חיפוש :
  

הבנת האויב
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 23/11/2006, 00:39
יורם המזרחי-איסט

יורם המזרחי, מקים ומפקד רצועת הביטחון המקורית ב-1978, ממשיך לנתח את הסיבות לכשלון במלחמת לבנון השנייה. המזרחי מבכה את אובדן היוזמה מצידנו ואת הכשלון בהבנת ההבדלים המהותיים בין אש"ף של פעם לבין החיזבאללה של היום, בכתבה שישית בסדרה.  

העימות הממושך עם אש"ף והשמאל הלבנוני, שמאז שנות השישים המאוחרות ומעבר נקודת הכובד הפלשתינית מירדן, קיימו בלבנון "מדינה בתוך מדינה", עיוות בישראל את הבנת האויב גם אחרי שאש"ף, שהוכה בשנת 1982, הפסיק להיות גורם מרכזי באד"ל. בעיני הפיקוד הבכיר של צה"ל, הצטייר החיזבאללה כגוף גרילה וטרור נוסף, דמוי הארגונים הפלשתינאים ושותפיהם.

הערכה זו התבדתה במרוצת השנים המעטות שליוו את הופעת החיזבאללה, שמאז 1982 היה לצד היוזם בכל הקשור לפיגועים שהיו מכוונים בעיקר נגד נוכחות צה"ל/ צד"ל בלבנון. תחילה באזור נרחב ואחרי שורת נסיגות הדרגתיות דרומה, התמקד ברצועת ביטחון מוגדלת שכללה את מובלעת ג'זין וכביש שבעאה.

השינוי המהותי באופי האויב בלבנון, נטמע במידה רבה במציאות הכללית של האינתיפאדה, שדרשה תשומת לב צבאית ומדינית ניכרת ובדרך כלל נחשבה "לנושא הביטחון המרכזי" אליו הופנו משאבים רבים. עוד פותחה בצה"ל טקטיקת פעולות קומנדו נקודתיות בשיטת "חיסולים ממוקדים", הכוללת לוחמים על הקרקע או ירי ממסוקים ואמצעי חיל האוויר. בתחום טקטי זה, שבתחילה הופעל בלבנון, חלה במשך הזמן האטה עד עצירה מוחלטת. בתקשורת הבין-לאומית נרמז על "הסכמים" בין ישראל לחיזבאללה, שהבטיחו לראשי הארגון מידה רבה של בטחון אישי והסרת "איום המסוק והטיל" שהפסיק להיות מוחשי אחרי הצלחות משמעותיות בדרום-לבנון.

זה לא אש"ף

התגובה והאתגר להתפתחות החיזבאללה כגוף מליציה וגרילה חשוב, הייתה בדרך כלל תגבור יחידות צד"ל והכתרת מפקדים לבנונים מעידן המובלעות (בדרך כלל נגדים) למעמד מפקדי גדודים וחטיבות. כל אלה עם תוספת משאבים, הרחבת תכניות אימונים שהקיפה לא מעט שיעים ובעיקר המשך התבצרות והקמת קו הגנה שמשך אש, אך לא מנע מהחיזבאללה ושותפיו "לדלג - ירי" ולבצע מדי פעם פיגועים מעבר לגדר-המערכת. במקרים ספורים בהם התיר החיזבאללה פעולות ארגונים פלשתינאים שניסו לחצות משטחו את גדר הגבול תרמו גם כן לאשליה "שבדרום לבנון אין חדש" והסכנה האש"פית נשארה מוחשית כשהייתה.

באותה תקופה החל צה"ל "לדרוך במקום", והעדיף לנהל מלחמה סטאטית-סבילה, כשהקרב העיקרי והמזדמן עם החיזבאללה התנהל באמצעות פתיחת צירי תנועה מכל הסוגים, שהיו יעד לפיגועי מטענים ומיקוש. גם דרכי קישור למוצבים, כבישים בין ישובים בלבנון ונתיבי הקשר היבשתי "לשערים" בגדר עם ישראל, הותקפו באופן כזה.

מדי פעם נמסר לציבור בישראל על נפלאות צלפים בעלי הישגים מיוחדים, או מארבים מסוגים שונים, חיילי חי"ר "השולטים בשטח", אך ככלל לא נעשה בצה"ל ניסיון רציני להעביר את מלחמת הגרילה והטרור מקו הגבול לעומק האזור השיעי, שהוא לפי פרפרזה לכתבי מאו צה טונג "המים הלבנונים בהם שוחה הדג השיעי". עיון בדיווחי יוניפי"ל (הזמינים לכל בספריות רבות) על תקריות ואירועים ביטחוניים, מאפשר, גם בלי להסתמך על דובר צה"ל או התקשורת, לקבוע שבתקופת התבססות החיזבאללה, בעיקר בסוף שנות השמונים והלאה, החלה עקומת הפעילות היזומה של ישראל בלבנון להתקצר כמעט למצב שיתוק.

אובדן היוזמה

בצה"ל נמשכה השענות אובססיבית על כוח אווירי וארטילריה, כולל טנקים כבסיסי אש. המצב יצר תנאים שליליים, כאשר מלכתחילה הוכח שחיל האוויר והתותחנים אינם יכולים להביס את החיזבאללה, אפילו לא בדו-קרב ארטילרי מתוחכם. עובדה זו ניכרה גם בשנה שהוליכה לקיץ 2006 כאשר צה"ל לא הצליח לשתק רקטות "קאסם" שנורו מרצועת עזה. החי"ר שהוצב בדרום-לבנון קודם לנסיגת שנת 2000, שמר לפי הפקודות על עקרון "מים שקטים ללא גלים", בעוד יחידות רבות מהסוג שהחל להיקרא "מובחרות", כלומר סיירות למיניהן, השקיעו יותר מאמץ בתכנון וביצוע פעולות בגדה המערבית ורצועת-עזה, שם נמשכת היזמה עד לימים אלה.

בדרום לבנון "השקטה", המשיך החיזבאללה להשתכלל ולהתעצם בסיוען של אירן וסוריה, כל זה ללא הפרעה והטרדות מצד ישראל או האו"ם. התחזקות הארגון השיעי כגוף צבאי משמעותי, נראתה בעין. לא היה צריך להפעיל סוכנים ומשתפי פעולה כדי להבחין במתרחש בשטח, או לנתח נכון את הצלחות האויב. המדובר בעיקר בקרב על הדרכים באד"ל של עד שנת 2000, קרב שגבה מחיר גבוה בחיי אדם וציוד. בשנת 1999 למשל, בעת ביקור במטולה, שמעתי מאזרחים על ביצורי החיזבאללה ואף נסעתי לכמה נקודות בכדי לראות במו עיני במה מדובר. בכמה מקומות פגשנו סיורי מערכת משועממים וראינו חיילים בודדים שישבו בכמה מוצבים, והשרו סביבם אווירה של "סמוך". התמונה בלטה עוד יותר אחרי הנסיגה והתפוררות צד"ל.

השאננות חוזקה עם הערכות אישיות "וקונספציות" של מפקדים, שככל הנראה האמינו, שמוטב שלא להעז ולהימנע מהצעות לפעולה יזומה - אלו ידחו ע"י הדרג המדיני אפוף אשליות "הסדרים מדיניים" ממילא. מפקדי פיקוד הצפון ובעיקר אוגמ"ר 91 והחטיבות המרחביות, הסתגלו אפוא לדו-קיום נוח עם החיזבאללה ויוניפי"ל. החיזבאללה היה זה שהחליט מדי פעם לבצע "דקירות מכאיבות" או להעלות את המתח בחילופי יריות באזור שיפולי הר-דב, כשבכל פעם בה התחולל "יום קרב ארטילרי זוטא", נעתרו מנהיגיו ליזמות הפסקת אש, שכל אחת מהן תקעה מסמר נוסף בארון המתים של היזמה הישראלית.

חיילים חוזרים מלבנון - איפה היוזמה? צילום: המבר

אפתיה של חזקים

החיזבאללה לא הפגין מעולם את יכולתו המלאה. הודעות התרברבות על "אלפי רקטות וטילים" שמדי פעם צוטטו בישראל, נראו עד יולי 2006 לא כאיום מעשי אלא תיאורטי ודמיוני בלבד. הערכות מודיעין, כולל ציון סוג האמל"ח שבידי החיזבאללה זכו לעיון שגרתי, ולא הצליחו להדאיג יתר על המידה את מקבלי ההחלטות במשרד הביטחון, בצבא ובוועדת החוץ והביטחון. כל אלה, כדוגמא נוספת של אדישות ויהירות מהסוג האופייני לתסמונת "אני ואפסי עוד" המכרסמת בצבא כנמק אנדמי.

בהיסטוריה הצבאית אפשר למצוא אירועים דומים לאפתיה של חזקים. למשל "המלחמה המזויפת/ PHONY WAR" של 1939-1940 בצרפת, בה נערכו צבאות בריטניה, צרפת ובלגיה לאורך קו מז'ינו, כשממול, מעבר לקו זיגפריד, התעצם הצבא הגרמני ובחר מועד להתקפה. בעלות הברית הסתפקו כידוע בהחזקת הקו. חיילים בריטים שרו בשחצנות "נתלה כביסה על קו זיגפריד" וסופם שהיו לקרבן "הבליץ-קריג/מלחמת הבזק" וכיבוש צרפת ובלגיה בידי הגרמנים.

דוגמא אחרת לאפתיה הנשענת על יוהרה, היא ההתקפה הצפון-קוריאנית על הדרום בשנת 1950 וחציית קו הרוחב ה-38 שארעה בעוד הצבא האמריקני, כולל מטהו של הגנרל דאגלס מק-ארתור ביפן, שקועים בעננת אופוריה נוחה של כובשים היושבים על זרי דפנה מתייבשים. כל זה בעידוד קונספציה שהשתרשה בפנטגון דאז.

בצפון ישראל, מול התעצמות החיזבאללה והכנותיו לאפשרויות לחימה שונות, נותר צה"ל שאנן ורשלן לא פחות מהאנגלים מול קו זיגפריד בשנת 1940, או האמריקנים בדרום-קוריאה של 1950. מוצבים שונים לא אוישו כל שעות היממה אלא נשענו על דיווחי מצלמות טלוויזיה במעגל סגור, שגרת סיורי הגבול התנהלה בזמנים קבועים פחות או יותר ללא הבנת השקט היזום והתנהגות החיזבאללה בכלל.

על כל אלה יש להוסיף את התמוטטות מערך בטחון השדה של צה"ל, וההיתר הגורף לתקשורת שהורשתה לזהות יחידות לפי מספריהן, שיוכן החטיבתי, שמות מפקדיהן וכו'. בעניין זה עולה בזיכרוני שיחת טלפון עם ידיד שיעי מאיזור מיי'ס אל ג'בל. דברנו ביום השני למערכת קיץ 2006. האיש ידע בדיוק מי עומד מעבר לגבול וזיהה יחידות צה"ל. ספק עם היקף מידע כזה היה נחלת החטיבה שבהמשך נדרשה לכבוש את הכפר וסביבתו.

תבנין כמשל

דוגמאות להבנת האויב והחשיבות שיש לתת לפעולות יזומות, עוקצניות ומטרידות, אפשר למצוא בפריסה הדמוגרפית של השיעים בדרום הכוללת כפרים, עיירות, ערים או "מזר'עות" מיושבות וכיו"ב. חיזבאללה הוא "מוצר מקומי" במלוא מובן המילה, ופריסתו מקיפה במידה זו או אחרת משפחות רבות ולפעמים כפרים שלמים, תוך דו קיום זהיר עם הארגון השיעי הגדול אמל ועם יוניפי"ל. בעניין זה בחרתי לחפש דוגמא ממקור לבנוני, ובין השאר מצאתי אתר אינטרנט של העיירה תבנין וכן אתרי יוניפי"ל של יחידות מאירלנד או פולין וכיו"ב.

בחירתי נובעת מכך שתבנין היא עיירה המרכזת כ- 60.000 שיעים החיים באזור כפרי עם 60 ישובים שרובם המכריע שיעי. תבנין היא מולדתו של ראש אמל ויו"ר הפרלמנט הלבנוני נביה ברי. העיר מהווה "משקל נגד שיעי לבק'ע של שיח' נאסראללה" שידע להפוך אותה לשדה קרב עיקרי. מתבנין יצאו מדינאים, דיפלומטים, סופרים ומשוררים לבנונים, כולל אלפי מהגרים שבראשית המאה ה-20 הגרו לאמריקה ובהם כאלה שנספו בבטן הטיטאניק.

הסביבה כפרית בעיקרה והיא דומה לזו של בינת ג'בל או נבאטייה ועוד. ביקור באתרי תבנין מלמד על חלקם של בני העיירה "בהתנגדות", שהוא הביטוי המוצמד לחיזבאללה. בפרסום אינטרנט שרובו קדם למלחמת לבנון ב', מופיעה רשימת "השאהידים" חללי תבנין מאז 1978 ועד קיץ 2000. הרשימה מונה אחד לאחד יותר מ-30 מקומיים שנהרגו לא רק מהפגזות או הפצצות צה"ל באיזור תבנין, אלא במקומות שונים שם פעלה "ההתנגדות".

לעניין תבנין כמשל, יש ערך חשוב להבנת המרקם השיעי, הפוליטי, הרוחני והצבאי כאחד, כשהמסקנה היא שמצפון לגדר הגבול נמצאים "המים של החיזבאללה". כל התייחסות לכפר או עיירה חייבת להביא בחשבון שמדובר בשטח אויב, גרילה החושפת בכל הזדמנות או לפי פקודה, ציפורניים ועוקץ. הנוף השלו של יישובי דרום-לבנון, כפי שהם נראים משטח ישראל אינו אלא מקסם שווא. גילוי עמדות תצפית, מצבורי נשק, משגרי רקטות ועוד בתוך כפרים ובתוך דירות או חנויות, מוכיח איך הצליח החיזבאללה להשתמש בסביבה אליה הוא שייך באופן טבעי.

מבחינות רבות אפשר לערוך השוואה בין הגדה המערבית ורצועת עזה, שם מתנהלת מלחמת גרילה יומית, לתמונה בדרום לבנון. במצב כזה, כפי שהוכח יותר מפעם, אין מנוס "מפעולות קטנות" נגד גרילה. הפסקת יזמה התקפית זעירה, תאפשר לארגוני אש"ף והארגונים המוסלמים הקיצוניים במחנה הפלשתיני, דוגמת התנועה האיסלמית חמאס, להכין ולבצע "מערכת רקטות קסם" שתפגע בלב המדינה.

המשיכו לחלק ז' של הסקירה: אבודים בשטח

יורם המזרחי הוא בעל הבלוג G2Analyst
המאמר נכתב במיוחד לסיקור ממוקד (אין להעתיק, לתרגם ולהפיץ ללא רשות המחבר).



לדף הבית   הדפסה  שלח תגובה לעורך