|
המזרח התיכון החדש
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 15/01/2006, 23:49
אלון לוין ויובל בוסתן
|
|
 |
|
|
לאחר הפיגועים בארה"ב ב-2001 היו שהזדרזו לנתח את המפה העולמית החדשה ולנסות להבין בפרק זמן קצר מה המשמעות של אירועי הטרור שהתרחשו על אדמה אמריקנית. מומחים ישראליים ניסו לעסוק בנושא מנקודת ראות ישראלית, אך הניתוחים התמקדו על פי רוב במשמעותם הצרה.
מאמר זה הינו הראשון בסדרת מאמרים אשר יעסקו, באמצעות מיקוד במספר אירועים מכריעים, בשינויים שעברו, עוברים ויעברו על המזה"ת בשנים הקרובות, וכל זאת ממרחק של שנים בודדות בלבד ממתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה – ההתקפה ששינתה את סדרי העולם.
נפתח את הסקירה בשני אירועים שקדמו לפיגועי ה-11 בספטמבר – יציאת צה"ל מלבנון בחודש מאי 2000 ואינתיפאדת אל-אקצה אשר פרצה ארבעה חודשים מאוחר יותר. כדרכם של סכסוכים ישראלים-ערביים, הפכו שני האירועים הללו מאירועים מקומיים ומבודדים לבעיה אזורית לכל המדינות השכנות לנו, כמו גם למדינות המערב אשר התגייסו לסייע פעם אחר פעם.
יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000 ומותו של חאפז אל אסד חודש לאחר מכן
החלטתו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, להוציא את צה"ל מלבנון באופן חד-צדדי ועוד יותר מכך – הוצאתה לפועל של תוכנית הנסיגה באופן כושל שהתפרש ע"י העולם הערבי ככניעה ובריחה, הביאה לתגובת שרשרת, וניתן לראות כי השפעתה ניכרת גם בתקופה האחרונה:
כוח ההרתעה של ישראל - כאמור, הצורה בה התבצעה הנסיגה - באופן חפוז בן לילה, תוך הפקרת אנשי צבא דרום לבנון אשר התדפקו על גבולות המדינה מחמת זעם של תושבי לבנון ופעילי החיזבאללה אשר איימו בעשיית שפטים, נתפסה בעיני העולם הערבי כצעד של בריחה. לראשונה היה זה צה"ל הנסוג משטח אותו כבש ללא הסכם, ואפילו תחת אש. מהלך זה סימן בעיני ארגוני טרור כמו גם בעיני מדינות ערב, כי צה"ל אינו כל יכול וכי באמצעות התשה ניתן לדחוק אותו לאחור. כוח ההרתעה הצה"לי, שנפגע גם באירועים אחרים בשנים האחרונות, ספג הפעם מכה אנושה.
האינתיפאדה - יש החולקים עד כמה פרוץ המאורעות בראש השנה 2000, מאורעות שזכו לכינוי אינתיפאדת אל –אקצה, נבעו ממהלך הנסיגה הצה"לי מלבנון. כיום, לאחר שידוע על מידת המעורבות של קציני חיזבאללה באינתיפאדה, אמירותיו של נסראללה מנהיג החיזבאללה כי ישראל היא חלשה ועל סף קריסה, הסרבנות הפלשתינית חודשיים לאחר הנסיגה לחתום על הסכם עם ישראל בקמפ-דיוויד וההתכוננות למלחמה נגד ישראל (האינתיפאדה), ניתן לומר כי לנסיגה הייתה השפעה פסיכולוגית עמוקה ביותר על הפלשתינים שרצו לשחזר את מה שנתפס בעיניהם כהצלחה.
הקמפיין האנטי-סורי בלבנון ויציאת הצבא הסורי מלבנון - ההישג האסטרטגי הגדול ביותר של הנסיגה הצה"לית מלבנון, הוא תחילת התהליך להוצאת הסורים גם כן מלבנון. בהיעדר נוכחות ישראלית בלבנון, ובגיבוי בינלאומי מהאו"ם, נשמטה הקרקע מתחת לטיעון הסורי על עובדת הימצאותו בלבנון (הטענה המקורית הייתה כי הסורים באו להשליט סדר במדינה השסועה במלחמת אזרחים אולם חלפו 30 שנה מאז). האופוזיציה הלבנונית לסוריה, מחוזקת עקב חילופי השלטון בסוריה ועלייתו של בשאר אל אסד, בנו של חאפז אל אסד ומנהיג חלש מאביו, החלה לקיים הפגנות נגד סוריה, ובעיתונים הלבנוניים החלו להופיע מאמרים בגנות הישיבה הסורית בלבנון.
אסד, שבתחילת שלטונו הראה סימנים כי ברצונו לבצע רפורמות ליברליות בארצו, החל לבטל את הרפורמות ולאמץ קו נוקשה: כלפי מדינתו, כלפי לבנון ובמקביל (ועל כך בהמשך) כלפי ארה"ב. שיאו של הקו הנוקשה בלבנון בשורה ארוכה של חיסולים, בין היתר של ראש ממשלת לבנון חרירי וכן עיתונאים בכירים ובעלי שם גם מחוץ ללבנון. בשל כך החמיר המערב ובעיקר ארה"ב וצרפת, בעבר ידידתו הגדולה של המשטר העלווי, את הלחץ על סוריה, מה שגרר יציאה של רוב הצבא הסורי, למעט אנשי מודיעין.
התבססות החיזבאללה ככוח צבאי בדרום לבנון וכגורם פוליטי בכל לבנון - מאחר וישראל יצאה מלבנון ללא הסכם, היה זה החיזבאללה, המוביל המרכזי של פעולות כנגד ישראל, לריבון האמיתי בשטח שפונה. בשל הפופולאריות שלו, זכה החיזבאללה אף להישגים בפרלמנט הלבנוני (הוא התמודד בגוש אחד ביחד עם אמל, ארגון שיעי אחר שבעבר היה פעיל מאוד בדרום לבנון, וזכה ל-35 מתוך 128 המושבים, 27% בסה"כ). כיום, ממשיך החיזבאללה בפעילות כנגד ישראל (חטיפת שלושת החיילים ורציחתם, חדירה לאזור שלומי ורצח 6 ישראלים, ירי קטיושות ועוד) אם כי בנפח נמוך בהרבה מהתקופה שקדמה לנסיגה. אולם, מאז נסיגת צה"ל, אגר החיזבאללה כמויות גדולות של נשק ותחמושת והוא מאיים לעשות בנשק זה שימוש אם ישראל לא תיענה לכל דרישותיו, כמו למשל נסיגה מהר דוב.
אינתיפאדת אל אקצה
רבות כבר נכתב על האינתיפאדה שלמעשה, על אף שדעכה לה, לא נפסקה מאז 2000. במהלך האינתיפאדה התרחשו מספר אירועים שניתן לייחס להם משמעות ארוכת טווח -
סופו של הסכם אוסלו - ההיגיון שעמד מאחורי הסכם אוסלו היה לפרוץ דרך מדינית בסכסוך הישראלי-פלשתיני, כאשר בתהליך של ביסוס אמון בין הצדדים, יגיע הסכסוך לפתרון. השיטה הייתה להקים רשות פלשתינית בעלת מוסדות שלטוניים והעברת האחריות הביטחונית והאזרחית לידיה לאורך זמן. ישראל נסוגה מכל מרכזי הערים ומחנות הפליטים והשטח חולק ל-3 חלקים, שטח באחריות בטחונית ואזרחית פלשתינית (שטח A), שטח באחריות אזרחית פלשתינית (שטח B) ושטח באחריות ישראלית מלאה (שטח C).
לאחר פרוץ האינתיפאדה נעשו ניסיונות לחזור למו"מ מדיני בטאבה ובהזדמנויות אחרות, תחת שלטון ברק ותחת שלטונו של שרון שהחליפו, אולם לאחר הפיגוע במלון פארק, במהלך סדר פסח בשנת 2002, שגבה 30 קורבנות, פתח צה"ל במבצע חומת מגן שבו נכנס בחזרה אל מרכזי הערים לראשונה מזה 7 שנים והביא לקריסת הרשות הפלשתינית כמעט לחלוטין. מאז ניסו אישי ציבור שונים למצוא פתרונות חלופיים לסכסוך וביניהם יוזמת ז'נווה, המפקד הלאומי, חילופי שטחים מבית מדרשו של ליברמן ונסיגה חד צדדית, רעיון שהוצע על ידי יו"ר העבודה עמרם מצנע ב-2003 ואשר אומץ בידי ממשלת שרון שנה אח"כ.
התחזקותו של הימין ועלייתו של שרון לשלטון - חמישה חודשים לערך, לאחר פרוץ האינתיפאדה, ניצח אריאל שרון בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה את אהוד ברק, ראש הממשלה המכהן, בהפרש של 25% במה שסימל הצבעת אי אמון במנהיגותו של ברק וברצון של הבוחר הישראלי לבחור בדרך נצית יותר כנגד הפלשתינים. שנתיים אח"כ, בבחירות כלליות לכנסת, זכה גוש הימין-דתיים בהישגו הגדול מאז קום המדינה, 69 מנדטים. ניצחון זה הדגים יותר מכל את תגובת הציבור הישראלי למצב הביטחוני ואת רצון הציבור הישראלי לפתור את המשבר באמצעות שימוש בכוח ולא בדיפלומטיה. האירוניה הייתה שבפועל הוביל מהלך זה לתוכנית ההתנתקות וליציאה חד צדדית מעזה.
מותו של ערפאת - אומנם נסיבות מותו של ערפאת עדיין אפופות מיסתורין, אולם אין ספק כי בידודו מהעולם במהלך האינתיפאדה תרם להידרדרות במצבו הבריאותי הרעוע ממילא של ערפאת. לאחר מותו לא הצליחה תנועת הפת"ח להעמיד מנהיג בסדר הגודל שלו, מה שתרם להגברת האנרכיה ולהתחזקות החמאס על חשבונו של הפת"ח.
חודש ספטמבר 2001 החל ככל חודש בשנה שלפניו – פיגועים בתוך ומעבר לקו הירוק, התרעות בלתי פוסקות על פיגועים כנגד מטרות ואזרחים ישראליים בחו"ל גרמו להתגברות הקריאות בציבור הישראלי ובמערכת הפוליטית להגיב ביתר שאת. במקביל, הלך והתגבש לחץ בינ"ל הולך וגובר על ישראל להפסיק את כל פעולותיה נגד הפלשתינים ולחזור לשולחן המשא ומתן ללא תנאים מוקדמים.
כל הגורמים במערכת הלחצים הנ"ל התבטלו באחת, ביום שלישי ה-11 בספטמבר 2001 בשעה 8:45 בבוקר...
הנשיא בוש. מנהיג את המלחמה העולמית בטרור (צילום: מחלקת המדינה האמריקנית)
11 בספטמבר 2001
מתקפת הטרור שהביאה למותם של קצת פחות מ-3000 אמריקנים, בריטים ובני לאומים אחרים הוכיחה לארה"ב ולעולם כולו כי אף מדינה אינה בטוחה, אפילו לא ארה"ב, חרף היותה מעצמת העל היחידה בעולם. ארה"ב הגיבה במהירות (בסטנדרטים אמריקנים) וקבעה מדיניות חוץ וביטחון חדשה שבמרכזה מלחמה בציר הרשע, ציר של מדינות מעודדות טרור שנחשדו בניסיון לפתח נשק להשמדה המונית, וכן מלחמה בטרור העולמי ובעיקר בארגון אל-קעידה על גרורותיו בעולם. למען הסר ספק, קבע נשיא ארה"ב את החוק הפשוט – "אם אתה לא איתנו – אתה נגדנו".
מאז סדרת הפיגועים יצאה ארה"ב לשתי מלחמות – הראשונה באפגניסטן "מדינת הבית" של ארגון אל-קעידה והשנייה - שנויה במחלוקת הרבה יותר – בעיראק.
אפגניסטן - זמן קצר לאחר הפיגועים תקפה ארה"ב את אפגניסטן והביאה לסיום שלטון משטר הטאליבן, המשטר הסוני-קיצוני ששלט באפגניסטן ושימש חממת טרור ומקום מקלט לארגון אל קעידה ומנהיגו אוסמה בן לאדן. כיום מנסה ארה"ב לכונן משטר דמוקרטי באפגניסטן ולא בלי הצלחה : מאז סיום המלחמה נרשמו שיפורים בזכויות הנשים (ייצוג של למעלה מ-25% בפרלמנט), בחירויות הדת, בקיום בחירות דמוקרטיות בספטמבר השנה (לראשונה מזה 25 שנה) ואולי גולת הכותרת - צמיחה כלכלית של 7.5 אחוזים בשנה ושיפור יחסיה של אפגניסטן עם המערב המביא לסיוע בגובה של שני מיליארד דולר בשנה. את כל אלו אפשר חיסולו של משטר הטאליבן אשר פגע פגיעה ישירה בבת הברית החשובה ביותר של אל קעידה והיווה מכה קשה לטרור העולמי.
עיראק - התחנה הבאה של הצבא האמריקני הייתה עיראק. נפילת משטרו של סדאם חוסיין הייתה מהירה ביותר, אולם מאז פועלת אופוזיציה חזקה כנגד ארה"ב ובנות בריתה, אופוזיציה הנתמכת בידי הטרור העולמי ובסיוע של סוריה ואיראן, שתי מדינות שכנות לעיראק שתרמו נשק, כוח אדם ומקלט לכוחות הפועלים כנגד האמריקנים. ולמרות זאת, המלחמה בעיראק הביאה לשינויים באזור :
ראשית, עיראק שבשנות השיא של שלטון סדאם חוסיין החזיקה צבא בן מיליון חיילים (אחד הגדולים בעולם דאז) היא מדינה ללא צבא מתפקד כיום, ועל כן אין באפשרותה לאיים על שכנותיה (עיראק בזמן שלטון סדאם חוסיין לחמה 8 שנים באיראן, פלשה לכווית, איימה על סעודיה וירתה טילים לעבר ישראל). שנית, קבוצות אתניות שנרדפו פוליטית בזמן שלטונו של חוסיין כגון הכורדים והשיעים, נהנות כיום מחופש התאגדות (בבחירות האחרונות אף זכתה המפלגה השיעית וראש הממשלה הוא ג'לאל טלאבני הכורדי) ופולחן. עצם הימצאותו של הצבא האמריקני בעיראק יצרה לחץ על סוריה ואיראן שהגיבו בתוקפנות על כך.
סוריה ואיראן - סוריה נמצאת על הכוונת הבינלאומית בשל תמיכתה בטרור בעיראק ובשל שרשרת החיסולים שבוצעו בלבנון על פי הוראות מדמשק, ואילו איראן נמצאת על הכוונת בשל תוכנית הגרעין שלה וההצהרות החוזרות ונשנות של נשיאה בדבר השמדת ישראל. כרגע מטפלת הקהילה הבינלאומית במשברים אלה באמצעות דיפלומטיה וככל הנראה באמצעות סנקציות בעתיד הקרוב מאוד.
מטרת האמריקנים היא להביא לנפילת המשטרים הללו, ובאם יצליחו לא יוותרו משטרים מיליטנטיים בעלי תוכניות התפשטות במזרח התיכון בשנים הקרובות, משמע הסרת רוב האיומים על מדינות המזרח התיכון ובראשן ישראל. הביקורת הקשה מבית ומחוץ על הסיבות למלחמה בעיראק והשפל שבו נמצאת הפופולריות של הנשיא בוש לא הותירה ברירה בידי הממשל בוושינגטון ובאופן יוצא דופן וחסר תקדים בשנים האחרונות, השאירה ארה"ב את מרכז הבמה בטיפול בשתי המדינות הללו למדינות האיחוד האירופי. בהחלט ייתכן כי התפתחות זו, בצוותא עם הגוש החדש שקם מול ארה"ב, יביאו להחלשת השפעתה של ארה"ב בזירה הבינ"ל בשנים הקרובות.
לוב - המנהיג הערבי הראשון שנראה היה כי הפנים את משמעות אירועי 11.9 היה קדאפי שהצהיר כי הוא מפסיק את פיתוח הנשק להשמדה המונית ואף מוכן לפצות במיליארדים את משפחות הרוגי אסון לוקרבי (הפלת מטוס נוסעים בסקוטלנד שהביא למותם של 270 בני אדם והאחריות שלו הוטלה על ממשלת לוב).
מותם של מנהיגים מזרח-תיכוניים מהדור הישן
בעשור האחרון הלכו לעולמם מספר רב של מנהיגים שמשלו במדינתם עוד מימי המלחמה הקרה, ואת מקומם החלו לתפוס מנהיגים צעירים יותר, בעלי השקפת עולם מודרנית יותר (אם כי לאו דווקא ליברלית יותר). המלך הירדני עבדאללה ירש את אביו חוסיין, בשאר אסד את אביו חאפז אל אסד, המלך מוחמד ממרוקו ירש את אביו חסן, נושא ירושתו של עראפת יוכרע כנראה בבחירות הקרובות, נשיא איראן אחמדינג'אד הוא בן הדור הצעיר שצמח באיראן לאחר המהפכה.
חילופי שלטון היו גם בקטאר, כווית, סעודיה ואיחוד האמירויות (לא תמיד עלה לשלטון מנהיג צעיר). בו בזמן, מובארק במצרים וקדאפי בלוב מנסים להכשיר את ילדיהם כיורשים (מובארק יהיה בן 78 במאי) ובעיראק ובלבנון נושא ההנהגה עתיד להיות מוכרע בתקופה הקרובה באופן סופי.
משמעות חילופי השלטון בעולם הערבי הציגה בפנינו שתי מגמות מעניינות עד כה : האחת - מנהיג צעיר אשר נחשף לתרבות המערב ומעוניין להצעיד את מדינתו לכיוון הזה (כמו במרוקו, ירדן וקטאר), ומן העבר השני - מנהיגים כדוגמת בשאר אסד ואחמדינג'אד הבוחרים בדרך אנטי אמריקנית, כאשר אסד הואשם בידי בכירים סוריים ולבנוניים כי מהלכיו נובעים מחוסר ניסיון, ואילו אחמדינג'אד נאבק באופוזיציה במדינתו המתנגדת למדיניות הנוקשה שלו כלפי המערב.
(Stock.Xchng :רצועת עזה -ברוך שפטרנו? (צילום
הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה
האירוע המשמעותי האחרון במזה"ת התרחש בקיץ האחרון, בו נסוגה ישראל מעזה תוך כדי החרבתם של למעלה מ-20 יישובים ופינויים של קצת פחות מרבבת מתנחלים אל תוך תחומי הקו הירוק. המהלך נעשה ללא הסכם חתום עם הפלשתינים, אולם הם התחייבו כי במהלך הנסיגה הם לא ינסו להפריע לצבא. אמנם מוקדם לאמוד את כל ההשלכות של מהלך זה על הפוליטיקה באזור, אך ניתן להתייחס למספר נקודות:
א. היציאה מלבנון הייתה בעלת השפעה מסוימת על המהלך מאחר ובלבנון נקבע תקדים של יציאה ללא הסכם.
ב. היציאה סללה את דרכו של החמאס להשתתף בבחירות הקרובות.
ג. האנרכיה ברצועה ובגבול סיני אפשרה לחמאס להפוך לכוח הצבאי החזק ביותר בעזה, ולהימצא בעמדת זינוק אמיתית להשתלט פוליטית על הרשות הפלשתינית.
ד. חלק מהגבול הדרומי עם מצרים פרוץ כיום ומאפשר ביתר קלות מעבר של נשק וסמים.
בנוסף לכך, מצרים זוכה באפשרות להגביר את הסד"כ שלה, תוך קביעת תקדים בהסכמי השלום עם מצרים (סיני אמור להיות מפורז).
ה. ירי הקסאמים נמשך, ומעגל היישובים הנמצאים תחת האיום שלו גדל כל הזמן.
ו. לא ברור עדיין מידת הנזק לכוח ההרתעה של ישראל, אך על פי ההצהרות מצד החמאס, נראה כי הנסיגה הייתה זריקת עידוד להמשך הטרור.
ז. תקדים הנסיגה ופינוי היישובים פתח פתח לתוכנית דומה ביו"ש כאשר בכירי מפלגת קדימה מצהירים (כמעט כמו כל מנהיג מאז מלחמת ששת הימים), כי אם הם ינצחו בבחירות, גבולות הקבע של ישראל ייקבעו בקדנציה הקרובה.
אחרית דבר ומבט לעתיד
החל משנת 2000 עמדה ישראל בפני התקפת טרור פלשתינית (בה תמכו לפרק זמן קצר גם ערביי ישראל) והעוינות הבינלאומית כלפי ישראל הייתה בשיאה. ועידות בינלאומיות כגון ועידת דרבן השוו את ישראל לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד וקראו להחרמת ישראל ואף להשמדתה. בקמפוסים באירופה ובצפון אמריקה (ולעיתים אף בישראל עצמה) קראו לחרם אקדמי וכלכלי על ישראל. משלושה מיליון תיירים בשנת 2000 ישראל נפלה לשפל של פחות ממיליון תיירים בשנה לכל אורך האינתיפאדה. האו"ם עצמו עסק בגינויים ואף רצה לשלוח ועדת חקירה לאירועי ה"טבח" בג'נין שהוברר כעלילת דם. האנטישמיות שטפה את רחובות אירופה, בתי קברות יהודיים חוללו, קריקטורות אנטי ישראליות ואנטישמיות החלו לצוץ בעיתונות המערבית והערבית.
לקראת 2006 עומדת ישראל ללא חזית מזרחית וצפונית משמעותית כנגדה (לאחר מלחמת עיראק האחרונה, יציאת הצבא הסורי מלבנון וכן הסנקציות העתידיות על סוריה ואיראן) כאשר הקריאות לחרם כנגדה נחלשות (לאחרונה אולצה שרה נורבגית שקראה לחרם כנגד ישראל להתנצל).
אין הטענה כי הסתיימו בעיותיה של ישראל, להפך - אנו נמצאים בתקופת מעבר - מעבר מהמזרח התיכון של סוף המלחמה הקרה, של תחילת תהליך השלום ושל לפני הפיגועים בארה"ב, למזרח תיכון שונה, הן מבחינת השחקנים הראשיים שירכיבו אותו והן מבחינת המעצמות שיתערבו בו.
| |
|
|
|
|
