בצל הצהרתו האחרונה של נשיא איראן, מחמוד אחמדינגאד, כי איראן השיגה את היכולת להעשיר אורניום ברמה של 3.5%, הצהרה שמשמעותה הצטרפות איראנית למועדון מצומצם ואקסקלוסיבי של 10 מדינות האוחזות ביכולת זו, עולות מספר תהיות לגבי השיקולים שמנחים את המדיניות האיראנית.  

העשרת אורניום ברמה זו, מאפשרת לייצר חשמל בכור גרעיני, אך יותר מכך- מהווה את פריצת דרך המשמעותית ביותר בפרויקט הגרעין האיראני, מאחר והעשרה ברמה גבוהה יותר תאפשר לאיראן לייצר בעתיד נשק גרעיני בכוחות עצמה.

חשוב מכך- מאחר והידע מצוי במוחותיהם של המדענים האיראנים, גם פגיעה בתשתית הגרעינית במדינה, במידה ותהיה כזו, לא תוכל לבטל לחלוטין את היכולת הגרעינית, ובמקרה הגרוע מבחינת האיראנים, הם ייאלצו לעמול על הקמת תשתית חדשה, אך הפעם מעמדה טובה יותר.

השאלה שרבים שואלים, בעיקר בקרב מעריכי המודיעין והפרשנים השונים היא מתי תשיג איראן יכולת גרעינית מוכחת, נקודת זמן שלאחריה ישתנה המזה"ת מכל הבחינות. אך בעוד שניכר כי אין למעריכי המודיעין תשובה טובה לשאלה (ולראיה ההפתעה לנוכח ההצהרה האיראנית שקיצרה משמעותית הערכות קודמות), שאלה אחרת, חשובה לא פחות היא- מדוע הצהירה איראן את ההצהרה הזו.

לא עדיף שיישתוק?

התבונה הדיפלומטית דורשת חשאיות רבתי בכל האמור בפיתוח נשק גרעיני- פקיסטן למשל, פעלה שנים בסתר להשגת היכולת הזו ומעולם לא יצאה בהצהרות רשמיות באשר לכך, מחשש ללחץ בינלאומי ולסנקציות כלכליות ואחרות. לאחר שהשיגה את היכולת וביצעה ניסוי גרעיני שהדהים את העולם, הייתה פקיסטן נתונה ללחץ בינלאומי, אך יוזמי הלחץ, ארה"ב, יפן ואירופה, הבינו כי המדובר בעובדה מוגמרת, ולמן אותו רגע ועד היום, זוכה פקיסטן להתייחסות שונה מצד הקהילה הבינלאומית.

דוגמא פשוטה להתייחסות הזו היא המלחמה האמריקנית בטרור - בעוד אפגניסטן חשה את נחת זרועה של המעצמה החזקה בעולם, בשל תמיכתה במשטר הטאליבן שנתן מחסה לארגון אל קעידה, פקיסטן, לה הייתה מעורבות לא פחות גדולה ועד היום, על פי כל דו"חות המודיעין, מסתתרים בשטחה בכירי הטרור העולמי, זכתה ליחס סלחני בלשון המעטה מצד האמריקנים הרואים בה, למרבה האירוניה, לוחמת בטרור העולמי בעצמה.

לא תהיה זו הגזמה להעריך כי אילולא אחזה פקיסטן ביכולת הגרעינית, הייתה ארה"ב מפעילה עליה לחץ צבאי ואולי אף תוקפת אותה, במקום לבחור בעיראק כיעד הבא.

ניתן לציין גם את הדוגמא הישראלית ואת מדיניות העמימות המאפיינת את היכולת הגרעינית שנות דור ויותר לאחר השגתה. אך אל מול הדוגמאות הללו, נוהגת איראן לכאורה, בחוסר זהירות, ודומה כי היא מזמינה על עצמה את ההתקפה מצד ארה"ב ובנות בריתה, בעתיד הקרוב.

רבות דובר כבר על הרטוריקה מבית מדרשו של אחמדינג'אד המכוונת כלפי המערב - איומיו הלא מרומזים כנגד ישראל ועמידתו העיקשת על זכותה של איראן לייצר יכולת גרעינית, הדליקו את הנורות האדומות במקומות רבים בעולם- בוושינגטון, ירושלים, ברלין, לונדון ופריס, כמו גם בקרב מדינות ערביות רבות הרואות בפצצה איראנית איום מיידי על משטרם.

הדיונים הנערכים בנוגע להפצצה על איראן עומדים בניגוד בולט לשקט שאפף את תוכניות הגרעין האחרות כמו בפקיסטן ובצפון קוריאה למשל, ששם הפעילות מעולם לא חרגה מעבר לשדה הדיפלומטי. יתרה מכך, חלק גדול מבניית התשתית הגרעינית האיראנית לווה לכל היותר בלחץ דיפלומטי, שגבר רק לנוכח ההצהרות הלוחמניות של אחמדינג'אד.

(Stock.Xchng :הצבא האיראני - לא פראיירים (צילום

מדוע נוהג כך המנהיג האיראני?

במאמר שפורסם כאן בעבר תחת הכותרת "מלחמת האייתוללות" נפרשה בפני הקורא תמונת מאבקי הכוחות הפנימיים בתוך איראן, הנשענים על אידיאולוגיה דתית קיצונית, כמו גם על השליטה במוקדי הכוח השונים באיראן. בקצרה, מדובר בשתי סיעות או גישות בתוך האיסלאם השיעי המיוצגות כל אחת בידי גורמים בעלי עוצמה בתוך איראן-

הגישה הראשונה היא השמרנית התומכת בייצוא המהפכה האיראנית ובשימור הישגיה בתוך איראן, אולם כל זאת תוך כדי מתינות יחסית בזירה העולמית. מנהיג הגישה הוא המנהיג הרוחני העליון של איראן, עלי חמנאי ובן טיפוחיו האשמי רפסנג'אני, המכהן כיום כיו"ר מועצת החוקה באיראן, אחד המוסדות החשובים ביותר במדינה.

חמנאי אף פרסם בעבר פאתווה כנגד השגת יכולת גרעינית. הדים למאבק הכוחות ניתן היה לשמוע גם ביום שבו הצהיר אחמדינג'אד על תחילת העשרת האורניום באיראן, מאחר ורפסנג'אני דאג להתראיין בנושא לפני מסיבת העיתונאים וניסה לגנוב לאחמדינג'אד את ההצגה.

הגישה השנייה היא הגישה הרדיקלית מבית מדרשו של האייתוללה יאזדי ומקורבו אחמדינג'אד, המעוניינת ביצירת כאוס בכדי לזרז את ביאת המהדי, הוא המשיח המוסלמי. על כן, ניתן להבין את ההצהרות הלוחמניות של אחמדינג'אד גם בקונסטלציה כזו של השגת הכוח במאבקי השליטה באיראן.

מזמין התקפה

לאור זאת, נראה כי אחמדינג'אד מעריך כי התקפה אמריקנית עשויה לסייע לו בהשגת מטרותיו. אכן, על פניו משפט לא מובן, אך ההערכה הזו מתבססת על מספר שיקולים:

יכולת אמריקנית מוגבלת - הנקודה הראשונה היא שלדעת האיראנים, היכולת האמריקנית להשמיד את התשתית האיראנית היא מוגבלת- התשתית האיראנית פזורה במספר רב של מוקדים, ברובם מאובטחים היטב ובנויים מתחת לפני האדמה, והתקפה, אם תבוא, עשויה שלא להשיג את מטרתה לחלוטין.

אחמדינג'אד והנשיא בוש יודעים שניהם, כי מבחינת האמריקנים יש רק דבר אחד גרוע יותר מהבלגה אמריקנית לגבי תוכנית הגרעין האיראנית (אותה יוכלו האמריקנים לאזן במאזן אימה כלשהו)- האפשרות הגרועה יותר תהיה מתקפה אמריקנית שתיכשל בהשגת המטרה ותוביל להתרסקות כוח ההרתעה של הצבא האמריקני ולפגיעה אנושה במלחמה העולמית בטרור.

מכיוון שכך, התקפה אמריקנית, אם אכן תהיה כזו, תהיה חייבת להיות בעוצמה ובהיקף שהעולם לא ראה זה עשרות שנים, לפחות מבחינת ריכוז כוח והפעלתו בפרק זמן קצר. הנחת העבודה של אחמדינג'אד, כך נראה, היא שבמצב העניינים הנוכחי, האמריקנים לא יצליחו להעמיד כוח שכזה.

הצגת איראן כקורבן - התקפה אמריקנית תציג את ארה"ב כתוקפן ואת איראן כקורבן, עניין שיזכה את האיראנים בנקודות רבות בדעת הקהל העולמית (לפחות בקרב המדינות הפרו-ערביות) ואת אחמדינג'אד, בדעת הקהל בתוך מדינתו.

האופוזיציה האיראנית, הנתמכת בידי ארה"ב, עשויה לעמוד במבוכה לנוכח התקפה אמריקנית, בוודאי אם תגבה קורבנות רבים בנפש.

איחוד השורות בטהרן - איש באיראן, כך על פי הערכתו של אחמדינג'אד, לא יוסיף להתנגד להשגת יכולת גרעינית לאחר התקפה אמריקנית - מי שיזוהה כמתנגד לתוכנית, יועמד לדין בעוון שיתוף פעולה, ואחמדינג'אד יוכל להעלים מהתמונה את חמנאי ורפסנג'אני בתואנה של ביטחון לאומי וכדומה.

הצבא האמריקני - יקפוץ לביקור בטהרן? (צילום: משרד ההגנה האמריקני)

מכיר את חוקי המשחק המערביים

ההצהרות הלוחמניות של אחמדינג'אד מציגות גם את עומק ההבנה שלו בנפתולי הפוליטיקה המערבית- ארה"ב עומדת חודשים מספר לפני בחירות האמצע לקונגרס, על רקע אובדן הפופולאריות של הנשיא בוש והמפלגה הרפובליקנית.

רוב הביקורת כנגד הממשל האמריקני נובעת מן המלחמה בעיראק, מה שמגביל מלכתחילה את האמריקנים בכל הנוגע בפתיחת חזית עם איראן. לדעת אחמדינג'אד, קיימת סבירות מסוימת כי האמריקנים לא ינסו לפתור את המשבר תוך שימוש בכוח, ובכך יהפוך אחמדינג'אד לאחד המנהיגים היחידים שעמד כנגד האמריקנים וצלח.

ויתור אמריקני על מתקפה, בעיקר לנוכח הרטוריקה של אחמדינג'אד, תאפשר לו לטעון כי האמריקנים מפחדים ממנו וכי הוא לא מפחד מהם.

מה ביכולתו של המערב לעשות אם כן?

ראשית, על המערב מוטלת חובת ההבנה כי האיום האיראני הוא לא רק על ארה"ב או ישראל, אלא בפריזמה רחבה יותר- איום על דרך החיים המערבית כולה- נשק גרעיני איראני יאפשר איום מתמיד על אינטרסים מערביים, ללא תגובה תקיפה מצד המערב.

המדובר בין היתר, בהתקפות טרור עתידות שיסתופפו בצלה של המטריה הגרעינית האיראנית. ברגע שהמערב בכללותו יכיר בבעיה, הוא יוכל להתארגן טוב יותר בכדי לטפל באיום ולהציג חזית אחידה ומלוכדת כנגדו.

הטיפול בבעיה חייב להיעשות בכל רובד אפשרי תוך שימוש בכל האמצעים- לחץ כלכלי מסיבי, חיזוק האופוזיציה הגולה, חרם דיפלומטי-תרבותי, חרם על קבוצות ספורט איראניות. ככלל- הפיכתה של איראן למדינה המצורעת ביותר בעולם.

במקביל, חייב המערב לשפר את יכולות האיסוף המודיעיניות שלו באיראן באופן דרמטי, מאחר וניכר כי הוא לוקה בתחום זה. שיפור המודיעין ייצור תמונה מדויקת באשר להתפתחות התוכנית הגרעינית האיראנית ויוכל לקבוע לוחות זמנים מעודכנים באשר לנקודת האל חזור (שלאחריה איראן תהיה למעצמה גרעינית). בכך, ישמור לו המערב את האופציה ההתקפית ובמקביל יפעיל לחץ שייתכן ויביא להפלת המשטר. פעולות אלה כבר נעשות בידי ארה"ב ואירופה, אך בצורה לא יעילה ולא מספקת.

תג המחיר להשגת היכולת הגרעינית, כפי שיתנוסס לנגד עיני העם האיראני, חייב להיות גבוה כל כך, עד שלא ייוותר איראני אחד שייאות לשלם את המחיר.

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---