חיפוש :
  

התפתחות החי"ר
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 24/10/2006, 17:38
יורם המזרחי-איסט

יורם המזרחי, מקים ומפקד רצועת-הביטחון המקורית ב-1978, מוסיף ומנתח את כישלונות מלחמת לבנון השנייה. המזרחי מתמקד הפעם בהתפתחות חיל הרגלים, מחטיבות תש"ח ועד מלחמת לבנון השנייה, ובתופעות האמריקניזציה והלבנוניזציה שהושרשו בצה"ל, בכתבה שלישית בסדרה.  

חיל -הרגלים של צה"ל עבר מאז 1948 שינויים תכופים במבנה, בציוד, באמצעי לחימה וכו'. במקביל, שונתה תפיסת החי"ר בנוף האסטרטגי והטקטי של שדה הקרב, כפי שזו התפתחה מאז הופעת חטיבות החי"ר הראשונות, שחלקן נוסד במחתרת.

לקחי מלחמת העולם השנייה לא נעלמו מעיני מקימי צה"ל, ומראשית הדרך נעשה מאמץ "לחבר" את החי"ר לתפיסה ממוכנת, בעיקר באמצעות זחל"מים (שבמשך עשרות שנים היו הנגמ"ש העיקרי), טנקים ספורים, שריוניות וסיירות ג'יפים שנשאו מקלעים ובשלב מאוחר של התפתחות החי"ר - תותחים ללא רתע (תול"ר) וטילי נ"ט, שהראשון בהם היה SS-11 הצרפתי שכמעט ולא נוסה בקרב ושריוניות AML-90, שנמסרו לצנחנים השתתפו בכמה פעולות דוגמת קרב כראמה, אך עד מהרה הוצאו משימוש.

השינויים המשמעותיים באופי וחימוש החי"ר, באו לאחר מלחמת 1973, כשחיל-הרגלים הפך ממוכן ומשוריין על בסיס נגמ"שי M-113 (בצה"ל "זלדה" ) שעברו גלגולים שונים ומשונים. בשנים האחרונות קיבל החי"ר נגמ"שים כבדים, שנבנו על בסיס שלדות טנקים. גם יכולת האיגוף האנכי, צנחנים ומסוקים, שופרה ולפחות על הנייר היה נראה שהחי"ר מצא את מקומו הצנוע בתפיסת השדה ו"הטקטיקה הגדולה" של צה"ל, כל זה בתוספת משימות ומטלות לא נוחות, של שיטור-אלים ברצועת עזה והגדה המערבית, שלא אחת הפכו את חיל-הרגלים "לחיל משמר" שלא נבדל בהרבה מפלוגות משמר-הגבול (מג"ב).

קריאת חומר, עדויות לוחמים ושיחות עם מפקדים וחיילים שהשתתפו במלחמת לבנון השנייה, הצביעו על תהליך גיבוש "רקע- רעיוני" שהשתרש בצבא, לפיו "אין החי"ר יכול לפעול במסגרת גדולה, ללא השגחת השריון". במשך הזמן לא נעשה הרבה בכדי להכין את החי"ר לסוג המשימות כמו אלה שנכפו עליו בין יולי לאוגוסט 2006. בין השאר, בלט חוסר התאום או העדר התפיסה הטקטית הנכונה להפעלת שריון וחי"ר באזורים נגועי גרילה ורוויי נ.ט בסיסי בטופוגרפיה כשל דרום-לבנון. הבעיות בלטו ביחידות סדיר ומילואים כאחד. דברי הקצח"ר היוצא "לא הכנתי את החי"ר למלחמה" מדברים בעד עצמם ומדליקים נורה אדומה.

כאן חשוב להעיר, שקיצוץ תקופת שנות השרות במילואים הוציא ממעגל הביטחון מספר גדול של מפקדים וחיילים מנוסים, שניתן היה להפעיל כגדודי חי"מ (חיל משמר) או חק"ש (חיל קשישים) ,למילוי משימות אבטחה, מחסומים, סיורים ממונעים, תגבור המשטרה, תצפיות וכו'. בכך ניתן היה לשחרר יחידות חי"ר סדירות לעיסוק באימונים, במבצעים מיוחדים או מלחמה...

שינויים בתפקוד החי"ר. צילום: דובר צה"ל

מיקום הטנק בתפיסת החי"ר - הווה ועתיד

תולדות הטנק, מאז שהופיע במלחמת העולם הראשונה, כוללות מעבר מראיית השריון כנשק מסייע לחיל-הרגלים, לנשק תת-עצמאי, כפי שהופיע במלחמת העולם השנייה "ומהפכת הבליצקריג" שהובילה את הגרמנים לסדרת ניצחונות בזק. לראשונה בתולדות המלחמות, הופיעו באותה מלחמה קרבות שריון בשריון, שאחריהם היה הטנק למערכת נשק עיקרית. כל זאת למרות מגבלות בשטח בנוי, נתיבי הרים, שטחי צמחיה עבותה או שינויים עונתיים קיצוניים, החל בבוץ טובעני או שלג, וכלה בלהט המדבר.

מעגלי החשיבה הצבאית, העוסקים במלחמת יבשה, מתמקדים גם היום בהתקפה או הגנה סביב ציר מרכזי של "קצב השריון", והם מקובעים בפיתוח אמצעי נגד, מבזוקה ועד מסק"ר, כשהטנק נעשה כבד ומתוחכם. זאת על רקע הויכוח "הגברה בטנקים או נשק נ.ט", הנמשך מזה שנים וכנראה שלא יסתיים בקרוב. במלחמות שניהלו הצבאות הגדולים והמשוריינים שיצאו לקרב אחרי מלחמת-העולם השנייה, לא היה הטנק מענה מושלם לצרכים הטקטיים ומרגע שאי אפשר היה להפעיל אגרופי שריון, החלו המבקרים להעיר שהטנק יכול "להיתקע" ולהפוך לגיבנת המכבידה על הצבא יותר משהיא מועילה.

מכאן נובע, שלצד מלחמות שריון, כמו מערכות סיני, ששת הימים, יום כיפור, מלחמת עיראק-אירן ,סופה במדבר 1991, מלחמת לבנון 1982 ועוד, כולן מלחמות שהוכרעו בשילוב שריון וחיל-אויר, ממעטים להזכיר מלחמות "תקועות" כמלחמת קוריאה, הודו-סין, אלג'יריה, וייטנאם, אפגניסטן ולבנון שאחרי 1982. הלקח שהטנק אינו כל יכול לא נלמד די צרכו בצה"ל, שהוכיח "הליכה בתלם" כמו צבאות אחרים. בצבאות אלה השתלטה האמונה שהטנק והנגמ"ש ימשיכו לעמוד במרכז תורת הלחימה ביבשה או במבצעים אמפיביים, ויענו על צרכי שדה הקרב או הזירה בכל התחומים, אפילו נגד גרילה.

כאילוסטרציה לנ"ל, אפשר להביא את דברי הגנרל האמריקאי מרק קימיט, שבשנת 2003 וראשית הגרילה האורבנית בעיראק, השיב לשאלות כתבים שהופתעו מאירוע גרילה אורבאני בפלוג'ה. הדברים באו אחרי שיחידה אמריקאית רכובת "האמר", נשלחה ללוות את נציגי האוצר שיצאו לפתוח סניף בנק. השיירה הקטנה הותקפה ע"י גרילה עיראקית, ולאזור נשלחה מחלקת שריון עם טנקי מערכה אברהמס, שתפקידה היה חילוץ הבנקאים וכיתת הרובאים שאבטחה אותם.

הגנרל, ככל הנראה מושפע ממהירות קרב התנועה מצפון המפרץ לבגדד כפי שאירעה כמה שבועות לפני כן, העיר כי "כל מי שיראה טנק אברהמס, עם כמה נגמ"שי ברדלי ופלוגת רובאים הנעה לקראתו במורד הרחוב - יהיה משוגע אם יישאר במקום כדי להילחם".

בסתיו 2006, כשמניין אבידות הקואליציה קרב במהירות לנקודת 3000 החללים, כל זה בלי למנות אלפי חיילים ושוטרים עיראקים שנהרגו גם כן "במלחמה הקטנה שאחרי הגדולה", קשה למצוא מי שיתמוך בדברי קימיט, כשגם מזירת אפגניסטן מגיעות ידיעות שאינן מחמיאות לכוחות נאט"ו. באפגניסטן למשל, חוזרים הצבאות על שגיאת אחזקת קו מוצבים (בז'רגון הצבאי אמריקאי "בסיסי-אש"), שמתוכם מזהים גרילה, מפעילים תותחים ומזעיקים סיוע אווירי.

מיקום הטנק בתפיסת הרגלים. צילום: משרד ההגנה האמריקני

אמריקניזציה ולבנוניזציה

חומר גלוי על אירועי קיץ 2006 בדרום-לבנון, מצביע על העדר שיטה נכונה שתאפשר שרידות יתר לטנקים באמצעות הפעלה מושכלת של חי"ר ככוח עדיף בסוג המלחמה אליה נקלע צה"ל. השימוש הפזרני בטנקים מול אויב שאינו מצויד בשריון אלא בנשק נ"ט, הכשרה נכונה ואומץ לב, הם משורשי תחושת ההחמצה שבאה עם הפסקת האש של ראשית אוגוסט.

לפי חומר זמין ממקורות ישראלים וזרים, כולל החיזבאללה, עולה שמרגע מתן ההוראה לפיקוד הצפון להגיב בכוח על הריגת חיילי צה"ל וחטיפת שניים ליד מרווחין, ניתנה "בכורה" לשימוש בטנקים. קרבן ראשון היה טנק שנשלח לאזור התקיפה ונפגע דקות אחרי שחצה קו- הגבול.

האירוע לא הביא לניתוח מהיר של המצב. טענות "שלכוחות לא היה די מודיעין ברמת השדה", יכולות להיכלל בסה"כ הערכת תפקוד זרועות האיסוף וההערכה של צה"ל בכלל, אך אין בהן כדי לתרץ היעדר "תורה" או תפיסה, שתקבע סדר פעולה נכון, המתאים לשטח כמו זה של דרום-לבנון.

צה"ל יצא לקרב מול אויב שהוכיח יותר מפעם, עוד לפני נסיגת שנת 2000 מאד"ל, יכולת "לטפל" בטנקים, דחפורים משוריינים ונגמ"שים כבדים. ממש כמו בשלבי הפתיחה של מלחמת עיראק 2003, הורגשה בציבור הישראלי התפעמות למראה ההצגה המרהיבה של חיל-האוויר, שבתוך חודש החזיר את לבנון לפחות עשר שנים לאחור, ובשבוע הראשון ללחימה, סנוור לחלוטין את הדרג המדיני והממשלה. די אם נזכיר כי מדובר בממשלה בה יושבים שלושה שרי- ביטחון לשעבר, שאחד מהם הוא רמטכ"ל במיל., קצינים בכירים אותם הגדיר שר-הביטחון התורן "כבעלי הניסיון".

מדיווחים שונים עולה שהקצינים הבכירים שכחו חובתם להימצא בשדה הקרב, וכתלמידים שקדניים של "מלחמות אמריקניות" העדיפו להתעדכן באופן אלקטרוני וויזואלי, כפי שעלה על המסכים. הקצונה נשבתה בסבך קורי העכביש הנוחים של האלקטרוניקה הצבאית וכך קרה שמפקדי חטיבות או אוגדות וקציני המטה שלהם מיעטו לבקר בשדה הקרב. הגישה היא אמריקנית לכל דבר והיא משגיאות המלחמות בעיראק ואפגניסטן.

התופעה בלטה היטב בקרב מוגדישו 1993 ולמרבה החרפה בקרב ג'נין "שלנו", שגם במהלכו עקבו מפקדים בכירים אחר הנעשה באמצעים אלקטרוניים וויזואליים. מי שהעריך שאחרי לקח ג'נין ינער המטכ"ל את הפינוק האמריקאי טעה, ובהעדר נוגדנים לאמריקניזציה, המשיך צה"ל לגלוש במדרון הנוחיות שהוא ביסוד כישלונות צבאיים ומפלות לכל אורך ההיסטוריה הצבאית.

צה"ל, שלפני שנים רבות אימץ את סיסמת בית-הספר לחי"ר של צבא ארה"ב "אחרי!" שידרג את הסיסמא, ובמקרים רבים בחרו קצינים ברמות מג"ד, מח"ט, מפקד אוגדה וכו' סיסמא חדשה, לא רשמית "לפני ומולי על צג המחשב"... במלחמה קטנה אין מקום לפינוק או בחירת תצפית ושליטה בקרב מרחוק ובמסך פלזמה. במלחמה קטנה אין "תמונה גדולה", ושיקולי פיקוד שיעשו באמצעות עדשות מל"ט או לווין, עשויים לייצר אשליית דיווח נתונים מלא בזמן אמת. אשליה זו מתאימה לקרב גדול במלחמה גדולה, אך לא לשליטה בקרב חי"ר אורבאני, רווי שטחים מתים, המתפצל תוך פעילות למלחמת חוליה המשתלטת על מבנה, או כתה הלוחמת בתוך המבנה וכיו"ב.

בקרב על מזרח ירושלים,1967 בו השתתפתי, ניתן היה לשמוע ברשת הקשר את קולו של רא"ל מיל. מרדכי "מוטה" גור ז"ל, אז מח"ט חט' 55. לא היה ספק שהמח"ט, שדילג מתצפית לתצפית, עקב אחר הקרב והתרשם אישית מהקושי של שליטה מקיפה על כוח חי"ר בסדר גודל חטיבתי על (כולל מספר טנקי שרמן) הלוחם בשטח בנוי. לימים דברנו על ניסיונו העשיר של מוטה ז"ל, ניסיון שנקנה בדם. כשסקרנו את קרב-ירושלים ואני שמלחמתי עשיתי (פלוגה א' גד' 28 ) בעיקר לאורך דרך שכם, שמעתי מפי מי שבינתיים היה לרמטכ"ל (שבתום מלחמת יום כיפור הוזעק לתפקידו מוושינגטון שם היה נספח צה"ל): "אתם הוכחתם דברים חשובים, ביטחון עצמי, עבודת צוות ברמת חוליה-כתה ואני קבלתי דיווחים קצרים ומדויקים. לו הייתי מתערב בכל שיקול של מ"פ, הקרב היה נמשך מעבר לנסבל"...

כאן יש להדגיש צורך בהכשרת חי"ר לשת"פ עם שריון, בהתאם לתנאי השטח שם עשוי צה"ל להלחם בעתיד הקרוב, מול אותו אויב שבוודאי מיהר להפיק לקחים ולהכין הפתעות חדשות. ברור שאין השוואה בין לחימה מול גרילה באזור מדברי או צחיח, מישורי בזלת כמו ברמת הגולן, או אזור כפרי עירוני צפוף אוכלוסין כבשטחי הרשות, לתנאים המיוחדים בדרום-לבנון. אך אין לשכוח שבמשך 33 השנים האחרונות, לבנון היא זירת הלחימה העיקרית של צה"ל.

רוב חיילי צה"ל בסדיר ובדרג המסתער של המילואים, כמוהם חלק ניכר באוכלוסייה הישראלית, נולדו או עלו ארצה לתוך ההוויה הלבנונית של ישראל, שניתן לכנות "הלבנוניזציה של צה"ל", כשהלוחם בא מערש התפנקות החברה הישראלית בכלל עם כל הרע שבתהליך "האמריקניזציה".

בימים אלה השתחרר מצה"ל ראש זרוע היבשה שבמכתב ההתפטרות שלו הדגיש ששירת בצבא שלושים ושלוש שנים, כלומר התגייס בזמן או אחרי מלחמת יום-כפור והשאר עשה בצה"ל שעיסוקיו העיקריים היו המלחמות בלבנון, בט"ש, אבטחת ישובים בשטחים והתמודדות עם האינתיפאדה. תהיינה סיבות פרישתו ככל שתהיינה, אך מפקדי הכוחות בשטח, כולם "מכוחות זרוע היבשה", לא הוכשרו ולא למדו לתפקד נכון גם במשמרתו של האלוף הנעלב.

ותיקי מלחמת 1967 למשל, עברו 6 שנים עד למלחמת 1973. מאגר ניסיון כזה עם סמיכות אירועים במלחמה גדולה או קטנה, כמעט שאין למצוא בצה"ל של 2006, שדרג הפיקוד העליון שלו "מזדקן" בהשוואה לדורות מפקדים מנוסים יותר. מונטגומרי למשל, היה בן 52 כשפרצה מלחמת העולם השנייה ובינתיים שירת במגוון תפקידי מטה, היה מפקד חטיבת חי"ר ומפקד דיוויזיה שהשתתפה בדיכוי המרד הערבי בפלשתינה-א"י.

גנרל פטון היה בן 53 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הוא פיקד על מחלקה במלחמת ארה"ב-מכסיקו 1916 ובמלחמת העולם הראשונה פיקד על חטיבת הטנקים הראשונה של צבא ארה"ב. עד כניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה מילא מגוון תפקידי מטה ופיקוד. ובצה"ל לצורך השוואה, רא"ל מיל. יצחק רבין ז"ל, היה בן 45 כששרת כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים ואילו אלוף מיל. אריאל שרון היה איש מילואים בן 44 כשפיקד על אוגדת המילואים שהעבירה את מלחמת יום כיפור מסיני לאפריקה.

אמריקניזציה? צילום: משרד ההגנה האמריקני

העדר הניסיון

אך לא רק "גורם הגיל" הוא הראוי לתשומת לב, אלא הניסיון האישי. צה"ל פועל היום במצב בו אלופיו המנוסים נמצאים, אם בכלל, במאגר המילואים. אם קיימת "הצדקה להיעזר בזקנים", אפשר למצוא אותה בסעיפי ניסיון ומנהיגות בשדה הקרב. לא מול מסך פלזמה, לידו אפשר להושיב קמ"ן או קמב"ץ, שידווחו למפקד הנמצא קרוב ככל האפשר לקו הקדמי. אלא שלשם כך, צריך להתנער מהאמריקניזציה, שבתוספת הלבנוניזציה הייתה למרשם בדוק לצרות וקשיים, שבמלחמה עולים בחיי אדם.

הטעות העיקרית שהוליכה למפח הנפש של קיץ 2006, נבעה אם כן מתרגום לא נכון של לקחים, כפי שהצטברו בין 1982 עד שנת 2000. באותה תקופה פעל צה"ל בדרום לבנון בדומה לשיטות "הבט"ש הקלאסי" של מלחמות ההתשה (בין 1967 - 1972). קרי, כמעט ללא פעולות התקפיות ועם תשומת לב מרבית להגנה על מוצבים ושימוש בטנק כ...רכב סיור או בט"ש.

הנטייה לסמוך בראש ובראשונה על הטנק, נבעה בעקיפין מלחץ ציבורי הקשור לעליה במספר האבדות ומחיר החזקת "רצועת הביטחון" הראשונה. מאז שנת 1982, הצטמצמו פעולות חי"ר יזומות למספר קטן של פשיטות, קרוב לקו- המוצבים ודרכי הפטרולים, הפעלת צלפים והפעלה זהירה ומזערית של סיורים אלימים. גם מספר "פשיטות הקומנדו", למשל מבצעי שייטת 13, פחתו אחרי כמה כישלונות שעלו בחיי לוחמים. עוד יש לזכור שצה"ל לא פעל באד"ל באופן עצמאי, ובחר מרצון להטיל משימות שונות על צד"ל – כוח שחרף מאמץ ניכר ומימון בסדר גודל של מיליוני דולרים בכל שנה - הוכח כסיפור שנופח כבלון, ואשר התפוצץ עם דקירת סיכה...

המשיכו לחלק ד' של הסקירה: הש.ג. אשם

יורם המזרחי הוא בעל הבלוג G2Analyst
המאמר נכתב במיוחד לסיקור ממוקד (אין להעתיק, לתרגם ולהפיץ ללא רשות המחבר).



לדף הבית   הדפסה  שלח תגובה לעורך