חיפוש :
  

ברשות עצמם
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 04/10/2006, 21:32
אלון לוין ויובל בוסתן

המהומות בשטחים, שפרצו על רקע מצבה הכלכלי הקשה של הרשות, מעמידות את ההנהגה בפני אופציות מעטות. הפלשתינים, שגילו באחרונה כי אין להם תחליף לעזרה האמריקנית והאירופית, מוצאים עצמם במרחק נגיעה ממלחמת אזרחים עקובה מדם, כשהם משוועים למקור מימון חלופי.  

באופן היסטורי, מוקדי הכוח המדיניים בעולם הערבי התחלקו בין מצרים לעיראק, שתי המדינות החשובות ובעלות ההיסטוריה העתיקה ביותר בחלק הזה של העולם. השלום עם ישראל פגע ביוקרתה של מצרים ופתח צוהר לעיראק של סדאם חוסיין להוביל את החלק הרדיקלי בעולם הערבי, תפקיד שהיה שמור למצרים של נאצר בעבר.

נפילתו של סדאם חוסיין, שלא גררה שינוי ביחסו של המשטר הפרו-מערבי במצרים לאמריקנים, הפכה את בשאר אל אסד הסורי למגן הערבים ויוקרתו בקרב ההמון הערבי עלתה, בד בבד עם ליבוי השנאה והאנטגוניזם שייצרו המשטרים הערביים הפרו-מערביים האחרים, דוגמת מדינות המפרץ.

בשל כך, מאז 2003 ההשפעה של אסד על גורמים מיליטנטיים כגון החיזבאללה והארגונים הפלשתיניים רבה יותר מאשר ההשפעה המצרית, הסעודית או הירדנית. מלחמת לבנון חידדה את הסוגיה – בעוד מובארק הודיע כי ארצו לא תקריב יותר חיילים בשם הפאן-ערביות, תמך אסד בחיזבאללה באופן פומבי ואף חימש אותו. בעיצומה של המלחמה, הסורים אף קידמו כוחות קרקע אל עבר ישראל ולפחות ברמה ההצהרתית – הם היו מוכנים להילחם למען לבנון. הצהרותיו הלוחמניות של אסד מאז המלחמה, הוסיפו ליוקרתו ולהערצתו בקרב ההמון הערבי, אשר על פי רוב ובניגוד למנהיגיו, היה מעוניין להיחלץ לעזרת הלבנונים.

תזוזה במוקדי הכוח

דוגמא בולטת לשינוי במוקדי הכוח נצפתה בשנתיים האחרונות, שתחילתן בהכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות וסופן במלחמת לבנון השנייה. באותם ימים היה זה עומר סולימן, איש המודיעין המצרי הכל-יכול, שאף סומן אז כיורש אפשרי למובארק, שנהג לנסות ולתווך בין הארגונים הפלשתיניים השונים בכדי לנסות ולהשיג הסכמה להפסקת אש. המצרים רצו בנסיגה הישראלית מעזה ולחצו לבצע אותה בשקט יחסי. שאריות היוקרה מהן נהנו המצרים עד אז, הספיקו בכדי להשיג הסכמה בקרב הארגונים ל"תהדייה" - רגיעה שהקלה על ממשלת ישראל בבואה לצאת מעזה. לכך חברו גם גורמים נוספים מתחת לפני השטח שהעצימו את השפעת המצרים על הפלשתינים.

בדיעבד, נראה כי הייתה זו שירת הברבור הדיפלומטית המצרית, לפחות בכל האמור לזירה הפלשתינית. רמזים לכך הופיעו עוד קודם – שר החוץ המצרי, אחמד מאהר, שביקר בהר הבית בדצמבר 2003, "זכה" למטח של נעליים לכיוונו ולקריאות "בוגד" - אירוע בלתי נתפס בקרב הפלשתינים בשנים עברו. מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות נרשמו מספר אירועי ירי בין מצרים לבין הפלשתינים, אשר לא הסתירו את אכזבתם מחוסר התמיכה המצרית באינתיפאדה, מעבר לרמה ההצהרתית. הם ידעו כי משפחות המתאבדים מקבלות עשרות אלפי דולרים מסדאם חוסיין, הם ידעו על סיוע המגיע מאיראן ומסוריה וחוסר שיתוף הפעולה המצרי בלט עוד יותר על רקע זה.

בעקבות אירוע התקיפה בהר הבית הביעה הרשות הפלשתינית צער עמוק וגורמים רבים בפת"ח המשיכו לקיים קשרים עם האחות המצרית הגדולה, אך עליית החמאס, ארגון הקשור לאחים המוסלמיים האופוזיציוני במצרים, הפכה את המרחק בין עזה לקהיר לגדול מתמיד. הלחץ הבינלאומי על הפלשתינים הקשיח את עמדותיהם וקירבם שעל נוסף אל המדינות הרדיקליות באזור. בנקודה הזו, ההשפעה המצרית הייתה להיסטוריה.

מטבע הדברים, ההשפעה הסורית והאיראנית הפכה למשמעותית יותר והמלחמות בעזה ובלבנון הן תוצאה ישירה לכך. הסכסוך המסלים בין הפת"ח והחמאס, לו מספר מקורות, מדגים היטב את המתח בתוך הרשות בין שני גושי הכוח הללו, המושפעים כל אחד מגורמים חיצוניים שונים. על אף קרבתה הגיאוגרפית של מצרים לרצועת עזה, לא מצליחים המצרים לתווך בין הנצים, והמפתח להפסקת הסכסוך נמצא אצל הסורים והאיראנים.

אבו מאזן - יסתפק בלשרוד. צילום: מחלקת המדינה האמריקנית

מקור הסכסוך

"מלחמת אזרחים? אנרכיה? הפוטנציאל לכך גדול מאוד, מניעתם תיעשה רק עם החמאס ידאג לכל בכירי השלטון הקודם, כולל אנשי השטח, וישמור על מעמדם וכבודם".
(מתוך "נצחון החמאס בבחירות לרשות", סיקור ממוקד, 8.2.06).

הזעם בקרב אנשי הפת"ח כנגד אנשי החמאס מתבסס על מה שנתפס כקיפוח אנשי הפת"ח. השנים האחרונות הוכיחו כי ההמון הפלשתיני מסוגל לחיות בצמצום רב, אולם אלו האוחזים בנשק או המקורבים לצלחת, לא מסכימים לרדת ברמת החיים שלהם. אי תשלום משכורות לעובדי הרשות, פיטוריהם של עובדים המזוהים עם הפת"ח ודחיקתם של רבים ממעגלי ההשפעה, דוחפים צעירים רבים, הנחשבים כבר לותיקי האינתיפאדה, לתבוע את עלבונם. הדבר אינו משרת אף אחד מהצדדים – לא את האינטרס של הנהגת החמאס, המעוניינת בשקט ברשות בכדי לבסס את שלטונה, ובוודאי שלא את הנהגת הפת"ח, שממשיכה להצטייר כחלשה וכמי שאינה מסוגלת לשלוט על אנשיה.

בסיבוב הקרבות הנוכחי, דומה כי הכפפות החלו לרדת – בקרב הנפגעים גם בכירים רבים ולא רק אנשי שטח. איש החמאס, מוחמד עודה, הקשור למערכת הפוליטית של החמאס באזור קלקיליה, חוסל מטווח קצר על ידי שלושה רעולי פנים בצאתו מתפילה ביום רביעי ה-4 באוקטובר. חיסולו של עודה הצטרף להריגתם של 12 פלשתינים נוספים בהתנגשויות הדמים בין הארגונים, שהביאו גם לפציעתם של יותר ממאה. אנשי הפת"ח אף פרסמו כרוזים בהם איימו לחסל את חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס, את שר הפנים סעיד סיאם ואת יוסף א-זהאר, מפקד הכוחות המיוחדים של החמאס.

באירועים אחרים הועלו באש משרדיה של עמותת צדקה המזוהה עם החמאס, בוצע ירי לעבר משרדי החמאס באזור סלפית וכן לעבר ביתו של שר החוץ הפלסטיני, מחמוד א-זהאר. האיום על בכירים של החמאס, כולל על אלו שאינם מזוהים עם הזרוע הצבאית שלו, מהווה עליית מדרגה של ממש במאבק הפנימי ברשות ביחס לעימותים אחרים מהעבר הקרוב שנוהלו בין הזרועות הצבאיים-ביטחוניים של הארגונים.

הלחץ הכלכלי הבינלאומי שמתקיים מאז עליית החמאס לשלטון, נותן את אותותיו ברשות והקופה הפלשתינית הריקה, שהאכילה בעבר רבבות מקורבים כאלה ואחרים, משמשת רק למקרים דחופים ביותר. הפגנות הלחם שהתרחשו ברצועה לפני כמה שבועות הציגו את התמונה העגומה מבחינה כלכלית שמצטיירת מאז עליית החמאס לשלטון. התושבים טענו כי מבחינתם ש"המושחתים מהפת"ח ישובו לשלטון. לפחות בתקופתם היה מה לאכול".

על רקע המצוקה הקשה, מתנוסס סימן שאלה לגבי המעורבות הסורית ובעיקר האיראנית בנעשה ברשות.

האיראנים

לאחר עליית החמאס והסנקציות הכלכליות שהוטלו על הרשות, הודיעה איראן כי היא תסייע כלכלית לרשות הפלשתינית במקום האיחוד האירופי וארה"ב. כספים רבים אכן הועברו לידי הפלשתינים, והשקט האזרחי נשמר באופן יחסי. האירועים הביטחוניים בעזה ובלבנון מאז חטיפתם של שלושת חיילי צה"ל הקשו על העברת הכספים ויותר מכך, הפילו עומס מסוג חדש על האיראנים.

שיקומה של לבנון דורש מהאיראנים לפתוח את הכיס ביד נדיבה בכדי לשמר את הפופולאריות ממנה נהנה החיזבאללה, שהתחייב לפצות כל לבנוני שאיבד את ביתו בהפצצות בסכום של 12,000 דולר. בהתחשב בעובדה כי ההערכה השמרנית ביותר אומדת את מספר הבתים שנפגעו בכ-15,000, מדובר בסכום פיצוי של כ-200 מיליון דולר - כפול מהעברות הכספים השנתיות לחיזבאללה עד עתה, והיא אינה כוללת את ההוצאות על שיקום התשתיות האזרחיות בדרום, את ההוצאות על התחמשות מחדש וכן את ההוצאות על הקמפיינים הנרחבים בלבנון שמאדירים את ניצחון החיזבאללה על ישראל. עם הירידה הדרמטית במחירי הנפט בעולם, תזרים המזומנים האיראני אינו בלתי מוגבל.

האינטרס האיראני המובהק הוא להביא להפסקת הקרבות בשטחים לשם ביסוס שלטון החמאס. מהלך שכזה ניתן לביצוע באמצעות הזרמה חודשית של כמאה מיליון דולר לרשות, אולם סכומים אלה גבוהים מכדי יכולתם של האיראנים. גם איראן וגם סוריה מעדיפות שהאש תופנה אל עבר ישראל. חטיפתו של גלעד שליט בסוף יוני והריגתם של שני החיילים האחרים, הובילה להתדרדרות ביטחונית מהסוג שהסורים והאיראנים לא ציפו לו. חימום הגזרה הלבנונית ארע לא מעט בשל הרצון להפחית את הלחץ הביטחוני הישראלי על הפלשתינים, אולם התגובה הישראלית הקשה בלבנון חשפה את היכולת המוגבלת של האיראנים והסורים לגבות את המהלכים כנגד ישראל.

ירידת מחירי הנפט אל עבר רף 60 הדולר, מחלישה אף היא את כוחה הכלכלי של איראן. על אף תזרים הדולרים הגבוה לקופה הציבורית של איראן מענף האנרגיה שלה, התקציב האיראני הוא גירעוני. הפלשתינים, וכן האיראנים, קיוו כי מדינות ערב תסייענה לפלשתינים לנוכח הסנקציות הכלכליות שהטיל עליהם המערב, אולם הסיוע שניתן בעבר התמתן אף הוא, בשל הצורך להזרים מיליארדי דולרים לשיקומה של לבנון.

בסדר העדיפויות של העולם הערבי ושל איראן, תופסת כעת לבנון מקום גבוה יותר. שיקומה הכלכלי אינו מהווה רק צורך של המדינות "האחיות" להיחלץ לעזרתה של לבנון, אלא עיקר המאמץ מתרכז בלמנוע מלחמת אזרחים חדשה בארץ הארזים. למרות המעמסה הכלכלית, המדינות הערביות העשירות לא הפקירו את הפלשתינים לחלוטין – הן מעוניינות לסייע בהורדת החמאס מהשלטון, מהלך שיביא להפסקת הסנקציות כנגד הרשות ויביא להזרמת כספים מהאמריקנים והאירופים ובכך תימנע הסלמה במצב. לדעת מדינות כקטאר, לא ניתן יהיה לאורך זמן לסייע לפלשתינים ללא עזרת המערב, שעדיין תולה את תקוותיו באבו-מאזן, הגם שהנ"ל אינו סובל מאהדה יתרה בתחומי הרשות הפלשתינית.

המאבק הגלוי בין החמאס לפת"ח חושף אם כן את המאבק מאחורי הקלעים בין האיראנים והסורים לבין המערב ובנות בריתו בעולם הערבי. האיראנים והסורים רוצים בהמשך שליטתו של החמאס ברשות, אך גם בהסרת הסנקציות המערביות, או, לחילופין, להגברת המעורבות של גורמים כרוסיה בנעשה.

נשיא איראן אחמדינג'אד - משאביו מוגבלים. צילום: בלוג הנשיא

מה בהמשך?

אזרחי הרשות ממשיכים לשלם על חוסר המוכנות של הנהגתם לפרק את הארגונים השונים ולאפשר להם להתקיים במקביל לכוחות המזוינים של הרשות. הניסיון האמריקני- אירופי לקדם דמוקרטיה ברשות הוביל לעליית החמאס והוכיח כי הפלשתינים אינם מוכנים עדיין לשנות את משטרם. ההתערבות החיצונית האמריקנית בכדי לפזר את הפרלמנט מזכירה את הסיפור על הנרי פורד שייצר את מודל ה-T הנודע. כששאלוהו באיזה צבע תהיה המכונית, אמר שאין זה משנה כל עוד היא תהיה שחורה...

המסר שמגיע מוושינגטון הוא שהאמריקנים יקבלו כל בחירה דמוקרטית פלשתינית כל עוד הם יבחרו בפת"ח. פיזור הפרלמנט הפלשתיני לא יוביל לרגיעה וככל הנראה גם לא לבחירות חדשות, כי אם למלחמת אזרחים באופן "רשמי". בנקודה זו יש להניח כי רבים מקרב הבכירים הפלשתיניים יחוסלו, וההנהגה הפלשתינית, שהורכבה בעבר מערפאת ויאסין הפופולאריים והוחלפו ע"י אבו-מאזן והנייה נעדרי הכאריזמה, תעבור לידי פעילי השטח.

מאחר והחמאס לא יוותר על שלטונו בצורה שקטה, האלטרנטיבה למלחמת אזרחים בשטחי הרשות היא השבת הזרמת הכספים לרשות באופן סדיר. הסיוע שיוענק מצד מדינות ערב ואיראן יהיה מוגבל והכוח לעשות זאת מצוי כרגע בידי ארה"ב ואירופה. אלטרנטיבה נוספת להעברת כספים היא רוסיה שסייעה בצורה מוגבלת בעבר.

הרוסים רוצים להגביר את ההשפעה שלהם באזור וכבר חיזקו את יחסיהם עם הסורים והלבנונים. מהלך רוסי שכזה יטרוף את הקלפים וידגים גם למי שטרם שם לב, שאנחנו מצויים בעיצומה של המלחמה הקרה השנייה.



לדף הבית   הדפסה  שלח תגובה לעורך