ניגריה, אשר הייתה מושבת בריטית בתקופת הקולוניאליזם, יצאה לעצמאות ב-1960. כלכלת המדינה תלויה נואשות בייצוא נפט ומאבק על השליטה בו הביאה למלחמת אזרחים עוד לפני תום עשור אחד לייסודה של המדינה, במה שנודע כמלחמת ביאפרה.  

הרפובליקה הפדראלית של ניגריה מונה כ-128 מיליון תושבים על שטח של 925,000 ק"מ מרובע ומורכבת משבטים ודתות רבות - כ-50% מהאוכלוסייה היא מוסלמית והשאר הם נוצרים ואמונות אנמיסטיות. המערכת השבטית המורכבת מסבכת את העניין, כשהשבט הגדול ביותר שבט האוסה והפולאני מונה לא יותר מ-29% מה שלא תורם ליציבות הפוליטית כל כך.

אולי הדבר שמהווה גורם מערער ולא מלכד במדינה הוא הנפט שנמצא בכמויות גדולות במדינה אבל עדיין לא מצליח להביא לה שקט. ניגריה היא יצואנית הנפט הגדולה באפריקה (לפני גבון ולוב), מס' 7 ביצואניות העולמיות וחברה בארגון אופ"ק. 95% מהכנסות מטבע זר מגיעות מייצוא נפט ולפני שנה נמנעה שביתה גדולה במגזר הנפט שהייתה פוגעת בכלכלה אנושות.

התלות בנפט היא רק מהבעיות הגדולות של ניגריה - המהומות הטריות שפרצו מאז פרסומן של הקריקטורות של מוחמד גרמו למותם של יותר מ-300 בני אדם, רציחות על בסיס דתי הן דבר שבשגרה.

המדינה הוקמה בשנת 1960 אחריי עזיבת הבריטים, היו בה כ-60 מיליון תושבים מיותר מ-250 קבוצות אתניות שונות. בצפון ישב שבט האוסה שהיה מוסלמי, בדרום מערב שבט היורבה שהיה חצי מוסלמי וחצי נוצרי ובדרום מזרח שבט האיבו שהיה נוצרי ברובו.

בשנת 1965 התגלו כמויות גדולות של נפט בדלתא של נהר הניגר, בחלק של בני האיבו, שנה אח"כ פורצת הפיכה צבאית שמאלנית בראשות קצינים מבני האיבו והאירונסי, כתגובה פורצת מהפכה נגד בצפון של המוסלמים, לאחר מכן פורצים מעשי טבח של מוסלמים בתושבים הנוצרים שישבו בשטחי הצפון והנוצרים החלו לברוח דרומה. בנוסף, טענו בני האיבו שלמרות שמרבית הנפט נמצא בשטחיהם, הם מקבלים רק חלקים קטנים מההכנסות ושישנה אפליה נגדם.

לכן, לאותם מניעים לאומיים-דתיים, הצטרפו מניעים כלכליים וב-29 למאי 1967 מכריז הקולונל Chukwuemeka Odumegwu Ojukwu משבט האיבו על פרישה של האזורים בשליטת האיבו מניגריה ויצירת מדינת ביאפרה.

למרות הסימפטיה הגדולה בעולם רק מס' מועט של מדינות הכירו במדינה החדשה ואלו הן: זמביה, חוף השנהב, האיטי, גבון וטנזניה. דרא"פ, רודזיה, צרפת וישראל סיפקו עזרה צבאית (ישראל סיפקה נשק שנתפס כשלל לאחר מלחמת ששת הימים), באי סאו טומה ופרינספה בראשות פורטוגל התרכזו מאמצי הסיוע ההומניטרי לביאפרה שהוכיחו את עצמן כחשובים. המוסלמים בצפון ובני היורבה בדרום החליטו לא לפרק את המדינה ושלחו צבאות לתקוף את ביאפרה.

הנשיא בוש עם נשיא ניגריה, אולוסגון אובסאנג'ו (צילום: מחלקת המדינה האמריקנית)

מהלכי המלחמה

שבוע אחריי הכרזת המלחמה יצאו שני טורים פדראליים לתוך ביאפרה - הראשון לעיר נאסוקקה והשני לעיירה גאקום, שתיהן נפלו לאחר קרב קצר. בתגובה, יצאו כוחות ביאפרה למתקפת נגד שעיקר מטרתה הייתה לרתק עד כמה שאפשר כוחות פדראליים, להדוף אותם ולהוריד את הלחץ מהמרכז.

הכוח של ביאפרה נע לאורך נהר הניגר וכבש את בנין סיטי, רק 130 מייל מזרחית לעיר הבירה דאז לאגוס. ההתקפה הוכחה כהצלחה כש-4 גדודים מהדיוויזיה ה-2 הפדראלית נאלצו לעזור להדוף את המתקפה ולקחת חזרה את השטחים שאבדו, לקראת אוקטובר ניסו הפדראליים לתקוף את ביאפרה ב-3 הזדמנויות ונכשלו, לכן החליטה הממשלה הפדראלית על תוכנית חדשה, שעיקריה היו השמת מצור יבשתי וימי על ביאפרה ולהרעיבה.

באוקטובר החלה התוכנית לעבוד כשכוחות אמפיביים פדראליים נחתו וכבשו את נמל קאלאברו העיירה בוני, העיר אונגו נפלה בסוף אוקטובר, כוחות ביאפרה המשיכו להתנגד בצורה יעילה בתוך השטחים שלא נפלו.

מתחילת שנת 1968 הפכה המלחמה להיות מלחמת עמדות, הכוחות הפדראליים ניסו להמשיך במתקפותיהם לתוך ביאפרה נכשלו, ב-19 במאי 1968 נפלה העיר פורט הארקורט הנמל החשוב ביותר בביאפרה. המצור על ביאפרה החל לתת את אותותיו באותה תקופה ורעב גדול החל להתפשט ברחבי ביאפרה.

חלק מהטקטיקות של ניגריה היו להפציץ אזורי חקלאות של ביאפרה, אשר טענה כי ניגריה עושה שימוש ברעב כרצח העם וכדי לזרז את סיום המלחמה, ניגריה מצידה, האשימה לא פעם את ביאפרה בשימוש של שכירי חרב להארכת המלחמה.

אחד משכירי החרב המפורסמים במלחמה היה השוודי קרל וון רוסן - הוא הוביל כוחות אוויר לתקיפת בסיסים של הכוחות הפדראליים בבנין סיטי, פורט הארקורט ועוד ההתקפות הרסו או פגעו בכלים רבים של חיל האוויר הפדרלי שהיו בשימוש כמו המיג 17והאיליושן 28, התקפות האוויר האלו השיגו את מטרתם ומנעו הפצצות רחבות היקף של חוות ושטחים חקלאיים בביאפרה.

לעומת זאת, המצב הצבאי היה בכי רע ורק בעיות לוגיסטיות מנעו מהכוחות הפדראליים לחסל סופית את המרד. התקפה אחת אחרונה של כוחות ביאפרה בשביל להפר את שיווי המשקל של הכוחות הפדראליים הצליחה בתחילה אבל נכשלה כישלון חרוץ ועזרה יותר לניגריה מאשר לביאפרה.

ב-23 בדצמבר 1969 פתחו הכוחות הפדראליים במתקפה האחרונה - כוח המרינס המיוחד ה-3 הצליח לחלק את ביאפרה לשני חלקים ובתמיכה של הדיוויזיה הראשונה בצפון והדיוויזיה השנייה בדרום, נפלו הערים אווארי ואולי. ב-13 בינואר 1970 נפלה העיר האחרונה בשלטון ביאפרה לידי הכוחות הפדראליים ומנהיג ביאפרה ברח לגלות במטוס של חוף השנהב כשהוא מותיר את סגנו לחתימת פרטי הכניעה.

אזרחי ניגריה מקווים לטוב (צילום: מחלקת המדינה האמריקנית)

בסיכומו של דבר

ההערכות הן שנהרגו במלחמה כ-2 מיליון בני אדם מרביתם מבני האיבו, חלק גדול מההרוגים היו ממחלות ורעב ולא מהקרבות עצמם. הנזק הכלכלי היה גבוה והעורך במיליוני דולרים. הממשלה הפדראלית גזרה גזרות קשות על בני האיבו - כל כספיהם הוחרמו ולא ניתנה להם גישה למקורות כספיים, כל מבוגר לא משנה כמה כסף היה לו בבנק קיבל רק 20 פאונד. העיר פורט הארקורט ניתנה לשליטה של שבט הלג'ו.

עד היום סובלים בני האיבו מהשפעות המלחמה - הם לא מסוגלים למצוא עבודה בגלל האפליה נגדם, שטח מדינתם הוקטן בכוונה ורבים מבני האיבו מהגרים החוצה מניגריה. הערים הגדולות כדוגמת אנג'ו חסרות תשתית ראויה כדי לספק את תושביהן.

כנראה שכיום מצב כזה לא יקרה שנית בניגריה בגלל השלטון הריכוזי המוסלמי הקשה ובגלל שאף קבוצה לא תרצה לעזוב את האחזקות הגדולות שלה ברווחי הנפט, אבל למרות זאת מהומות דתיות ממשיכות לפרוץ בניגריה על בסיס יומי כמעט.

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---