ביום חמישי הקרוב, יומיים לאחר יום השנה השני לתפיסתו של סדאם חוסיין, יבחרו אזרחי עיראק פרלמנט קבוע. מאז הכריזה ארה"ב מלחמה על עיראק ועל שלטון הדיקטטורה של סדאם חוסיין, שרויה המדינה בתוהו ובוהו בכל תחומי החיים – שנתיים מלאו לשלטונם המוחלט של כוחות הצבא האמריקני במדינה, אך זו מזכירה יותר את לבנון של מלחמת האזרחים, הרבה יותר מאשר מדינה דמוקרטית בהתהוות.  

בעת הכרזת המלחמה על עיראק, טענו האמריקנים כי יידרשו מספר שנים להחלפת המשטר הדיקטטורי במשטר דמוקרטי יציב וכי נוכחות צבאית אמריקנית תידרש במהלך תקופה זו. על פי ההערכות, מוצבים היום בעיראק כ-150,000 חיילים הנלחמים במלחמה יום יומית להשבת הסדר הציבורי, תוך שהם מהווים מטרה לפיגועים רבים אשר מסבים להם אבדות לא מעטות. ככל שנוקפים הימים ומחיר המלחמה מתחוור לאזרחי ארה"ב (הן בחיי אדם והן בכסף), מתחזקים הקולות הקוראים להוציא את החיילים מעיראק.

במצב העניינים היום, נסיגה אמריקנית מעיראק לפני וידוא שליטתו של השלטון החדש בשטח יהיה שקול לשחרור להקה של כלבי תקיפה מורעבים בחדר קטן ושחרורם האחד על השני. מהלך שכזה יביא לאובדן שליטה מוחלט לא רק על המתרחש בעיראק, אשר עשויה למצב עצמה כמדינה שיעית-דתית, אלא עלול לערער את יציבות האזור כולו – רצף טריטוריאלי איראני-עיראקי שכזה, בצוותא עם משטר תומך הטרור בדמשק והחיזבאללה החולם על שלטון שיעי בלבנון, יהוו כוח עצום וסכנה אדירה לישראל, למדינות הערביות המתונות יותר מדרום - סעודיה, ירדן ומצרים (אשר וודאי יאלצו להתמודד עם רחשי הרחוב שיגעש) ותורכיה בצפון, בואכה האיחוד האירופי.

על רקע סכנה זו ועל רקע ההתמודדות האמריקאית עם מעשי הטרור היום-יומיים, מתנהל לו (בעצלתיים, יש לומר), משפטו של הרודן לשעבר. למרות מספר עצום של ידיעות ודיווחים על התעללויות רבות מנשוא באזרחי מדינתו, מואשם סדאם במשפט רק על אחריותו לטבח של 140 שיעים מהכפר דוג'ייל בשנת 1982. המשפט עצמו מתנהל כהצגת יחיד של סדאם, המחלק את זמנו בין חיוכים רבים להתפרצויות זעם והטפות מוסר לשופטים. בדיונים האחרונים במשפטו חוזר וטוען סדאם כי לא אכפת לו מה יעלה בגורלו, אולם הוא כואב את גורלה של עיראק הכבושה, וכי על השופטים וכל עיראקי שחרד לגורל מדינתו לקחת בחשבון, שהוצאתו להורג תביא להתפרצות קשה של אלימות.

מצביעים לראשונה (צילום: מחלקת המדינה האמריקנית)

המפלגות המתמודדות

הבחירות הקרובות מהוות את נקודת המבחן החשובה ביותר לתוכנית האמריקנית, ויתמודדו בהן מספר מפלגות. הבולטות שבהן מייצגות את הקבוצות האתניות העיקריות במדינה :

הכורדים - מהווים מיעוט לאומי בעיראק - הם מונים בין 4 ל-5 מיליון נפש (וביחד עם כ-14 מיליון כורדים בטורקיה, עוד כ-6 מיליון כורדים באיראן ומיעוט קטן נוסף בסוריה, מהווים את אחד המיעוטים משוללי המדינה הגדולים בעולם). הכורדים ידעו רדיפות קשות על רקע אתני מאז ומתמיד, ובזמן שלטונו של סדאם המצב החריף אף יותר (בעיירה חלבג'ה נטבחו 5,000 כורדים בנשק כימי בהוראתו). עם סיום מלחמת המפרץ הראשונה, עת הפך השטח הכורדי בצפון עיראק לאזור האסור בטיסה, החל מצבם של הכורדים להשתפר, וכיום הם נהנים מאוטונומיה והם אף זוכים לייצוג מעורבים בממשלת המעבר הפועלת כיום בעיראק תחת מטריית החסות האמריקנית.

חלומם של הכורדים הוא לזכות בעצמאות, בין אם בכורדיסטאן העיראקית ובין אם בכורדיסטאן ההיסטורית אשר משתרעת על אזורים נרחבים יותר, בטורקיה באיראן ובסוריה, אך בשל מיקומם של הכורדים במספר מדינות, קיימת התנגדות רבה מאוד לאפשר להם עצמאות בעיראק בשל החשש שמחשבות על עצמאות יתפשטו גם לשאר קבוצות המיעוטים הכורדיים, אשר גם כך מתקוממות מפעם לפעם - בטורקיה מתנהלת מלחמה עקובה מדם במשך שנים בין ה-פ.ק.ק (הארגון הכורדי) לבין הממשלה בשל רצונם של הכורדים בטורקיה בעצמאות (על פי מקורות זרים, המוסד הישראלי היה מעורב וייתכן שאף ניהל את המבצע לפני מספר שנים לתפיסת מנהיג ה-פ.ק.ק. כמחווה של רצון טוב לקידום היחסים עם טורקיה). גם בסוריה המצב אינו שקט, ולפני מספר חודשים התרחשו התנגשויות אלימות בין כוחות הביטחון הסוריים והמיעוט הכורדי בסוריה.

הסונים - אמנם הכורדים מהווים חלק גדול מהאוכלוסייה הסונית, אך עדה גדולה יותר היא זו של הערבים הסונים, המרכיבה כ-20% מהאוכלוסיה. הסונים הם האליטה השלטונית העיראקית מאז הפכה עיראק לעצמאית ב-1932 (תחת שלטון האשמי, בדומה לירדן), והם חיים במרכזה של עיראק. אחת הסיבות המרכזיות לגלי האלימות הפוקדים את עיראק היא תסכולן של הסונים, אשר מצאו עצמם משוללים מזכויות היתר שהיו מנת חלקם כל שנות שלטונו של סדאם ואשר התפוגגו להם תחת השלטון האמריקני. הוסיפו לכך את חששם מפני השתלטות שיעית על המדינה (אשר עשויה להביא ל"סגירת חשבונות" עם הסונים, לאחר עשרות שנים של דיכוי השיעים) וקבלו מצע קלאסי להתפתחות טרור אזרחי עליו גדלו והתפתחו אל-זרקוואי ושאר אנשי אל-קעידה, אשר מצאו בעיראק כר הנוח להפצת הטרור בעולם.

טרוריסטים אלה, המורכבים מפעילי טרור שהגיעו מכל העולם בשילוב עם נאמני סדאם לשעבר, מבצעים פעולות כנגד הצבא האמריקני ובעיקר כנגד הממשלה העיראקית על כל זרועותיה, מתוך מטרה לזרוע כאוס במדינה עד להברחת הכוחות האמריקנים והשתלטות סונית מחודשת על המדינה. פעילי הטרור של אל קעידה בעיראק מבינים כי המאבק שלהם להשלטת שלטון סוני-דתי במדינה עובר דרך מלחמה בשיעים, מה שדחף אותם לביצוע מספר פיגועים כנגדם (דוגמת פיצוץ מסגד חוסיין בן עלי בכרבלא, אחד המקומות המקודשים ביותר לשיעים). את משאל העם לאישור החוקה החרימו הסונים וייתכן שינקטו בצעד זה גם הפעם.

השיעים- חלק הארי של האוכלוסייה העירקאית, המונה כ-60% מהאוכלוסייה וחיה בדרום המדינה ובמרכזה. לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (שבה תכננו האמריקנים בשלב מסוים להיעזר בשיעים ובכורדים בכדי להפיל את סדאם) נענשו השיעים בידי הצבא העירקי ורבבות מהם נרצחו. כניסתה השנייה של ארה"ב לעיראק, הפלת המשטר הרצחני והקמת משטר דמוקרטי על פניו, הציגה בפני השיעים הזדמנות לזכות בשליטה בעיראק כולה בשל היותם הרוב. אולם, גם השיעים (ובראשם אנשים מסוגו של סאדר, איש דת צעיר ומיליטנטי שאביו נרצח בידי סדאם) החלו לבצע מתקפות כנגד האמריקנים. את התקפות השיעים על האמריקנים ניתן לייחס לכך שהשיעים לא מעוניינים "לזכות" בעיראק בחסדים אמריקניים, אלא מעדיפים לעשות זאת בדם ובאש ולא להיזכר כמשתפי פעולה עם הכופרים.

סביר ביותר כי תמונת המושבים בפרלמנט העיראקי תהווה תמונת מראה של הרכב האוכלוסיה במדינה (אלא אם יחרימו הסונים את הבחירות כפי שעשו בעבר). בכל הרכב שלא יהיה, שאלות הרות גורל לעתידה של המדינה ייענו בקרוב ובראשן - איזו לגיטימציה תהיה לפרלמנט החדש בקרב העיראקים והאם הבחירות הללו יהיו אבן דרך בתהליך יציאתם המסודרת של האמריקנים, אגב השארתה של עיראק בידיים בטוחות?

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---