיג הבלתי מעורער של הימין הקיצוני בצרפת. מפלגת החזית הלאומית שבראשה עומד לה פן הציעה שורה של חוקים ותקנות נוקשות כנגד ההגירה לצרפת. לה פן, שתיבל את דבריו באמירות גזעניות לא מעטות כנגד יהודים, ערבים ושחורים ואף נחקר לא פעם בעבירות של הכחשת שואה, הפך למוקצה פוליטי, וכל החברה הצרפתית התגייסה בכדי לתמוך במועמד שנותר במרוץ מולו – הנשיא המכהן, ז'אק שיראק.
חמש שנים לאחר מכן, בבחירות 2007, הציג מועמד הימין השמרני ומי שעתיד היה לזכות בבחירות, ניקולא סרקוזי, עמדות רבות בנושא ההגירה והמלחמה בפשיעה שנראו כמועתקות ממשנתו הפוליטית של לה פן. התפיסות הפוליטיות של 2002, שביחד עם האמירות הגזעניות סווגו אז כפאשיזם פוליטי, הפכו כעבור חמש שנים, וללא הגזענות הנלווית, למיינסטרים הפוליטי בצרפת.
בהולנד היה זה פים פורטיין שבבחירות 2002 התמודד עם מצע המתנגד להגירה, שכלל גם את הפסקת הענקת מחסה לפליטים פוליטיים. אמירותיו כנגד האסלאם בפרט היו חדות וקיצוניות. פורטיין כינה את המהגרים המוסלמים "סוס טרויאני" וטען כי הולנד מאפשרת להם לחדור לתוך החברה ההולנדית במטרה להפכה לחברה מוסלמית-שמרנית וסגורה. הוא תמך ב"מלחמה קרה" של המערב כנגד האסלאם וכשנשאל האם הוא שונא את האסלאם אמרי כי "אני לא שונא את האסלאם, אולם טיילתי בכל רחבי תבל ובכל מקום שבו האסלאם שלט, ראיתי מחזות נוראים של פיגור תרבותי. זוהי צביעות המזכירה לי גם את הפרוטסטנטים הרפורמיסטיים הטוענים לרמות מוסר גבוהות מכדי שאדם יוכל לחיות לאורן"...
פורטיין נרצח תשעה ימים לפני הבחירות ב-2002 על ידי פעיל למען זכויות בע"ח שסבר כי פורטיין נלחם ב"אלמנטים החלשים של החברה". למרות הרצח, מפלגתו הצליחה להשיג 17% ממושבי הפרלמנט. בשנים שלאחר מכן לא הצליחו יורשיו לזכות באותה פופולאריות ממנה נהנה פורטיין. למרות שמפלגתו נעלמה מהמפה הפוליטית בבחירות 2006, ניכר היה כי הרעיונות שהעלתה הפכו גם כאן לקונצנזוס מפלגות מהמרכז הפוליטי ההולנדי אימצו את השקפותיו של פורטיין בתחום ההגירה והמלחמה בפשיעה, ומערכת של חוקים כנגד ההגירה, אומצה בשנים שלאחר הרצח של פורטיין.
שרת ההגירה של הולנד, ריטה ורדונק, ממפלגת החירות והדמוקרטיה הובילה את השינוי בגישה ההולנדית מרב-תרבותיות לאינטגרציה. כיום, המהגרים להולנד נדרשים לדעת הולנדית, להכיר בחוקה ההולנדית ולשמור על חוקי המדינה גם בנושאים בהם עשויים להתנגש עם השקפתם הדתית, כגון זכויות נשים והומוסקסואליים.
מהומות פריז - גרמו לשבר בחברה הצרפתית. צילום: טלוויזיה
חוק, חוקה והגירה
המאבק המתעצם בין מה שניתן לכנות המרכז הפוליטי בצרפת ובהולנד לבין קהילות המהגרים במדינות אלו, עבר בשנה האחרונה אל בתי המחוקקים, שעסקו בשתי סוגיות רגישות במיוחד בתחום זה - "חוק הרעלה" ואיסור הכחשת השואה הארמנית.
החוקים שהתקבלו בצרפת ובהולנד ואשר אסרו הצגת סמלים דתיים בבית ספר, זכו לכינוי העממי "חוק הרעלה", הינו החוק המונע מנערות מוסלמיות לעטות רעלה בבית הספר. על אף שעל פי ההערכות, מספר הנערות במערכת החינוך הצרפתית וההולנדית מספר עוטות הרעלה נמנות בעשרות או מאות בודדות, הפכה הרעלה לסמל המאבק בין המוסלמים והממשלות, מאבק שבתורו גם התפשט אל מדינות מוסלמיות אחרות. שר החוץ של מלזיה למשל, התבטא כנגד אימוץ החוק בהולנד כשתהה: "מדוע לא נותנים לאנשים להתלבש כראות עיניהם? העולם היה מקום טוב יותר אם אנשים היו מכירים בשונותם של אחרים"...
השואה הארמנית, אחד הנושאים הרגישים בטורקיה המוסלמית, עלתה אף היא לכותרות לאחרונה - ב-26 בספטמבר 2006 הודחו שלושה פוליטיקאים הולנדיים ממוצא טורקי מרשימתן של שתי מפלגות, לאחר שסירבו להכיר בקיומה של השואה הארמנית. הדחתם הובילה מאוחר יותר לחרם מצביעים ממוצא טורקי בהולנד, המהווים כשני אחוזים מהאוכלוסייה. שבועיים לאחר מכן, עבר באסיפה הלאומית הצרפתית, הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי, חוק הקובע כי הכחשת השואה הארמנית מהווה עבירה פלילית בדומה לשואה היהודית. החוק עדיין נזקק לאישור בסנאט, אולם הוא גרם לזעם רב בטורקיה ולמשבר ביחסיה עם צרפת. מאחר והחוק עבר כחצי שנה לפני הבחירות לנשיאות בצרפת, היו שטענו כי היה זה מהלך של חנופה כלפי חצי מיליון הארמנים החיים בצרפת כיום.
אזכור השואה הארמנית, אשר נתפס בעיני פרשנים רבים כאמצעי לתקוף את טורקיה באופן עקיף, לא היה מקרי ביעד ובתזמון שלו – המאמץ החוקתי עלה לכותרות כשברקע שיחות שניהלה טורקיה לשם הצטרפות לאיחוד האירופי. הבלטת הנושא, שעצם אזכורו הביא בעבר למאסר אנשים בטורקיה באשמה שטענו כי השואה הארמנית כן התקיימה, גרם למשבר בין טורקיה לצרפת והולנד, ולצניחה בשיעורי התמיכה ברעיון ההצטרפות לאיחוד בקרב אזרחי טורקיה.
ב-29 במאי 2005 דחו אזרחיה של צרפת במשאל עם את אשרור החוקה האירופית. כ-55% מהצרפתים אמרו לא לחוקה, ובכך ביטאו את חששותיהם הרבים מאימוץ חוקה שעשויה, בתוך שנים ספורות, לאפשר מעבר חופשי לצרפת ל-70 מיליון אזרחיה המוסלמים של טורקיה ולמיליוני אזרחים ממדינות מזרח אירופה העניות, אשר עלולים למוטט את מערכת הרווחה הצרפתית. שלושה ימים לאחר מכן, הכריעו 61.5% מהבוחרים ההולנדים באופן דומה, וטעמים דומים.
שני משאלי העם האלה הביאו להפסקת קיומם של משאלי עם נוספים במדינות אחרות, ובשנים שלאחר מכן השקיעו מדינאי אירופה זמן רב בכדי לנסות ולאמץ נוסח מרוכך יותר של החוקה באופן שיענה על מרבית חששות האזרחים. הנשיא הצרפתי החדש ניקולא סרקוזי שנכנס לתפקידו במאי 2007, תמך בגרסא מוקטנת של החוקה האירופית במהלך מערכת הבחירות.
צרפת והולנד כדוגמא
דרך הדוגמא של צרפת והולנד, מדינות אשר מתגוררת בהן קהילות מוסלמיות גדולות, ניתן ללמוד על הכיוון הפוליטי והחברתי שאליו צועדת אירופה כולה. צרפת, מדינה שנחשבה במשך שנים לבעלת הברית החשובה של העולם הערבי מקרב מדינות אירופה, אימצה מדיניות וחוקים הפועלים בעיקר כנגד המהגרים המוסלמים שבתחומה. הולנד, מדינה הנחשבת גם כיום לאחת המדינות הליברליות ביותר בעולם, הייתה למובילה בחקיקה חוקים נוקשים כנגד פשיעה, הגירה וחוסר סובלנות דתית. נראה כי כל מדינות מערב אירופה המקיימות מדיניות הגירה ליברלית, צפויות להתמודד עם הבעיות האלה בשנים הבאות.
| |
|
|
|
|
