בחמש השנים האחרונות עוברת לבנון תהפוכות רבות על רקע תהליכים רחבים יותר במזרח התיכון. יציאת צה"ל מלבנון והשתלטותו של החיזבאללה על המרחב הדרום לבנוני, רצח ראש הממשלה חרירי והלחץ הבין-לאומי על סוריה (בעיקר מכיוון ארה"ב וצרפת) לסגת מהמדינה ולמצות את הדין עם האשמים ברצח, מעמידים את שכנתנו מצפון פעם נוספת על פרשת דרכים.  

לבנון של היום היא גלגולן המודרני של ממלכות צור וצידון המוזכרות בתנ"ך. בימים עברו, אוכלוסיית המדינה הורכבה בעיקר מהפיניקים, שהיו עם מעמי הים התיכון אשר התמחו בידע ימי רב והתיישבו גם בקרתגו – היא טוניס של היום. לבנון עברה מסכת כיבושים דומה לזו שעברה על ארץ ישראל: רומאים, ביזנטים, ערבים, צלבנים ועות'מאנים שלטו בה וחילקו את שטחה וגבולותיה בהתאם לרצונותיהם. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה נקבעו גבולותיה של המדינה כפי שהם קיימים היום. המלחמות הרבות ושינויי הגבולות התכופים הביאו ליצירת פסיפס אנושי מגוון במדינה הקטנה, אשר מורכבת מ-17 עדות דתיות מוכרות, אך מונה רק כ-3.8 מיליון תושבים.

הפסיפס האתני

כ-40 אחוז מתושבי המדינה הם נוצרים, המתחלקים ל-12 עדות שונות, וביניהם המרונים, הארמנים-קתולים, הארמנים-אורתודוכסים, האשורים והקופטים.

המרונים - העדה הנוצרית הבולטת, העשירה והמזוהה ביותר עם לבנון. בניה התיישבו באזור עוד לפני הכיבוש הערבי במאה השביעית וחיו בעיקר בצפון הר הלבנון. גידול דמוגראפי במהלך השנים, הוביל לנדידה דרומה בזמן השלטון העות'מאני בראשית המאה ה-18 לאזורים שהיו בשליטה מסורתית של הדרוזים, מה שגרם להתנגשויות על רקע השליטה באדמות ולפריצת מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון בשנים 1860-1840. במלחמה זו ידם של הדרוזים הייתה על העליונה ובעקבותיה התערבה צרפת לטובת המרונים והעניקה להם אוטונומיה.

הדרוזים - השבטים הדרוזים החלו להגיע ללבנון ככל הנראה במאה ה-11 או ה-12 והתיישבו בדרום הר הלבנון. במשך מאות שנים, עד להגירה המרונית לאזורם, שלטו הדרוזים באזור והיו כפופים רק לסולטן העות'מאני.

השיעים - חיו באופן מסורתי בדרום לבנון ובבקעת הלבנון. בעקבות השלטת המנדט הצרפתי (1943-1920), צורפו אזורים אלה למה שכונה "לבנון הגדולה". לאחר יציאתה של צרפת מלבנון ועם הכרזת העצמאות של המדינה, החלו השיעים, ששיעור הריבוי הטבעי שלהם גבוה, לנדוד גם לאזורים אחרים ובעיקר לעיר הבירה - ביירות.

הסונים - המוסלמים הסונים בלבנון חיו היסטורית בצפון לבנון, בעיקר באזור החוף (העיר טריפולי וסביבותיה). האוכלוסייה גדלה משמעותית פעמיים בעקבות הגירות – פעם אחת כתוצאה מהנדידות הפלשתיניות לאחר מלחמת העצמאות הישראלית ובפעם השנייה בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת מירדן. נכון להיום, נאמד מספרם של הפליטים בין 350,000 ל-400,000 איש וקיימים לחצים על ההנהגה הלבנונית לאזרח אותם.

מתוך ניסיון להתחשב בגיוון האתני המורכב, הוחלט כי ראש הממשלה יהיה סוני, הנשיא נוצרי, יו"ר הפרלמנט שיעי והרמטכ"ל דרוזי. החלוקה העדתית בפרלמנט הבטיחה לנוצרים רוב, על אף שהם, על שלל עדותיהם, מהווים מיעוט.

סעד חרירי - ההתנקשות באביו תביא לרגיעה? (צילום: מחלקת המדינה האמריקנית)

מלחמת האזרחים האחרונה

בחודש אפריל 1975, בזמן חנוכת כנסייה ביום א', הותקף המנהיג הנוצרי פייר ג'ומאייל בידי פלשתינים. כנקמה, הותקף אוטובוס פלשתיני ומשם הדרך להידרדרות הייתה קצרה והתוצאה הייתה מלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכה לאורך 15 שנים וגבתה את חייהם של כ-150,000 איש. למרות שבני כל העדות נטלו חלק במלחמת האזרחים, ניתן להכליל ולקבוע שהייתה זו מלחמה בין הנוצרים (בעיקר המרונים) לבין כל העדות המוסלמיות והדרוזים (כפי שאירע בלבנון יותר ממאה שנים לפני כן). המצב המורכב וריבוי העדות במדינה, הביאו לפרקים של מלחמת כל בכל במהלך הלחימה.

המעורבות הסורית עוד בראשית המלחמה, וההתערבות הישראלית (לטובת הפלנגות הנוצריות), סיבכו את המלחמה עוד יותר, וכך נוצרו בלבנון חורבן כלכלי, הרס נרחב של תשתיות ובעיית פליטים חדשה. לבנון, בימי הזוהר של שנות ה-60 ותחילת ה-70 נהנתה משגשוג כלכלי ועל אף הגדרתה כמדינה ערבית הייתה מערבית לכל דבר (בעיקר בערי החוף בביירות וג'וניה שם החזיקו עשירי ערב וילות מפוארות), ותיירים רבים פקדו את עריה. עם שוך הקרבות, בתחילת שנות ה-90, לבנון, אשר כונתה "שוייץ של המזרח התיכון", דמתה יותר לאפגניסטן מאשר לכל מדינה אחרת.

בבחירות שנערכו לאחר סיום מלחמת האזרחים, נבחר רפיק אל-חרירי לעמוד בראש הממשלה. חרירי הוא כיהן בתפקיד בשנים 1998-1992 ו-2000-2004, במהלכן הוא ניהל את מסע השיקום של לבנון תוך שהוא מסתייע בכספים רבים מהונו האישי לשם כך. לאט לאט, בעזרת עבודה רבה והשקעה בתשתיות, שבה ביירות לצורתה משכבר הימים והיא מוגדרת שוב כעיר מערבית של קניות ותצוגות אופנה, קולנוע ומקומות בילוי. כיום, מחצית מאוכלוסיית לבנון חיה בביירות רבתי.

הכיבוש הסורי

יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000 ומותו של אסד האב חודש אחרי, הביאו להפעלת לחץ מתגבר על השלטון הסורי בראשותו של אסד הבן לצאת גם מלבנון. הלחץ על אסד התגבר לאחר הפלת משטרו של סדאם חוסיין בידי האמריקאים בראשית 2003, והימצאותו המאיימת של צבא אמריקני גדול על הגבול הסורי הביאה את אסד לסדרת נסיגות סימליות, כנראה מתוך ייאוש. אסד היה בין ראשי המתנגדים לפלישה האמריקנית לעיראק, תוך ניצול הקול שהוענק לסוריה כחברה זמנית במועצת הביטחון של האו"ם. לאחר המלחמה בעיראק, הואשם על ידי האמריקנים במעורבות פעילה לטובת המשטר הקודם, בהסתרת נשק להשמדה המונית ובמתן מקלט לבכירי המשטר וכן סיוע לאופוזיציית הטרור שנלחמה באמריקנים לאחר סיומה הרשמי של המלחמה.

אירוע השיא במעורבות הסורית בלבנון ואשר נקשר בשמו של אסד, היה חיסולו של ראש הממשלה הסוני, רפיק אל חרירי, "אדריכל השיקום של לבנון", בשל התנגדותו לשלטון הסורי בלבנון. רצח חרירי הביא להפעלת לחץ חסר תקדים על הסורים, הן מצד האמריקנים והן מצדה של צרפת, ידידתה הגדולה של סוריה במערב. חמישה מתוך ששה בכירים סורים שהואשמו באחריות לרצח ייחקרו בקרוב מחוץ לאדמת סוריה (השישי הוא אסף שואכת, גיסו של אסד וראש המודיעין הצבאי הסורי). אסד עצמו, אגב, אינו נמנה על השישה.

השליטה הסורית בלבנון נתמכת על ידי החיזבאללה, אשר נהנה משליטה באזורים השיעים (בעיקר בדרום לבנון), שם הוא עושה ככל העולה על רוחו, כולל התקפות על ישראל. עם התגברות הלחץ הבין-לאומי על סוריה, היה זה ארגון החיזבאללה שארגן שורה של הפגנות תמיכה "עממיות" שהמשך הנוכחות הסורית.

מה צופן לנו העתיד ?

המשמעות המרכזית של חקירת הבכירים הסורים היא בכך, שתיתכן לראשונה האפשרות להוכיח מעורבות אישית של אסד ברצח, כל זאת בשעה שארה"ב, צרפת וחברות נוספות במועצת הביטחון של האו"ם מאסו בהתנהלותו של זה האחרון, והוכחה אפשרית של מעורבותו ברצח תביא ללחץ (ואולי פעולה) נגד שלטונו, ובוודאי שתביא למעורבות מוגברת של המערב בלבנון למען סילוק כל מעורבות סורית ישירה או עקיפה בענייניה הפנימיים של המדינה. צבא לבנון יידרש לממש את הריבונות שלו על כל שטח לבנון, מה שיוביל להתנגשות עם החיזבאללה (או לכניעה סופית לכוחם של השיעים בדרום לבנון). סביר להניח כי החיזבאללה יעשה שימוש צבאי בכוחו גם נגד ישראל בכדי לעורר אמפתיה אליו מצד ההמון הערבי, וכן שימוש תעמולתי כנגד ההנהגה הלבנונית על היותה משתפת פעולה עם המערב ועם ישראל.

בשל המצב הנפיץ בלבנון, אשר מעורר שוב שדים עדתיים, תסריט של מלחמת אזרחים נוספת אינו בגדר מדע בדיוני, והתממשותו אף עשויה ליצור גלי הדף שיגלשו אל מחוץ לגבולות המדינה וישפיעו על שאר האזור (במאבק המזוין בנוכחות האמריקנית בעיראק, בקרבות השליטה בין השיעים לסונים בעיראק, במעורבות האירנית במדינות האלו ועוד).

ישראל בחרה להוריד פרופיל בנוגע להתרחשויות האחרונות בסוריה ובלבנון בשל בקשה אמריקנית מפורשת, בבחינת "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים". כמו מספר פעמים בשנים האחרונות, החיזבאללה מנסה לגרור את ישראל לקלחת בכדי להוריד לחץ מהסורים, ובכדי להפוך את המאבק הנוכחי ממאבק לחשיפת האמת (בדבר רצח חרירי), לקונספירציה אמריקנית-ישראלית ("השטן הגדול" ו-"השטן הקטן") להשתלט על לבנון. דומה שהפעם הלחץ האמריקני-צרפתי לא ירפה עד אשר, לכל הפחות, תושלם נסיגה סורית מלאה מלבנון. ימים יגידו כיצד המאבק הזה יתגלגל, אך נראה כי בקרוב נשוב ונשמע את רעמי התותחים והקטיושות לאורך גבול הצפון.

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---