חיפוש :
  

התעוררות האיסלאם בשנות ה-80: חלק א'
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 24/01/2007, 16:15
Sicarii

התנועות האסלאמיות שרצו להחזיר עטרה ליושנה, החלו לצוץ בכל רחבי העולם המוסלמי עוד בשנות ה-50 וזכו להישגים גדולים בסוף שנות ה-70. הגולש סיקארי על יחסי השיעים והסונים, מהפכות ומלחמות בעולם המוסלמי.  

הרוח הפונדמנטליסטית של האיסלאם, שצברה כוח ברביע השלישי של המאה ה-20, הייתה בשנות ה-80 לתופעה רבת עוצמה, נפוצה ומטילת אימה על רבים. היא השפיעה על כל הדתות הגדולות והביאה לא אחת להתפרצויות פונדמנטליסטיות ביריבותיה המסורתיות. תחיית הקיצוניות המוסלמית, שהחלה בשנות ה-50 והתפשטה עד שנות ה-90 לרוב חלקי העולם המוסלמי, עוררה על כן תגובות אלימות.

בהודו למשל, נסחפה מפלגת ג'נטה דל, ההינדית ביסודה בעטיו של לחץ מוסלמי, לצורות של קיצונות דתית ובתחילת 1991, ליוו התפרצויות אלימות בצפון הודו, את מאבקי ההינדים לשוב ולהשתלט על אתרים המקודשים לאליהם, שמסגדים מוסלמים הוקמו עליהם. הפונדמנטליזם המוסלמי סייע גם לתחיית היהדות הקיצונית, תחילה בניו-יורק בהנהגת הרב מאיר כהנא ומשם לישראל כדי לפעול להרחבת הגבולות "ההיסטוריים" של מלכות דוד ולהשלטת משטר הלכה בישראל.

מכל הכוחות הפונדמנטליסטיים החדשים הייתה הלוחמנות האסלאמית החשובה ביותר, הן בשל הכמות הגדולה של האנשים המעורבים בה והן מפאת השטח הגיאוגרפי הכביר בדמות סהר ארוך, ממערב אפריקה, דרך חופו הדרומי של הים התיכון, הבלקנים, אסיה הקטנה והמזרח התיכון, על פני המרחבים של דרום מערב אפריקה, תת-היבשת ההודית והלאה משם עד למלזיה והפיליפינים.

רישומה הפוליטי, הצבאי ואף התרבותי הורגש ב-3 יבשות. לוחמנות זו חדרה לאפריקה השחורה, פעמים רבות בסיוע ערבי בכסף, בנשק ואף בכוח צבאי. בשנות ה-60 ניסתה האליטה השולטת בסודאן לאכוף את האיסלאם על הדרום הנוצרי. בשנות ה-70 וה-80 ניסה קד'אפי להעביר את כל תושבי צ'אד על דתם באש ובחרב או אם לדייק בנפאל"ם ובמסוקים, בדיוק כשם שניסה אידי אמין לאסלם את אוגנדה ברצח המונים.

אבל האיסלאם נהנה גם מגידול טבעי ומדינמיות חדשה שניזונה מתחייתו הפנימית. אחת הסיבות לכך הייתה התחזקות הביטחון העצמי המוסלמי, בעצם הצעקנות המוסלמית, כתוצאה מן העושר החדש שהביא הנפט. שני גורמים אלה, שנספגו בתודעת ההמונים, חוללו גידול חסר תקדים במספר עולי הרגל למכה בטיסות שכר כדי לנשק לאבן הכעבה ולחזור למקומותיהם מלאי קנאות חדשה לאיסלאם, שהוא פוליטי וארצי הרבה יותר מן הנצרות. הנשכרים העיקריים מן האדיקות האסלאמית החדשה הזאת לא היו המוסלמים הסונים האורתודוקסיים, המהווים את הרוב, בעיקר בקרב הערבים ומייצגים את הממסד הסטטי של האיסלאם, הימני והשמרני בחשיבתו, בכללו שתי משפחות המלוכה הראשיות ההאשמית והסעודית.

שובה של הפיתנה

ההתעוררות הפיחה רוח חיים חדשה בהתפלגות האיסלאם במאה ה-7 וה-8, כשהופיעה בו הנון-קונפורמיות בדמות השיעים, הדרוזים, העלווים והאיסמעאילים. האיסלאם השיעי על אמונתו המשיחית "באימאם הנסתר" וציפיית אחרית הימים הנובעת ממנה על פולחן הקדושים המעונים והסבל שטיפח, על הפוריטניות שבו וההישענות על אלימות היה תמיד מקור פורענות בעולם המוסלמי, במיוחד בסוריה, בלבנון ובעיראק, שם מצויים שיעים רבים ובאיראן שם הם רוב. טענתם הייתה שהסונים כל אימת שיכלו, נהגו בהם כבאזרחים ממדרגה שניה. התחייה האסלאמית המריצה אותם לתבוע לעצמם מעמד חדש ולהפגין בטחון עצמי אסלאמי חד כלפי עולם הכופרים. הם יצרו חגורת משבר שחצתה את הדפוסים המוכרים של המלחמה הקרה.

התולדה הראשונה הייתה חורבן לבנון, מדינה קטנה ותרבותית, הדמוקרטיה הערבית היחידה שהתקיימה רק הודות לשורת הסכמים ג'נטלמניים בין האליטות של העדות העיקריות, מרונים, נוצרים אורתודוקסיים, סונים, שיעים ודרוזים. הסכמים אלה יכלו למלא את ייעודם רק הודות למסורות האיפוק בקרב כל הדתות והכיתות למניעת קנאות.

הסכסוך הערבי-ישראלי הכביד יותר ויותר על הריסון הזה. ב- 1949 נאלצה לבנון לקלוט 300,000 פליטים, 100,000 מהם ב-15 מחנות גדולים ש-5 מהם הקיפו את ביירות הבירה וחלשו את כל מבואותיה ומוצאיה.כל אחד מן המשברים הרצופים ביחסי ערב-ישראל הנחית מהלומה כבדה על אחדותה השבירה של לבנון. ב- 1958 בעקבות הפלישה לסואץ, הסתמנה לראשונה סכנת מלחמת אזרחים בלבנון, והביאה להתערבות אמריקנית על פי בקשת המרונים שבשלטון.

מלחמת 1967 הכפילה את מספר הפליטים בירדן. וב- 1970-1971, כשסילק המלך חוסיין (בעזרת כוחות ישראליים) בכוח את הפלשתינים הלוחמנים מממלכתו, הם עברו ללבנון בהתעלמם משלטונותיה החוקיים וכוננו שם מובלעות לוחמות בשליטת אש"ף.

הרוח הפונדמנטליסטית של האיסלאם מתפשטת. צילום: לשכת העיתונות הסעודית

השלום עם מצרים

בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ב-1977 נקט נשיא מצרים אנוואר סאדאת, בעידודה של ארה"ב, צעד היסטורי ופתח במשא ומתן לשלום עם ישראל. "תהליך קמפ דיוויד" הסתיים בחוזה שלום שטמונה הייתה בו ברכה עצומה לשני הצדדים: הסכנה הקיומית היחידה לישראל סולקה, ומצרים השתחררה מנטל נקמת הדם שלא היה לה דבר עמה ושסיכלה את כל שאיפותיה הכלכליות. חוזה השלום בין ישראל למצרים היה אחד הצעדים היצירתיים בעשור האפל ועשה את השלום בין ישראל לכל שכנותיה אפשרי.

ואולם הסכם השלום בין מצרים לישראל גרם בינתיים ישירות להתלקחות מלחמת אזרחים בלבנון. פתח בה אש"ף והרחיבה אותה התערבות סוריה, שכת העלאווים השלטת בה ביקשה לתפוס מידי מצרים את הנהגת העולם הערבי. הנה כי כן נהרס האיזון העדתי העדין בלבנון; הוא נתקיים עד לשלב הזה תודות לגישתה הפשרנית של המועצה המוסלמית העליונה, שדיברה בשם המוסלמים כולם, לרבות הדרוזים, ונשלטה על ידי ממסד סוני מהדור הישן.

ההבנה הופרה, כשאר השיעים, בהנהגת פונדמנטליסט אירני ממוצא לבנוני בשם מוסא א-צאדר, קראו לכינון מועצה עליונה שיעית נפרדת. השיעים כרתו ברית הרסנית עם השמאל החילוני של אש"ף. כל אחת מהעדות, הנוצריות והמוסלמיות, הקימה צבא פרטי משלה. בלחימה שהתפתחה בכל עוזה ב 1975-1976 ב-1982 וב- 1988-1990 ביחד עם התערבויות של ישראל וסוריה. בריוני סמטאות נעשו למפקדי "גרילה" ולמנהיגים פוליטיים מכובדים. 40,000 בני אדם מצאו את מותם, ביירות חרבה כמרכז סחר, לבנון חדלה להתקיים כמדינה עצמאית, הקהילה הנוצרית העתיקה איבדה את מעמדה גם אם הוסיפה להחזיק בשטחי אדמתה וקרן אור של יישוב דעת כבתה בעולם הערבי.

בשנת 1982 ראתה ישראל הכרח לפלוש ללבנון במבצע מקיף. וזה הוליך לגירוש אש"ף ולפיזורו, קודם לתוניסיה ואחר לעיראק. אבל ישראל מצאה את עצמה עד מהרה מואשמת בטבח פליטים פלשתיניים, מעשה שביצעוהו אנשי מיליציה נוצריים במחנות סברה ושתילה במערב ביירות, וכבר באביב 1983 החלה ישראל להסיג את כוחותיה מלבנון ולהחזיק רק באזור ביטחון בדרום המדינה. בהדרגה מילאו שם כוחות סוריים את הריק השלטוני, אף כי התקשו לא פחות מהישראלים לבסס נוכחות בטוחה. בתחילת 1990 הייתה לבנון, בעבר המדינה הערבית העשירה והמערבית ביותר, מרוסקת וכמעט שוממה, בלא מוקד של אחדות.

מפילים את השאה

הפונדמנטליסטיים המוסלמים, שיעים בעיקר אבל לא בלבד, הלמו שוב ושוב בכוחות היציבים במזרח התיכון. הם ניסו בכל כוחם להפיל את המשטר במצרים, וב-1981 הם הצליחו לבסוף לרצוח את סאדאת. ב- 1979 השתלטו על האתר הקדוש במכה בניסיונם לחסל את משפחת המלוכה הסעודית ונדחקו ממבוך המנהרות התת-קרקעיות שם רק בתום שבוע של לחימה עזה. תקרית מבעיתה נוספת אירעה ב-30 ביולי 1987 כשניסו 155,000 עולי רגל שיעים מעיראק לתפוס את מכה כולה ומאות מהם נטבחו על ידי המשטרה הסעודית.

אבל את הצלחתם המהממת נחלו ב- 1978-1979 בהפילם את השאה האיראני מכס הטווס. לכאורה היה המשטר האיראני איתן מאוד. האמריקנים והבריטים חימשוהו עד צוואר בתור "הכוח המייצב" באזור המפרץ לאחר הנסיגה הצבאית המערבית משם. המלוכה, מוסד עתיק ימים ומכובד, היה הגורם המאחד היחיד בארץ שבה אוכלוסייתה מורכבת ממיעוטים גזעיים, דתיים, תרבותיים, לשוניים וגיאוגרפים, שרובם שנאו אלה את אלה ורבים שמו את ביטחונם בכס המלוכה.

אולם הפונדמנטליסטיים השיעים בעריהם הקדושות קום ובמשהד ייצגו רק מגזר אחד של המוסלמים, ומנהיגם האייתוללה חומייני היה שנוא בה במידה שהיה נערץ. השאה הופל לא משום היותו פרו-מערבי או קפיטליסט, או מושחת או אכזרי – שליטי המזרח היו ברובם אכזריים ועל פי אמת המידה שלהם היה השאה ליברל- ופחות מכל בגלל היותו מלך, לאמיתו של דבר חיסל השאה את עצמו כשנכנע לפיתוי הרה האסון של הזמן המודרני, לתעתועי ההנדסה החברתית. השאה נפל מפני שניסה להיות סטלין פרסי.



לדף הבית   הדפסה  שלח תגובה לעורך